רילוקיישן? בידקו טוב אם כדאי לכם

ד' עומד לנסוע עם משפחתו לרילוקיישן במדינה מערבית, אחרי ההתלבטות לא פשוטה - בת הזוג שוויתרה על הקריירה, ההתרחקות הבלתי נמנעת ממוקדי קבלת החלטות בישראל, הפרידה מהמשפחה המורחבת ועוד. את הכף הטתה, בין היתר, המחשבה על העתיד. ד' הניח כי העובדה שבילה כמה שנים בחו"ל תעלה את ערכו בעיני מעסיקים עתידיים. "ידוע", אמר לעצמו ד', "שהחשיפה לתרבות אחרת מרחיבה אופקים, מוסיפה יכולות ותהפוך אותי לעובד מבוקש יותר בתחום".

אולם, מחקר חדש שערכה ד"ר כרמית תדמור מבית הספר למינהל עסקים רקנאטי של אוניברסיטת תל אביב, מוכיח כי לא די בחשיפה עצמה כדי למצות את פוטנציאל השהייה בחו"ל. "בניגוד למיתוס, לא כל חשיפה לחו"ל מאפשרת את הצמיחה שמצפים לה", אומרת תדמור. "שיעור גדול מהאנשים דווקא לא מרוויחים מהחוויה - ולא בגלל המיקום או התפקיד, אלא בגלל התנהלות שלהם עצמם".

המחקר שערכה תדמור יחד עם פרופ' אדם גלינסקי מבית הספר למינהל עסקים קלוג באוניברסיטת נורת'ווסטרן ופרופ' ויליאם מדוקס מבית הספר למינהל עסקים INSEAD, בדק מי יהיה זה שימקסם את הפוטנציאל המקצועי, יצמח וישתפר, וליד מי תעבור החוויה החזקה הזו, ולא תשאיר חותם אמיתי. "כשאדם עובר לחיות במדינה אחרת, כמהגר או לזמן קצוב, הוא עומד בפני שאלה אחת מרכזית - איך יתייחס לתרבות החדשה שאליה הוא הגיע", אומרת תדמור. "התשובה לשאלה שונה מאדם לאדם, אך ניתן לראות ארבע סוגי התנהלות בסיסיים, המשפיעים בהמשך על ניצול היתרונות שנותנת כל החוויה כולה".

את ארבעת האבטיפוסים נדמה כי כולנו מכירים. "הנטמע" הוא זה שמאמץ לעצמו את התרבות החדשה ומזדהה איתה ברמה גבוהה מזו שהוא מזדהה עם המקורית. לדוגמה, ישראלי שמגיע לארה"ב, מניף את דגל הפסים והכוכבים על ביתו וחוגג את 4 ביולי בשמחה רבה יותר מאשר את יום העצמאות. אחרי שנה בחו"ל הוא כבר ידבר את שפת אמו עם מבטא מקומי כבד.

מולו נמצא "המתבדל", זה שלא מוכן לקבל על עצמו את התרבות החדשה ומשמר את תרבות המקור. לדוגמה, ישראלי שחי בארה"ב אבל מקשיב לרדיו ישראלי, צופה בטלוויזיה בערוצים ישראלים ודוברי עברית, מקים פרלמנט ישראלי בבית קפה בשם ירושלים וכדומה. הוא אמנם שם, אבל התרבות המקומית לא נוגעת בו כמעט.

"האינדיבידואליסט" לא מזדהה עם אף אחת משתי התרבויות, לא עם המקור ולא עם זו החדשה, אלא לוקח לעצמו את מה שנוח לו מתרבויות רבות ושונות.

"הדו-תרבותי" הוא אדם אחר, כזה שמסוגל להזדהות באופן שווה עם תרבות המקור, ובמקביל גם עם התרבות החדשה. הוא מסוגל להכיל את שתיהן ולנווט בתוכן מבלי להרגיש שהוא חייב לבחור באחת.

הנחת המחקר של תדמור והקולגות היתה כי האדם הדו-תרבותי יהיה זה שידע למקסם את יתרונות החוויה.

"כשאדם מאמץ שתי תרבויות הוא צריך להיות מסוגל להתמודד עם הסתירות ביניהן, או במלים אחרות לדעת לפרק קונפליקט מורכב", היא אומרת. "זו צורת חשיבה הנדרשת גם בתחומים אחרים, למשל, במהלך חשיבה יצירתית שדורשת את אותה תפישת מורכבות אינטגרטיבית - אם אתה מסוגל לראות דברים מזוויות שונות ולחבר ביניהם, או לא. גם חשיבה חדשנית ופורצת דרך דורשת את אותה יכולת. ניתן לכן, להניח שמי שמסוגל לדו-תרבותיות יהיה יצירתי יותר, חדשני יותר ולכן גם מצליח יותר בסביבה הארגונית, שמחייבת לקחת פיסות מידע שונות ולחבר ביניהן".

הניסוי הראשון נערך במעבדה שבה נבדקו 78 סטודנטים לתואר שני במינהל עסקים שלמדו בבית ספר אירופי יוקרתי. כולם חיו לפחות ארבע שנים מחוץ לארץ המקור שלהם. בעזרת שאלונים מתוחכמים הם זוהו כאחד מארבעת האבטיפוסים - הם מתבדלים, מתחברים, דו-תרבותיים או אינדיבידואליסטים.

בהמשך התבקשו להשתתף במבחן יצירתיות מוכר - במשך שתי דקות היו צריכים לחשוב על כל השימושים שניתן לעשות בלבנה. התוצאות היו ברורות: מי שהוגדר כדו-תרבותי גילה רמת יצירתיות הרבה יותר גבוהה מהמתבדל, ששמר על התרבות המקורית וגם של המתחבר שאימץ ללבו את התרבות החדשה.

באופן מפתיע הגיעו האינדיבידואליסטים למקום השני. "אנחנו נוטים להתייחס לאינדיבידואליסטים כאל אנשי שוליים - אם אתה לא מסוגל להזדהות עם משהו, בוודאי שלא תוכל להצליח", אומרת תדמור. "מתברר שזה לא נכון. דווקא אנשים שלא הולכים עם הזרם ומאמצים לעצמם הזדהות עם עקרונות שמתאימים להם באופן אישי - מגלים רמת מורכבות קוגנטיבית גבוהה יותר מאלה שמסוגלים להזדהות עם מרכיב אחד בלבד".

בניסוי השני יצאו החוקרים מהמעבדה וריאיינו עשרות סטודנטים נוספים, הפעם מבית ספר אמריקאי, שחיו בחו"ל לפחות שנה. אחרי שבעזרת שאלונים סווגו לארבעת הטיפוסים השונים, נשאלו הסטודנטים בכמה תהליכים חדשים, מוצרים או הקמת חברות חדשות היו מעורבים. שוב נחזו אותן תוצאות - הדו-תרבותיים היו הכי חדשניים, אחריהם האינדיבידואליסטים ובסוף הבדלנים והמתחברים.

בניסוי השלישי פנו החוקרים לעובדים ותיקים בשטח. מכיוון שתדמור היא ישראלית, היה לה קל לפנות לעובדים ישראלים בעמר הסיליקון בקליפורניה. אלה רואיינו וענו על שאלונים באשר למידת הצלחתם המקצועית, מהירות הקידום שלהם והמוניטין שהם מעריכים שבו זכו. גם כאן הגיעו אותן תוצאות - מי שסווג כדו-תרבותי הצליח יותר ברמה המקצועית, אחריו האינדיבידואל ובסוף שני האחרים. המסקנה המתבקשת - ברומא אל תהיה רק רומאי. דווקא היכולת לעשות ג'אגלינג מנטלי בין שתי תרבויות ולהזדהות עם שתיהן, היא זו שתיקח אותך רחוק.

המסר הזה, לדברי תדמור, חשוב הן לעובדים שיוצאים לרילוקיישן והן למנהלים שלהם. "למנהל הייתי אומרת: אם אתה שולח לררילוקיישן אדם שמסוגל להיות דו-תרבותי - רמת הביצועים שלו תהיה גבוהה יותר, לכן כדאי להעדיף עובד כזה. לעובד הייתי אומרת, שכדאי להיות מודע לעובדה שתהיה אחד מארבעת האבטיפוסים, ויש לך יכולת בחירה. אתה יכול להגיע לגרמניה ולספר כמה הגרמנים טיפשים והולכים לפי הספר, בעוד שאתה שומר על הישראליות שלך, או ללמוד מהם משהו מבלי לוותר על התכונות הישראליות. מדובר בסוג של חשיבה שצריך להתאמן עליה, כדי להעלות את סיכויי ההצלחה גם בתחומים אחרים. זה שיצליח להכיל שתי תרבויות שונות, הוא זה שירוויח מהחוויה. מי שלא מצליח - חי אולי בחו"ל, אבל לא ניצל את התקופה כדי להתפתח".

הנה עוד נושא שד' ואשתו, הנמצאים כבר על המזוודות, צריכים לחשוב עליו. גם אם יהפכו השניים וילדיהם לדו-תרבותיים, וינצלו את חוויית הרילוקיישן לאימון המוח לחשיבה מורכבת ויצירתית, הם לא יחזרו מחו"ל עם הררי כסף.

מסקר שערכה בינואר 2012 חברת רילוקיישן ג'ובס עבורTheMarker, שהתבסס על נתוני שכר של 560 עובדי חברות ישראלים בחו"ל, עולה כי המרוויח הגדול מהרילוקיישן, ברמה הכלכלית, הוא רווק שייצא לאחת ממדינות העולם השלישי. הוא יחסוך שם בשנות עבודתו שיעור גדול יותר ממשכורתו ומזה שיצברו עמיתיו במדינות אחרות.

כך למשל, רווק שמנהל שלוחה בארה"ב או במערב אירופה, יכול לחסוך 20% משכרו. אם ירחיק לדרום אמריקה, הכנסתו הפנויה תגדל ל-55%, ואם יחליט לנסוע לניגריה, גאנה או אתיופיה, הכנסתו הפנויה תגיע ללא פחות מ-80% מהשכר.

משפחות יגלו שקשה להן יותר לחסוך. החברות אמנם יכסו את עלויות המעבר, אבל ישלמו רק על מחצית מדמי החינוך הגבוהים לילדיהם, ומכיוון שיש נטיה לנצל את השהייה הרחוקה לטיולים ולחוויות מקומיות הרי שמהר מאוד יגלו המשפחות כי אם הן חוזרים לישראל מאוזנים - הרי שהרוויחו.

"רווק שמוכן לעשות רילוקיישן הוא מציאה שכל מנכ"ל מייחל לה", אומר ג', מנכ"ל בחברת היי-טק בינונית. "זה חוסך הרבה מאוד הוצאות וכאבי ראש, וברור שהוא יחסוך יותר. נכון שחלום ההתעשרות ברילוקשיין נגוז כבר לפני שנים, אבל עובדים ממשיכים לצאת בגלל האתגר המקצועי, או כחלק מתהליך קידום. זו גם הרפתקה שמאפשרת התאווררות. הכסף משמש מוטיבציה משנית".