בית המשפט העליון עושה סדר בסמכויות בתי המשפט השונים בנוגע לתביעות מקרקעין: בהלכה משפטית חדשה קובע היום (א') ביהמ"ש העליון כי בתי משפט השלום מוסמכים לדון בכלל התביעות בדבר שימוש במקרקעין, גם בתביעות שעניינן שמירה על גוף הנכס, שהסמכות בעניינן היתה נתונה עד עתה לבתי המשפט המחוזיים. בכך משנה העליון את הלכת שמש, שהיתה קיימת משנת 1959, וחילקה את סמכויות הדיון בנושאי מקרקעין בין בתי משפט השלום והמחוזיים.
מדובר בסכסוך שכנים, בנוגע לעבודות הרחבה של דירה על ידי אחת המשפחות, שנעשו לטענת שכניהם בניגוד לפסק דין שניתן על ידי המפקחת על רישום המקרקעין, האוסר עליהם לבצע עבודות בנייה כלשהן על גג דירתם בבית המשותף.
השכנים ביקשו שביהמ"ש יורה על הריסת הבנייה שבוצעה על הגג, ועל השבת המצב לקדמותו. המשפחה שבנתה ביקשה שהדיון יועבר לבימ"ש השלום, בנימוק שיש לבטל את המגבלות הנושנות על סמכות השלום מוגבלת לדיון בתביעות שימוש במקרקעין שעניינן שמירה על שלמות הנכס.
השופטים אשר גרוניס, עוזי פוגלמן ונעם סולברג החליטו לקבל את הערעור, ולשנות את החלוקה הקיימת בסמכויות השלום והמחוזי בדיון בתביעות שימוש במקרקעין. השופט סולברג קבע כי השיטה הנוכחית מביאה למתן החלטות סותרות, מבוכה שיפוטית, בזבוז משאבים של בעלי-דין ובזבוז זמן שיפוטי.
הלכת שמש קבעה חריג לסמכות השיפוט העניינית של בית משפט השלום, שתחם אותה לגבי תביעות שעניינן ב"שימוש במקרקעין" לכאלו שיש בהן שמירה על גוף הנכס. חריג זה הוביל להגשת תביעות רבות לבית המשפט המחוזי, גם כאלה שערכן הכספי מועט, גם כאלה שהדיון בהן איננו מורכב ומסובך. לדברי סולברג, "הלכת שמש באה לעולם בתקופה שלבית משפט השלום נתונה היתה סמכות לדון בתביעות קלות ערך, לאור מורכבותן היחסית של תביעות הנוגעות להריסת נכס, והרצון להפנותן לבית המשפט המחוזי, שנתפס כמיומן יותר בעת ההיא".
עם זאת, קבע העליון כעת, כי ההלכה הישנה אינה תואמת את סמכויותיו הנרחבות של בית משפט השלום כיום. סולברג: "כוחו וסמכויותיו של בית משפט השלום משנת 1959, אינם דומים כלל לסמכויות בית משפט השלום של ימינו-אנו, לכוחו ולמיומנותו. על-פי מגוון הנושאים שבית משפט השלום דן בהם כיום, לשופטיו יש ידע, כלים, כישורים, ניסיון ומיומנות לדון לעניין ולפסוק כהלכה, גם בתביעות על שימוש במקרקעין שלא תוך שמירה גוף על הנכס. דומני כי שקע ש?משה של הלכת שמש", כתב סולברג. הנמקה נוספת היא הסרבול שיוצרת החלוקה בין השלום למחוזי, בנוגע לאכיפת חוזים בתחום המקרקעין.
לצמצם ההתדיינות המקדמית
הנשיא גרוניס הוסיף כי מבחינתו ההצדקה לביטול הלכת שמש נשענת על השאיפה לצמצם ככל הניתן את ההתדיינות המקדמית בבתי המשפט, הנדרשת כדי לקבוע את גדרי סמכותה של כל אחת מערכאות השיפוט, כאשר בתביעה מסוימת מתבקשים כמה סעדים למשל סעד כספי בדמות פיצוי, וסעד במקרקעין שאינו כספי כגון הריסה או סילוק יד.
עם זאת, גרוניס מנצל את ההזדמנות כדי להטיח ביקורת בחלק מהשופטים בערכאות הנמוכות שסטו לאורך השנים מהלכת שמש, בניגוד להלכה מחייבת של ביהמ"ש העליון. "ההתעלמות המופגנת מהלכת שמש, ובעיקר פסיקה בניגוד בוטה לה, חייבו להוות עבורנו, כשופטים, תמרור אזהרה מפני הסכנות הרבות הטמונות בסטייה של ערכאות אחרות מתקדים מחייב של בית המשפט העליון", כתב גרוניס.
"שופטים רבים שנדרשו לאורך השנים להלכת שמש הטיחו ביקורת בהלכה, אך בצדק לא ראו עצמם חופשיים לסטות ממנה או להכריז על בטלותה. שופטים אחרים בחרו לסטות מהלכת שמש. היו כאלה שאף הכריזו על ביטולה. הכרעות שיפוטיות כגון אלה, שאינן עולות בקנה אחד עם עקרון התקדים המחייב, עלולות לגרור אחריהן תקלות חריפות הצפויות לפגוע, בראש ובראשונה, בציבור המתדיינים".
לדברי גרוניס, "אם נשלים עם מצב שבו ערכאות נמוכות מחליטות, ביום בהיר, לבטל הלכה של הערכאה העליונה, תהפוך מערכת המשפט שלנו ל'מערכת שופטים', שבה כל שופט עושה כרצונו בלא לראות עצמו מחויב לפעול על פי תקדימים מחייבים. שופט הסבור כי הלכה של בית המשפט העליון מעוררת בעייתיות, רשאי, כמובן, לתת לעמדתו ביטוי בפסק הדין או בהחלטה היוצאים תחת ידו. הוא רשאי, ואף מחויב, להסביר ולנמק את עמדתו. עליו לעשות כן בדחילו ורחימו, תוך התחשבות במבנה ההייררכי של מערכת המשפט, ובאופן מכובד ומכבד". (רע"א 3749/12)