הניסיון לקבל תשובה לשאלה הפשוטה כביכול מהו המגזר הציבורי בישראל, נתקל בתשובות רבות. מעבר להגדרה הבסיסית - "ארגונים שפועלים עבור הציבור מטעם המדינה" - בישראל 2012 אין הגדרה ברורה למגזר שמנהל את חיי כולנו. הקושי בהגדרת המגזר מקשה גם על הגדרת מספר העובדים שבו.
האם "האיש השמן", כפי שקרא לו פעם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ופגע בגאוותם של מאות אלפי אנשים שמשפיעים על חיי כולנו, שוקל 700 אלף איש מתוך 3 מיליון שכירים בישראל, או רק 300 אלף? האם הטיפול בחוליי המגזר הזה צריך לכלול רק את משרדי הממשלה ויחידות הסמך הגדולות, הכוללים 64 אלף איש בלבד, לא כולל משרד הביטחון, או שמא מדובר בהגדרה מצומצמת מדי שאינה כוללת גורמים חשובים, כמו עובדי חברת החשמל, חברת המים מקורות ורכבת ישראל?
לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), המגזר הציבורי, המוגדר בטבלאות הלשכה מגזר ממשלתי, כולל מספר עצום של ארגונים ומשרות - 663 אלף ליתר דיוק. הגדרת הלמ"ס כוללת את כל משרדי הממשלה, חברות ממשלתיות כמו חברת חשמל או מקורות, רשויות מקומיות, את כל התאגידים הנספחים - אוניברסיטאות, קופות חולים, תאגידים עירוניים ומוסדות כמו קק"ל, קרן היסוד, הג'וינט והבונדס.
רשימת הלמ"ס לא כוללת את מערכת הביטחון - צבא סדיר, אנשי קבע והמערכות הסובבות אותם - שעל פי פרסומים זרים, שאינם מאושרים על ידי גורמים בישראל, מדובר בכ-150 אלף עובדים. עם צירוף עובדי מערכת הביטחון לרשימת הלמ"ס, המגזר הציבורי כולל יותר מ-800 אלף איש. במלים אחרות, אחד מכל ארבעה-חמישה עובדים בישראל שייך למגזר הציבורי, מה שמוכיח את נחיצותו העצומה של מגזר ראשון (השני הוא המגזר העסקי והשלישי הוא העמותות) יעיל שמבוסס על ערכי מצוינות ומצטרף לקטרי הצמיחה הכלכליים של המשק.
אלא שזו אינה ההגדרה היחידה. בדו"ח של הממונה על השכר באוצר מגלים מגזר ציבורי קטן הרבה יותר. הממונה בודק את שכרם של כ-312 אלף איש בלבד, בהם רשויות מקומיות, חברות ממשלתיות, תאגידים שהוקמו על פי חוק, מועצות דתיות וגם גופים נתמכים, ומספק לא פחות מ-99 אלף עובדים.
באוצר לא מתעלמים מעובדי הליבה של המגזר הציבורי - משרדי הממשלה. כך, מגיעה הגדרת המגזר הציבורי לקרוב ל-370 אלף איש בלבד. אמנם מדובר במחצית מהמספר שמציגה הלמ"ס, ואולם גם על פי ההגדרה המצומצמת, מדובר באחד מכל תשעה-עשרה עובדים בישראל שאמור לשאת את ההגדרה משרת ציבור (Civil Servant) בגאווה גדולה.
הגדרה השלישית ניתן לחפש בנציבות שירות המדינה. הנציבות אחראית אך ורק על עובדי הממשלה, מה שניתן לכנות השירות הציבורי, והנה לנו מגזר הציבורי המונה 64 אלף איש בלבד, לא כולל משרד הביטחון. אפילו השוטרים, אנשי השב"ס, וכל המורים הוותיקים (כ-90 אלף) - הנחשבים לעובדי מדינה מכיוון שהם מקבלים את תלוש המשכורת שלהם ממדינת ישראל - אינם תחת הגדרת הנציבות.
אנשים מדוכאים במערכת מיושנת ואפורה
אל מול הצורך באנשי מגזר ציבורי גאים במעמדם, המושכים אליהם את המצוינים בכל תחום, המציאות נראית אחרת. למעט איי מצוינות בעלי דנ"א של גאווה אמיתית (אגף תקציבים למשל, חלקים מסוימים במשרד המשפטים וגם איי מצוינות בתחום הרפואה), מדובר במגזר גדול של אנשים מדוכאים, שעובדים במערכת מיושנת ואפורה; חלקם הגדול מקבל משכורות מעליבות; והמיתוג שלהם כה נמוך, עד כי אף אם יהודיה לא מייחלת שילדיה יהיו עובדי המגזר הציבורי בישראל.
אילו תחומים בדיוק כולל המגזר הציבורי בישראל? באין הגדרה אחת מוסכמת, נתייחס להגדרה הרחבה - כל גורם הממומן בסופו של דבר מכספי המסים ומטרתו אינה להרוויח, אלא לשרת. ההגדרה הזו כוללת את הרשויות הרחבות (משרדי הממשלה והכנסת), דרך הרשויות המקומיות, נציבויות וממונים על נושאים שונים, עוברת בחברות שהממשלה היא הבעלים שלהן וקיימות לצורכי הציבור, דרך הביטוח הלאומי ועד גורמי חינוך (פורמלי ובלתי פורמלי, בסיסי או גבוה), בריאות (קופות חולים ובתי חולים), ותשתיות אחרות. מדובר ביותר מחצי מיליון איש שהתנהלותם משפיעה באופן מיידי על חיי כולנו.
מגזר ציבורי בריא הוא נכס המאפשר צמיחה כלכלית ורווחה גדולה יותר. מגזר ציבורי חולה עושה את בדיוק את ההפך.
השלמה לשכר מינימום - גם לעובדי המגזר הציבורי
המגזר הציבורי אינו שוקט על שמריו. על פי דו"ח הממונה על השכר שהתפרסם ב-2011, רק בשנה האחרונה נוספו כ-4,000 משרות - עלייה של 1.62% לעומת 2010. הגידול במשרות נעשה בעיקר באיגודי הערים ובחברות העירוניות. לכאורה, המשמעות של יותר אנשים היא יותר משרתי ציבור, אלא שנשאלת השאלה אם מדובר גם בעבודה יעילה שתורמת לחיי כולנו.
המגזר הציבורי לא מתאפיין רק בגידול זוחל, אלא גם בפערי שכר מבהילים בתוכו. לא מעט כבר נכתב על השכר הגבוה במיוחד בחברות ממשלתיות כמו חברת החשמל או רשות הנמלים. לעומת זאת, מהנתונים עולה כי 46% מהעובדים ברשויות המקומיות מקבלים השלמת הכנסה לשכר מינימום. מבלי לפגוע בחשיבותו של הנתב ברשות הנמלים, ששכרו החודשי יכול להגיע ל-50 אלף שקל בחודש ויותר, העובדים במועצה המקומית משפיעים על חיינו לא פחות, ואולם מחציתם משתכר פחות משכר המינימום.
וכמו תמיד, גם כאן יש יוצאים מן הכלל. מבט חטוף לעבר בעלי התפקידים בעיריית נתניה למשל, מגלה אנומליה נוספת שדורשת תיקון בתחום הרשויות המקומיות. אחד מחמשת מקבלי השכר הגבוהים בעיריית נתניה הוא הווטרינר העירוני, שמרוויח יותר ממנהל אגף הרווחה או החינוך. גם המציל האחראי משתכר לא פחות מ-30 שקל בחודש, והוא מבין מקבלי השכר הגבוה, בעוד שבעלי תפקידים חשובים לא פחות בעירייה מסתפקים בהרבה פחות.
נתונים אחרים מתוך אותו דו"ח מוכיחים שאפשר להשתכר יפה גם כעובד רשות מקומית - ולא רק בנתניה. כמעט בכל הרשויות, שבהן השכר הממוצע הוא 8,600 שקל, ניתן להרוויח 30-40 אלף שקל - יותר משכרו של עובד בכיר באגף התקציבים באוצר למשל, אם תפסתם את משרת מבקר הפנים, היועץ המשפטי או מנכ"ל הכספים ברשות מקומית.
עובדי ציבור מסוימים אכן מרוויחים לא רע, אבל מדובר בבודדים. רוב עובדי המגזר הציבורי נאבקים על קיום בכבוד. האם ניתן לבוא אל אותם עובדים המשתכרים בקושי בטענות על שירות לקוי?