לפיד, יציר המחאה החברתית, ניצב בפני קונפליקט ואתגר מנהיגותי עצום: כשר האוצר זו חובתו להקטין את הגרעון ולהעמידו על 4.65% תוצר, כפי שהוחלט בממשלה. המשמעות המעשית של חובה זו מתבטאת בהורדת רמת החיים של חלק גדול מהציבור, בוודאי של השכבות החלשות, לתקופה קצובה. המקטרגים עליו משמאל ומימין, משתמשים כמובן במשנתו ערב הבחירות ככלי לניגוח מדיניותו, תוך הדגשת העובדה שמה שהוא עושה היום מנוגד בתכלית לאג'נדה הפוליטית חברתית שלו.
בודד במערכה מחכים לכישלונו
אכן, פוליטיקאים, בייחוד הבכירים שבהם ניצבים לעיתים מזומנות בפני מצבים מורכבים. אין להם את הלוקסוס לשבת ולא להחליט. עליהם לנקוט בצעדים אופרטיביים, כואבים לעיתים, כדי להתמודד עם מצב נתון, שנכפה עליהם שלא בטובתם. לפיד יודע שאיש איננו רואה בו אשם ישיר בגרעון. מאידך התחילו לעלות קולות, שהמחאה אשמה. היא הרי גרמה לממשלה לתת שורה של הקלות ואלו העצימו את הגרעון.
מה המקטרגים רוצים מלפיד? שהוא ינקוט בשיטות אחרות. אילו שיטות? משמאל אומרים לו לדוגמא לצמצם העברת כספים להתיישבות. ביו"ש. האם זה ריאלי? הרי הוא יושב בקואליציה עם בנט "אחיו". אחרים אומרים שניתן וצריך להקטין משמעותית את תקציב הביטחון. האם זה אפשרי לביצוע בימים טרופים אלו של מתח בטחוני גואה?. אפשר כידוע לקצץ מעט בביטחון אבל לא משמעותית. קולות אחרים מדברים על העלאת המיסוי לחברות. לפיד העלה נושא זה בעצמו והוא מתכוון לבצע זאת. לפיד דיבר גם על הצורך לטפל בוועדים הגדולים ולייעל את המשק הציבורי. הבעיה: כל אלו הם תהליכים שאורכים זמן רב, כאשר בחלקם הם שלובים בשינויים מבניים שאינם ניתנים לביצוע בפרק זמן מהיר כפי שהאילוץ התקציבי מחייב. צריך להבין הגירעון מסכן את כולנו. סוכנויות האשראי מאיימות להוריד דרוג, שמשמעותו העלאת מחיר גיוס הכסף וערעור היציבות הכלכלית. האם אנו יכולים להרשות זאת לעצמנו?
לפיד נמצא עכשיו בודד במערכה הלא פופולארית שכולם בורחים ממנה כמו מאש. האחראי הראשי לגירעון, נתניהו, מביט על הנעשה מסין ומתכנן כבר בוודאי אילו קופונים הוא יקטוף לעצמו מהמצב ואגב כך יוריד את קרנו של לפיד, שכבר עכשיו נמצאת בירידה. שאף אחד לא יתבלבל, זו הפוליטיקה בישראל, כשלונו של האחד היא ההזדמנות עבור השני ולפיד יודע זאת היטב. הציבור, בעיקר הבוחרים של לפיד, יכול וצריך לסמוך על לפיד שהוא יודע מה שהוא עושה. הרי הוא לא יבגוד באג'נדה הבסיסית שלו ובאני מאמין שלאורו הוא הולך. אם יכשל סביר שהכישלון ידבוק הפעם גם בביבי השמועות על הקלה בגזרות.
דווקא האחריות שלו מביאה אותו לנקוט בצעדים הלא פופולאריים. הרי החלופה המיידית זו התרסקות והוא אמר זאת מפורשות. צריך לתת ללפיד צ'אנס ולהאמין לו שבעוד שנתיים ירווח לציבור. הוא גם מבין שלא תהיה לו זכות קיום פוליטית ללא קיום הבטחה. זו. נכון שהציבור שבע הבטחות שלא מומשו. אך איזו ברירה יש כרגע. הרי אי אפשר לחלק את מה שאין. נכון גם שהמצב כואב והשכבות החלשות יותר ישלמו מחיר גבוה, אולי בלתי אפשרי. אבל זוהי דרכו של עולמנו, כאשר צריך להפנים שאין בישראל סוציאליזם. זה קפיטליזם ובמידה רבה אלו הם פירותיו. גם אם הם עכשיו באושים יש תקווה שבעתיד יהיו סבירים לאחר שהכלכלה תתאושש והגרעון יקטן.
ד"ר דפנה פפר, מרצה לכלכלת ישראל במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה