אסור לשגות באשליות: בתקציב 2013 חסרים כ-30 מיליארד שקל. מחציתם יהיו חייבים להגיע מקיצוצי תקציב, ומחציתם יגיעו בעיקר מהעלאות מסים. אלה הם המספרים האמיתיים של התקציב, ואם ישראל רוצה לעבור את המשבר הפיננסי העולמי בשלום, אין לה ברירה אלא לבצע את שני הצעדים הכואבים האלה מיידית. עם זאת, אפשר לבצע את שניהם, גם את הקיצוץ וגם את העלאות המסים, ביתר תבונה.
נתחיל בהעלאות המסים. המדינה זקוקה לתוספת הכנסות ממסים של 16-18 מיליארד שקל. זהו סכום עצום, שיחייב העלאה של מסים רבים - כפי שאכן מוצע עכשיו. אלא שאת מרבית הסכום ניתן לגייס בקלות יחסית - ובנזק קטן יחסית - אם במקום להעלות מסים, יבוטלו הטבות מס.
ב-2012, לפי נתוני מינהל הכנסות המדינה, היקף הטבות המס הוא כ-40 מיליארד שקל - הרבה מעבר לצורכי המדינה בהעלאות מסים לשנה הבאה. ההטבות שקולות לכ-17% מהיקף ההכנסות ממסים ולכ-4.3% מהתוצר השנתי. כל ההטבות ניתנו מכוונות טובות, אבל הן מצטברות לסכום מדהים שמהווה פגיעה של ממש בתקציב ובמערכת המס.
הטבות המס מסבכות מאוד את מערכת הגבייה, מאלצות את רשויות המס לבזבז כסף וזמן על אכיפה וגבייה, מיטיבות בעיקר עם החזקים ומאפשרות למדינה לזרוק כסף ללא בקרה. "הטבת המס מיטיבה אמנם עם מקבליה", כותב מינהל הכנסות המדינה בדו"ח השנתי שלו, "אך היא מעבירה את נטל תשלום המס אל שאר האוכלוסייה. הטבות המס משנות את חלוקת הנטל, מסבכות את חוקי המס, מעודדות התחמקות ממס אמת, פוגעות ברווחת כלל הציבור ומסתירות את ההיקף האמיתי של מעורבות הממשלה במשק. עדיפה רפורמה המשלבת הפחתת שיעורי המס לכלל האוכלוסייה עם ביטול הטבות המס לקבוצות אוכלוסייה ייחודיות". מינהל הכנסות המדינה אף חישב כי אם יבוטלו כל הטבות המס, אפשר יהיה להפחית את מס ההכנסה לכל האוכלוסייה בכ-15%.
הטבות מס לחזקים
המספר הזה, יש לסייג, אינו מדויק. חלק מהטבות המס נספרות כהטבת מס מסיבה טכנית בלבד. מס רווחי הון, למשל, הוא לכאורה הטבת המס השנייה בגודלה, אבל זאת רק מאחר ששיעורו (25%-30%) נמוך מזה של המס על עבודה (עד 50%, בעקבות השינוי המוצע כעת). בפועל מדובר במס נפרד לחלוטין ממס הכנסה במרבית מדינות העולם, ולכן ההשוואה למס הכנסה אינה רלוונטית.
חלק אחר מהפטורים ממס מקובלים כפטורים חשובים ומוצדקים - כמו הפטור ממס על חיסכון פנסיוני (במשרד האוצר דווקא יש עבודת מטה הבוחנת שינוי של הטבת המס הזאת, אבל מדובר בפיזור שונה של ההטבה, לא בביטולה), או הפטור ממס על קצבאות שמשלמת המדינה. כשמפחיתים את כל אלה, נשארים עם הטבות מס שנויות במחלוקת בסכום של כ-10 מיליארד שקל, שהן ההטבות שאפשר וצריך לשקול את ביטולן.
היפה הוא שמדובר ב-10 מיליארד שקל שלא רק שהמדינה זקוקה להם כעת נואשות, אלא שגם יש הסכמה כלכלית וחברתית רחבה כי הם כסף מיותר - המשרת רק את המקורבים והחזקים. קחו כדוגמה את הפטור ממס לקרנות השתלמות, בסכום שנתי של כ-4 מיליארד שקל (כולל הביטוח הלאומי). מדובר בהטבת המס האחרונה שנותרה לחיסכון שאינו חיסכון פנסיוני, ושעל מטרתה המקורית - עידוד השתלמות העובדים - אבד הכלח. לפי נתוני מינהל הכנסות המדינה, רק 37% מהעובדים במשק נהנים מההטבה ששמה קרן השתלמות - ו-81% מהם באים מהעשירון העליון.
מהפטור ממס על קרנות השתלמות, לפיכך, נהנים בעיקר העובדים החזקים של המגזר הציבורי. אז העובדים האלה אמנם נהנים מחסותו של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני - אבל מאחר שעיני הכריז כי הוא מתנגד להעלאת המע"מ, מפני שהדבר פוגע באוכלוסיות החלשות, אפשר להציע לו עסקת חבילה: קרנות השתלמות במקום מע"מ.
פטור שמייקר דירות לחלשים
פטור אחר ומיותר לא פחות הוא על הרווח ממכירת דירות - פטור ממס שבח. משמעות הפטור היא אובדן של 2.2 מיליארד שקל מס מדי שנה, אבל גם כאן ישנו רכיב שכולם מסכימים עליו, והוא הפטור ממכירת דירת המגורים. הכוונה היא למסות רק את הרווח של משקיעים בנדל"ן, שמחזיקים ביותר מדירה אחת. על פי הערכות, הפטור ממס שבח למשקיעים מסתכם ב-650 מיליון שקל בשנה.
במקרה הזה, ביטול הפטור יהיה צדק חברתי כפול - מי שמחזיקים דירות להשקעה באים כמעט תמיד מהעשירון העליון. ולא רק זו, אלא שרכישת דירות להשקעה מעלה את מחיר הדירות לזוגות צעירים, הרוצים לרכוש דירה ראשונה. ביטול הפטור, לכן, גם ירגיע את עליות המחירים בנדל"ן, גם יכניס כסף, וגם יפגע בעשירים בלבד. מדוע, אם כך, הפטור הזה עדיין שריר וקיים? כדאי להפנות את השאלה הזו ליו"ר ועדת הכספים של הכנסת, משה גפני, שטירפד את כוונת משרד האוצר לבטל את הפטור.
פטור לא פחות מטופש הוא ממע"מ על פירות וירקות - המגיע ל-2 מיליארד שקל בשנה. לפטור הזה יש לובי חברתי חזק, הטוען שבזכותו מצליחה האוכלוסייה מהשכבות הנמוכות לקנות פירות וירקות - רק שזוהי תפישה שגויה. בפועל, רק חלק קטן מהפטור מתגלגל לציבור בדמות הפחתת מחירים. מרבית הפטור זורם לכיסי החקלאים, הבסטיונרים בשוק, ובעיקר - רשתות השיווק.
הפטור הזה גם מוליד לא מעט רמאויות, ומאלץ את המדינה להשקיע מאמצי אכיפה גדולים. למעשה, מע"מ דיפרנציאלי נתפש כיום בעולם כאחת הרעות החולות של מערכות המיסוי, ולולא לחצים פוליטיים כבדים - כמעט כל המדינות היו מבטלות אותו מזמן ועוברות למע"מ אחיד. ישראל השכילה לשמור על מע"מ אחיד, חוץ מהפטור לפירות וירקות והפטור ממע"מ באילת - ששוויו 600 מיליון שקל בשנה. שניהם פטורים מיותרים, שצריכים להיות מבוטלים בתמורה להקטנת המע"מ הכללי.
עימות עם מוקדי כוח
אלה אינם כל הפטורים המיותרים המשרתים רק גופים אינטרסנטיים. הפטור ממע"מ על שירותי תיירות עולה למדינה כ-700 מיליון שקל בשנה; פטור מהכנסות משכר דירה (שוב, בעלי ההון המחזיקים בדירות להשקעה) עולה למדינה חצי מיליארד שקלים נוספים; הפטור ממס על הימורים גוזל מהמדינה 100 מיליון שקל; הטבת המס על רכב צמוד - 300 מיליון שקל.
כמובן, ברקע קיימת גם הטבת המס הענקית לחברות היצוא הגדולות במסגרת חוק עידוד השקעות הון - בגובה 5.6 מיליארד שקל בשנה. הטבת המס הזו שונתה אך לפני שנה, ולישראל גם אין ברירה אלא להעניק הטבות מס ליצואנים כדי לעמוד בתחרות הגלובלית, אבל היקף ההטבה שניתן במסגרת חוק עידוד השקעות הון הוא גדול במיוחד. אפשר וצריך לשקול לצמצם אותה.
במלים אחרות, נתניהו יכול להוציא בקלות מביטול פטורי המס סכום של 5-10 מיליארד שקל. אז אמנם זה יחייב אותו להתעמת עם מוקדי כוח חזקים בחברה הישראלית - ההסתדרות, רשתות השיווק הקמעונאיות, הקבלנים, הרשויות המקומיות וועדי העובדים - אבל האם עדיף לוותר לחזקים, או להילחם דווקא לטובת החלשים?