מתן בסתר: המיליארדר שרוצה למות עני

באחר צהריים קיצי וקריר אחד, בתחנת יוסטון בדבלין, יורד צ?אק פיני בן ה?81 בזהירות מהרכבת, לאחר נסיעה בחזרה מאוניברסיטת לימריק - מכללה עם 12 אלף סטודנטים, שאותה הקים בכוח חזונו, השפעתו ובעזרת מענקים של 170 מיליון דולר. הוא מקרטע בברכיים דואבות אל עבר מחסומי היציאה. אף אחד מהנוסעים שעוברים מדי יום בתחנה לא העיף מבט שני באיש הנמוך, יליד ניו ג?רזי, שידו האחת אוחזת שקית ניילון עם עיתונים והשנייה נתמכת בגדר ברזל. האיש, שככל הנראה עשה עבור אירלנד יותר ממה שעשה פטריק הקדוש, צולע אל מחוץ לתחנה מבלי שמישהו מבחין בו. וככה בדיוק פיני אוהב את זה.

לאתר פורבס ישראל

צ?אק פיני הוא הג?יימס בונד של הפילנתרופיה. במהלך 30 השנים האחרונות הוא נוסע בעולם לאורכו ולרוחבו ומנהל מבצע חשאי לתרומת 7.5 מיליארד דולר, שמקורם במסחר בקוניאק, בבושם ובסיגריות באימפריית חנויות הדיוטי?פרי שלו. הקרן שלו, "אטלנטיק פילנתרופיס?, הזרימה עד כה 6.2 מיליארד דולר למטרות חינוך, מדע, בריאות, זקנה וזכויות האזרח בארה?ב, באוסטרליה, בווייטנאם, בברמודה, בדרום אפריקה ובאירלנד.

רק קומץ מהאנשים שעודם חיים תרם יותר, ואין אף איש ברמת העושר שלו שחילק את ההון שלו בצורה יסודית כל כך עוד במהלך חייו. 1.3 מיליארד הדולר הנותרים ייתרמו עד 2016, והקרן תיסגר ב?2020. בעוד שענקי עולם העסקים עוסקים באובססיביות בהגדלת ערימת ההון שלהם, פיני עובד שעות נוספות כדי למות מחוסר פרוטה.

פיני יצא למשימה ב?1984, באמצע עשור שאופיין ביצירת עושר ובצריכת יתר, ובצעד ערמומי העביר את כל אחזקת השליטה שלו בדיוטי פרי שופרס, בשיעור 38.75%, אל מה שהפך להיות אטלנטיק פילנתרופיס. "הגעתי למסקנה שאם אתה נתלה בנתח מהפעילות עבור עצמך, תמיד תהיה מודאג בנוגע לנתח הזה?, אומר פיני, שמעריך את השווי נטו הנוכחי שלו ב?2 מיליון דולר ולא במיליארד דולר. "אנשים נהגו לשאול אותי מה משמח אותי, ואני מניח שאני שמח כשמה שאני עושה עוזר לאנשים, ועצוב כאשר מה שאני עושה לא עוזר לאנשים?.

מה שפיני עושה זה לתת כסף גדול לבעיות גדולות - בין אם מדובר בקידום השלום בצפון אירלנד, ביצירת מערכת שירותי בריאות מודרנית בווייטנאם או בהשקעת 350 מיליון דולר בהפיכת האי רוזוולט הניו יורקי, שהוזנח לפני שנים, למרכז טכנולוגיה.

הוא לא מחכה למותו כדי לתת מתנות, וגם לא מתיימר להקים קרן מורשת שזורקת מדי שנה כמה גרושים לפתרון בעיות של 10 דולרים. הוא נמצא בחיפוש אחר מטרות שבהן תוכל להיות לו השפעה דרמטית, ומשקיע את עצמו בהן בצורה מוחלטת. "צ?אק פיני הוא מודל לחיקוי יוצא מן הכלל?, אומר ביל גייטס לפורבס. "והדוגמה האולטימטיבית למישהו שתורם כשהוא עדיין נושם?.

במשך 15 השנה הראשונות למשימה שלו הסתיר פיני באובססיביות תרומות מהסוג שטייקונים אחרים מפעילים בעלי טורים כדי למרוח אותן לראווה על דפי העיתונים.

למוסדות צדקה רבים לא היה מושג מהיכן מגיעות ערימות הכסף. אלו שידעו נשבעו לשמור על חשאיות. "היה עליי לשכנע את חבר הנאמנים שלא מוסתר כלום מאחורי זה, שאין כאן שום דבר פסול ושלא מדובר בכספי מאפיה?, אומר פרנק רודס, נשיא אוניברסיטת קורנל לשעבר, שכיהן כיו?ר אטלנטיק פילנתרופיס. "זה היה קשה?.

לבסוף פיני הוצא מהארון, בין היתר בעזרת פורבס, אולם התשוקה הקנאית שלו לאנונימיות נותרה בעינה: עד לשנה הנוכחית הסכים להתראיין רק חמש פעמים בלבד בכל ימי חייו. עתה, כשמסע הנתינה שלו (עד למצב של חוסר כיס) כמעט מתקרב לסיומו, הוא נפתח מעט. ומה שמתגלה הם חיים של אחד האנשים המוזרים והמשפיעים ביותר.

פיני מעדיף להראות במקום לספר. בדבלין הוא שולח אותי לסיור בן שלוש שעות בטריניטי קולג? כדי לראות הכל, החל מחנות המתנות של הספרייה, שאותה עיצב, ועד למרכז הגנטיקה ומחלקת מדעי המוח שלו, הכוללת חולדות מעבדה שאלקטרודות מושתלות בראשיהן. ביום שלמחרת הוא יוצא למסע תלאות של שש שעות הלוך ושוב לאוניברסיטת לימריק, כדי להוביל אותי באופן אישי דרך האקדמיה העולמית האירית למוזיקה ומחול, בית הספר החדש לרפואה ומרכז הספורט החדש (שהוא כיום משכנה הקבוע של קבוצת הרגבי האירית מאנסטר), מקום שבו מאות ילדים משחקים בכדורגל במגרש המותאם לכל מזג אוויר.

במקום להוביל אותי דרך סיפור חייו, הוא מזמין את קונור או?קלרי, מחבר הביוגרפיה שלו מ?2007, ?The Billionaire Who Wasn?t?, לארוחת ערב בביסטרו דבלינאי. בארוחת הערב יושב פיני שקט בחליפת מלחים בלויה ולוגם שרדונה שאותו הוא מדלל בשפריץ מים. מדי פעם הוא זורק הערה כדי להדגיש נקודה מסוימת, ולעתים קרובות יותר בדיחה שנונה שמטרתה להפחית בערך עצמו.

הסיפור הוא כזה: פיני גדל בשכונה אירית?אמריקאית בעיירת הפועלים אליזבת, ניו ג?רזי, והתבגר בזמן השפל הגדול. הוא שירת בחיל האוויר במלחמת קוריאה, לפני שהצטרף לבית הספר למלונאות קורנל במסגרת התוכנית של חוק הסיוע לחיילים משוחררים. לאחר שסיים את לימודיו ב?1956 נסע לצרפת כדי להרחיב את השכלתו, ומאוחר יותר נכנס לעסקי השיט בעקבות הצי האטלנטי של ארה?ב, ומכירה של משקאות חריפים למלחים. התחרות הייתה קשה, אבל הוא התקדם באמצעות שימוש בניסיון הצבאי שלו, שסייע לו לשכנע את הגורמים הרלוונטיים לעלות ישר על האוניות ולמכור שם, במקום לחכות כמו כולם על המזח. כדי לאסוף מודיעין על היעד הבא שאליו מפליג הצי, פטפט עם פרוצות מקומיות ושמר איתן על קשרים טובים.

הוא הכניס לעסק גם את בוב מילר, עמיתו ללימודים בקורנל, והשניים החלו למכור מכוניות, בושם ותכשיטים לאנשי צבא ולתיירים. מאוחר יותר הכניסו כבעלים גם את עורך הדין בתחום המיסוי טוני פילרו ואת רואה החשבון אלן פארקר, כדי לסייע לנהל בצורה מקצועית יותר את העסק הצומח. עד 1964 היו לדיוטי פרי שופרס שלהם 200 עובדים ב?27 מדינות.

זה היה עסק קטן וחביב, אולם עד מהרה עמד השגשוג הכלכלי ביפן להפוך את החברה לאחת מהקמעונאיות הרווחיות ביותר בהיסטוריה. ב?1964, השנה שבה נערכה אולימפיאדת טוקיו, הסירה יפן את המגבלות על נסיעות לחו?ל, שנחקקו לאחר מלחמת העולם השנייה כדי לשקם את הכלכלה, ואפשרה לאזרחיה לצאת לחופשות בחו?ל. תיירים יפנים ניצלו את מאגרי החסכונות העצומים שלהם, והציפו את העולם במטבע היין.

היעדים המובילים היו הוואי והונג קונג. פיני, שקלט קצת יפנית ומנהגים יפניים כששירת בחיל האוויר, שכר בחורות יפניות יפות ופקחיות שיעבדו בחנויות, ומילא את המדפים שלו בקוניאק, בסיגריות ובתיקי עור, שאותם חטפו היפנים המשוגעים למתנות, כדי להביאם לעמיתיהם לעבודה ולחבריהם. לא חלף זמן רב עד שפיני וחבריו העסיקו מדריכי טיולים בשכר כדי שיקבצו את עדרי התיירים אל עבר חנויות דיוטי פרי שופרס (DFS) עוד לפני שנרשמו במלון, כך שלא יספיקו לבזבז כסף בשום מקום אחר.

היפנים היו לקוחות כה רווחיים עד שפיני שכר אנליסטים כדי לנבא לאילו ערים הם ינהרו בהמשך. חנויות DFS צצו באנקורג?, בסן פרנסיסקו ובגואם. יעד נוסף היה סייפן, אי טרופי זעיר במרחק טיסה קצרה מיפן, שלגביו חזה פיני כי הוא יכול להפוך לאתר חוף לוהט לתושבי טוקיו. אבל היה מכשול אחד בדרך: באי לא היה נמל תעופה. אז ב?1976 השקיעהDFS חמישה מיליון דולר כדי לבנות אחד.

אסטרטגיית הצמיחה האגרסיבית הציבה את DFS בעמדה מושלמת לפיצוץ הכלכלי היפני שבא לאחר מכן. ב?1967 קיבל פיני תשלומי דיבידנד שנתיים של 12 אלף דולר, כך לפי או?קלרי. התשלומים שקיבל ב?1977 היו 12 מיליון דולר. במהלך העשור שלאחר מכן צבר פיני קרוב ל?334 מיליון דולר בדיבידנדים, שאותם השקיע במלונות, חנויות קמעונאיות, חברות ביגוד, ומאוחר יותר בחברות סטארט?אפ טכנולוגיות. הוא שמר באובססיביות על חשאיות ועל פרופיל נמוך, אבל עכשיו הכסף כבר היה גדול מדי מכדי להתעלם ממנו.

ב?1988 כלל גיליון ה?400 של פורבס כתבה שחשפה את ההצלחה של DFS ואת העושר העצום של ארבעת בעליה. הכתבה, מאת אנדרו טנצר ומארק בושאמפ, ותשומת הלב שבאה בעקבותיה, היו כה מזעזעות עבור פיני עד שאו?קלרי הקדיש לפרשה פרק שלם מהביוגרפיה שלו. הכתבה חשפה את הדרך שבה DFS מתנהלת: את אסטרטגיית יפן שלה, את ההתייקרויות בשיעור 200%, את שולי הרווח בשיעור 20% ואת המכירות השנתיות המפוצצות שהגיעו לכ?1.6 מיליארד דולר.

פורבס העריכה כי החנות של פיני בוואיקיקי ייצרה מדי שנה הכנסות של 20 אלף דולר על כל רגל מרובעת - 38,700 דולר במונחים כספיים של היום, יותר מפי שבעה מהממוצע של אפל כיום, שעומד על 5,000 דולר. "התגובה שלי הייתה, ‘ובכן, הנה מורידים מאתנו את הכיסוי??, אומר פיני. "ניסינו להבין אם נגרם לנו נזק כלשהו, אולם הסקנו שלא, המידע היה במרחב הציבורי?. הכתבה זיהתה את פיני כאיש ה?31 בעושרו באמריקה, עם שווי המוערך ב?1.3 מיליארד דולר. סודו נחשף.

אולם פורבס עשה שתי שגיאות: ראשית, הונו היה שווה הרבה יותר. שנית, הוא כבר לא היה שייך לפיני. רק חוג מכריו המקורבים ידעו על הדבר השני: שפיני עצמו שווה לכל היותר כמה מיליוני דולרים, ושאין לו אפילו מכונית בבעלותו. הצוות שלו שקל לקיים פגישה סודית עם מלקולם פורבס כדי לבדוק כיצד יוכלו לתקן את הרושם שנוצר, אולם בסופו של דבר הוחלט להניח לנושא. פיני המשיך להופיע ברשימת ה?400 של פורבס עד 1996.

על אף שהעביר את הבעלות שלו לאטלנטיק דרך החלפה מסובכת של נכס הממוקם באיי הבהאמה, כדי למזער חשיפה ומסים, המשיך פיני את התרחבותה האגרסיבית של DFS, ונסע ברחבי העולם כדי לכבוש שווקים חדשים, להרחיב את שולי הרווח ולהערים על יריביו. הוא אהב לעשות כסף, אבל ברגע שעשה אותו לא היה לו בו צורך; פיני למד להיות מאושר מדברים קטנים. הוא גדל בבית צנוע של אנשים שעבדו קשה וראה את הוריו מסייעים לאחרים באופן קבוע. אחד הסיפורים המסופרים לעתים קרובות הוא על אמו מדליין, שהייתה אחות, שבכל בוקר קפצה למכונית ונסעה לאט עד שחלפה על פני שכן נכה בזמן שצעד בדרכו לתחנת האוטובוס, רק כדי לתת לו טרמפ.

מסורת הצדקה לא הורחבה ליריבים עסקיים. "אני אדם בעל אופי תחרותי, בין אם מדובר במשחק כדורסל ובין אם מדובר במשחקי עסקים?, אומר פיני. "אני לא שונא כסף, אבל יש כמות מוגבלת של כסף שבו אתה יכול להשתמש?.

הכסף היה הדרך שלו להישאר בעניינים, וגם כשחדל מלזרום לכיסו הפרטי המשיך לסייע ל?DFS לגרוף את המקסימום האפשרי. היות שהונה של הקרן שלו היה בנוי על האחזקה הבלתי נזילה ב?DFS, המענקים שלו היו תלויים בדיבידנדים במזומן שחילקה החברה - מה שהפך לבעיה רצינית בזמן מלחמת המפרץ, ובעקבותיה הנפילה בתיירות הגלובלית, שהגבילו את תזרים המזומנים השופע לכדי טפטוף.

אפילו כשהכלכלה כבר התאוששה, התשוקה לחופש שמעניקה ערימת מזומנים ותחושת הבטן שימיה הטובים של DFS נגמרו (יפן הציגה האטה ברורה) הניעו את פיני לדחוף את שלושת שותפיו להתחיל לחפש קונה שירכוש את האימפריה. היו רק מעט חברות גדולות מספיק שיכלו לספוג ולנהל את האופרציה העולמית הזו. אימפריית המותרות הצרפתית LVMH, בראשות המיליארדר ברנרד ארנו, הייתה המועמדת המובילה. כבר בשלב מוקדם השיג פיני את תמיכתו של אלן פארקר, אחד הבעלים. פילרו ומילר התגלו כקשים לשכנוע.

במשך שנתיים נאבקו ארבעת הבעלים מול ארנו ובינם לבין עצמם סביב המחיר ותנאי ההעסקה. כל אחד מהשחקנים הביא עורך דין כבד משקל משלו לתוך הערבוביה הזו. "בכל פעם שהייתי רואה עורך דין חדש הייתי אומר, ‘אלוהים אדירים, כמה אנחנו משלמים לבחור הזה???, צוחק פיני.

הסוד הפילנתרופי של פיני הגיע לסיומו ב?1997, לאחר שמכר (יחד עם פילרו ופארקר) את חלקם ב?DFS ל?LVMH, והעולם הבין שהנתח שלו, בהיקף של 1.6 מיליארד דולר, לא היה שייך לאיש עצמו אלא לקרן שלו. באמצעות אותה מכירה ויתר בחוסר רצון על האנונימיות שלו, אבל תוך כדי כך הרוויח כלי טוב יותר לצמיתות: מעריצים רבי?עוצמה. שניים מהאנשים העשירים ביותר בעולם, ביל גייטס ו?וורן באפט, מביעים את הערכתם לפיני כמקור השראה הן לקרן ביל ומלינדה גייטס שהיקפה 30 מיליארד דולר והן ל?התחייבות לנתינה?, שגייסה יותר מ?90 מהאנשים העשירים ביותר בעולם להתחייבות להעניק מחצית מעושרם לצדקה. "צ?אק אוהב להגיד שלאף אחד מאתנו אין את כל התשובות?, אומר גייטס. "אבל אני יודע שמלינדה ואני למדנו ממנו רבות בזמן שבילינו יחד?.

חלק מהקרבה השוררת בין גייטס לפיני נובעת מהרקע היזמי שלהם ומהאופן שבו הם מיישמים אותו כדי לתת בחזרה. במובנים רבים אטלנטיק הייתה המבשרת של קרן גייטס, בכך שיישמה עיקרון של שולי רווח גבוהים בפילנתרופיה שלה: בחירת מטרות שיביאו למקסימום את ההשפעה של כל דולר שמושקע, בין אם מדובר ב?250 אלף דולר לסיוע בעקבות רעידת האדמה בהאיטי ובין אם מדובר ב?290 מיליון דולר לבניית קמפוס רפואי חדש עבור אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו.

הוא כופה על מוסדות צדקה להתחרות על המזומנים שלו, ודורש תוכניות עסקיות מפורטות עם אבני דרך ברורות ושקיפות מלאה. אם פרויקט סוטה מהמסלול שנקבע לו, פיני חותך את המימון. הוא בוחר תוכניות שמבטיחות תשואות אקספוננציאליות שיאפשרו לאנשים לקדם את עצמם. הוא מזרים מיליארדים למחקר אוניברסיטאי במקומות כמו אירלנד ואוסטרליה, משום שהוא מאמין שזה יוצר כוח אדם מיומן, מושך כישרונות, ומכשיר את הקרקע לתעשיות הייטק ולהשקעות זרות ישירות.

"מבצע חיוך? (Operation Smile), מוסד צדקה שמתקן שפה שסועה אצל ילדים בארצות עניות, היא מטרה קלאסית שלו: השקעה חד?פעמית של 250 דולר כדי לכסות עלויות של ניתוח פשוט, שישפר בצורה בולטת את חיי היומיום של המטופל. עבור מטרה זו תרם 19.5 מיליון דולר.

כדי למקסם את התשואה אף יותר, ממנף פיני כל דולר שהקרן נותנת ומשתמש בהבטחה למענקים משמעותיים כדי לאלץ ממשלות ותורמים נוספים להשוות את תרומותיהם לשלו. דוגמה מפורסמת לכך היא הצעה שנתן ב?1997 - לתרום כ?100 מיליון דולר לאוניברסיטאות של אירלנד, אבל רק בתנאי שהממשלה, שחסרו לה מזומנים, תתרום את אותו סכום. היא תרמה: סך של 226 מיליון דולר במענקים של אטלנטיק הוליד מענקים ממשלתיים בהיקף של 1.3 מיליארד דולר למערכת האוניברסיטאות של המדינה.

באותה טקטיקה הוא משתמש מול עשירים אחרים ומול משרדי פיתוח; פיני לעולם אינו מצמיד את שמו לקיר של ספרייה או בית חולים, משום שכך הוא יכול לאסוף כסף נוסף לפרויקט מטייקונים אגוצנטריים יותר, שמשלמים בשמחה עשרות מיליונים עבור הזכות הזו.

מתבוננים מהצד מקטלגים אותו כחסכן, אולם זוהי אבחנה פשטנית. בצד של ההוצאות יש לפיני אובססיה לגבי ערך, ובצד של העלויות הוא מתעב בזבוז. כריס אוקסלי, נשיא ומנכ?ל אטלנטיק, זוכר כיצד שהה איתו באכסניה בווייטנאם באחת מנסיעות העסקים, אבל מזכיר גם שפיני שלח אותו פעם בחזרה לארה?ב בטיסת קונקורד, משום שהבין את הצורך שלו לחזור הביתה בזמן לתקופת החגים. אשר לפיני, הוא טס מיליוני קילומטרים במחלקת תיירים, משום שהמחלקה הראשונה אינה מביאה אותו ליעד מהר יותר. הוא עונד שעון קסיו מגומי, משום שהוא מראה את השעה בדיוק כמו רולקס.

במהלך נסיעתנו ברכבת בחזרה מלימריק הוא קילל ונענע בראשו בכל פעם שחלפנו על פני אחד מנכסי הרפאים בדרך, הפרויקטים הנטושים לפיתוח הדיור שנשארו מתקופת בועת הנדל?ן במדינה. "אני תמיד הבחור הראשון ששואל כמה זה או מה המחיר של זה?? הוא מספר כשהוא נשאל על החיים הטובים. "מעולם לא ניסיתי את זה, כי ידעתי שלא אוהב את זה?.

מעולם לא הייתה לו מכונית בבעלותו, כי קשה להחנות אותן בתוך הערים - אם כי הוא מודה שלמשך תקופה קצרה, כשחי בהונג קונג, החזיק יגואר משומשת. ומה לגבי יאכטה? "אני מניח שהתשובה לזה היא שאני מקבל מחלת ים בקלות?, הוא משיב בפשטות.

למרות שגידל את משפחתו באחוזות ששוות עשרות מיליוני דולרים (אשתו לשעבר וחמשת ילדיו חלקו מאוחר יותר ב?140 מיליון דולר מהונה של DFS), כיום הוא גר בשלוש דירות שבבעלות הקרן בדבלין, בבריסבן ובסן פרנסיסקו, ומתארח בדירת בתו כשהוא בניו יורק. הפעילות של אטלנטיק באירלנד מתנהלת בבית מידות מפואר ברובע האופנתי של סנט סטפנ?ס גרין - פיני ואשתו הלגה, שהייתה מזכירתו, גרים בבית אבן קטן מאחור. אפילו המסים שהוא משלם מדגישים את דרך חשיבתו: הוא מנסה באגרסיביות להתחמק ממסים בכל שלב בקריירה שלו - החל מכך שמיקם את העסק המוקדם שלו בליכטנשטיין, וכלה ברישומה של חברת האחזקות שלו בברמודה, על שם אשתו דאז, דניאל, אזרחית צרפת - אף שלא נהנה מכך מיתרון אישי בשנותיו המאוחרות יותר. בסופו של דבר, פחות מסים פירושם שיוכל לתת יותר.

מצב מחשבתי זה הסובב סביב בזבוז/ערך מסביר כיצד מישהו שמחשב בדבקות כל פרוטה גם מרגיש לחלוטין בנוח בהקצאת סכומי כסף אדירים לפרויקטים שבהם הוא רואה סיכוי לתשואה גבוהה. כך למשל ההתחייבות שלו מהעת האחרונה לתרומה של 350 מיליון דולר שסייעה לקורנל, יחד עם הטכניון בישראל, לזכות במכרז לבניית מכון טכנולוגי ב?2 מיליארד דולר על האי רוזוולט. "עמק הסיליקון המזרחי? הזה ימשוך את מיטב המהנדסים והסטודנטים לאזור. פיני מהמר על כך שבעקבותיהם יגיעו גם חברות טכנולוגיה מובילות וחברות סטארט?אפ חדשות, שייצרו בסופו של דבר אלפי מקומות עבודה והכנסות של מיליארדי דולרים עבור האזור. "התרומה שמאחורי החזון תניב דיבידנדים לא רק עבור קורנל אלא גם עבור העיר ניו יורק?, אומר ראש העיר מייקל בלומברג.

זוהי השקעה קלאסית של אטלנטיק, הכוללת מינוף בצורת קרקע בשווי של יותר מ?100 מיליון דולר באדיבות משלמי המסים של העיר ניו יורק. החרטה היחידה של פיני היא שההזדמנות הגיעה אליו בשלב מאוחר והוא לא יזכה לחיות כדי לראות את הפרויקט מושלם.

זהו לקח שהוא מעוניין להנחיל לדור החדש של הפילנתרופים: אל תחכו כדי לתרום את הכסף שלכם כשאתם זקנים, או גרוע מכך, מתים. תחת זאת, בצעו תרומות גדולות כשעדיין יש לכם אנרגיה, קשרים והשפעה שיכולים להכות גלים. "לאנשים עם כסף יש מחויבות?, הוא חורץ. "אני לא אומר שיש לי זכות לומר להם מה לעשות אתו מלבד להשתמש בו בחכמה?