"אין ארוחות חינם", פסק ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כשהגיש לכולנו בסוף השבוע את מחיר הארוחה שאכלנו בשנתיים האחרונות: 11 מיליארד שקל.
המיליארדים האלה יבואו מהעלאת שיעור מס ההכנסה ב-1% החל משכר של 8,881 שקל בחודש והעלאתו ב-2% החל מ-67 אלף שקל בחודש; העלאת שיעור המע"מ מ-16% ל-17%; העלאת המס על סיגריות ובירה; וקיצוץ קטן של 700 מיליון שקל בתקציבי משרדי הממשלה.
הציבור ימשיך לשלם
נתניהו שלח את המלצר שלו, ד"ר יובל שטייניץ, כדי שיכין את החשבון. "מה היה לנו שם?" שאל שטייניץ, וענה: תוספת שכר לרופאים המתמחים, תוספת שכר לאחיות, לעובדים הסוציאלים, לעובדי קבלן. העלאת שכר המינימום היה? היה. מה עוד? הקמת גדר בגבול עם מצרים, בניית שירותי הכבאות מחדש. היה? כן, היה. השקעה בהשכלה גבוהה? היה. מתן הטבות להורים לילדים קטנים. קינוח היה? כן - ועדת טרכטנברג המליצה להקטין את תקציב הביטחון כדי לממן חלק מהדרישות, אבל המצב קשה, אז לא קיצצנו. תקבלו תקציב ביטחון מוגדל לקינוח.
אין חולק על הצורך של הממשלה לקצץ בהוצאותיה ולהגדיל את הכנסותיה. גם גורמי אופוזיציה מבינים שמצב המשק העולמי (בעיקר אירופה) והצרכים הרבים של המשק, כמו גם ההידלדלות בהכנסות המדינה - מחייבים צעדים כואבים. חברות דירוג האשראי (כן, החברות המושמצות האלה) מאיימות להוריד את הדירוג של ישראל אם היא לא תעצור את התוואי המסוכן של דהרה לעבר גירעון של 4% מהתוצר, וזה מצמיד את נתניהו לקיר ונותן לו את הצידוק לפעול מיידית. איכשהו, גם המחאה הציבורית נראית מאופקת (בהנחה שכמה הצתות עצמיות של אנשים נואשים מטרידות פחות ממאות אלפי אנשי המעמד הבינוני ברחובות). העובדה שגופי שמאל ניכסו את המחאה לעצמם מקלה על הקטלוג שלה כמחאת שמאל. בנסיבות הללו קל יותר לפעול.
השאלה אם אלה הסעיפים שדורשים קיצוץ יכולה לשמש בסיס לדיון ארוך, אבל לא ממש מעניין. העובדות הבסיסיות הן פשוטות: הממשלה הוציאה הרבה. כעת היא בגירעון, ואותו יש לסגור - ולכן עליה להוציא פחות ולהכניס יותר. השאלה המעניינת יותר היא אם אחרי שנה סוערת מאוד, שהתמקדה בשאלות של צדק חברתי, מבנה המשק והשיטה הכלכלית הרצויה, נותרנו עם אותו הרגל ישן שבו קבוצות מסוימות מפעילות לחץ על הממשלה כדי להגדיל הוצאות, וברגע שנוצר גירעון גדול, הממשלה סוגרת אותו באמצעות העלאת מסים לכולם. את הצדק החברתי זה לא קידם - וכאן אולי טמון כישלונה של המחאה - מרגע שמנהיגיה דרשו להגדיל תקציבים, הם למעשו בחרו בשיטה הקיימת של סחיטת תקציבים, ולא בשיטה חדשה של הצבת סדר יום חברתי-כלכלי חדש שיאפשר את הגדלת העוגה.
את העוגה אפשר להגדיל באמצעות כמה פעולות שמשנות את מבנה המשק - מפירוק מונופולים וקרטלים (בנקאות, מזון, ביטוח, דלק ועוד), דרך רפורמה בשירות הציבורי (נמלים, משרדי הממשלה, חברת החשמל ומערכת הביטחון) וטיפול שורש בשוק העבודה שישלב מגזרים כמו החרדים והערבים בכלכלה, וכלה בטיפול בהון השחור.
סדר יום כזה מחייב התעמתות עם קבוצות לחץ גדולות, כמו ועדי עובדים, מפלגות סקטוריאליות, חברות עסקיות מונופוליסטיות וכיוצ"ב. נתניהו מבין זאת, אבל אין לו עניין, כוח ויכולת לנהל מאבק בו-זמני בחזיתות האלה. הוא היה יכול לגשת למלאכה אילו הציבור היה נותן לו כוח, אבל הציבור רוצה כל מיני דברים, שחלקם סותרים וחלקם אינם נוגעים בבעיות האמיתיות של המשק. לפיכך, עד שהציבור יחליט מה הוא רוצה - הציבור ייאלץ לשלם יותר מסים.