מחירי החלפים בארץ - גבוהים במאות אחוזים מבעולם

בשנתיים האחרונות עוסק הרגולטור באינטנסיביות בהסדרת שוק הרכב ובפתיחתו לתחרות. במוקד תשומת הלב ניצבים נושאים "כבדים" כמו זיכיונות יבוא הרכב, היבוא האישי והמקביל והסדרת פעילות חברות הליסינג. אבל בצד, הרחק מתשומת הלב הציבורית, ניצב נושא יבוא ושיווק החלפים.

כל הוועדות וגופי הייעוץ שבדקו עד כה את שוק הרכב הגיעו לקונצנזוס, שזהו אחד המוקדים הבעייתיים ביותר בשוק הרכב הישראלי. "ועדת זליכה" המליצה לפעול להגברת התחרותיות בשוק החלפים וגם הדוח של חברת הייעוץ שלדור הדגיש וחידד את הנקודה, וקבע שהיא מהווה כשל מהותי בשוק הרכב הישראלי.

האמת היא, שכל מי שהכניס רכב לתיקון בישראל לא צריך חברת ייעוץ כדי להבין שמחירי החלפים בארץ גבוהים משמעותית מהמקובל בעולם. עד כה נושא החלפים היה מעורפל מאוד ואפוף בסבך של אינטרסים כלכליים צולבים, מונחים מקצועיים מורכבים ומחירונים סמויים מהעין, שהיו חשופים בעיקר למוסכים ולגורמים בענף. כיום מנסה משרד התחבורה להוביל סוג של "מהפכת שקיפות" בתחום החלפים, אלא שהיא מתרחשת הרחק מתודעת הציבור. לטובת הלקוח הקטן, שרוצה לדעת איך - ואם בכלל - הוא ירוויח מהרפורמה המתגבשת בשוק החלפים, מצורף כאן מורה נבוכים קצר.

תלוי את מי שואלים. לטענת משרד התחבורה והעומד בראשו הדבר נובע מ"תאוות הבצע של היבואנים, ששולטים במוסכים ומחייבים אותם להשתמש בחלפים מקוריים עם שולי רווח של מאות אחוזים". אלא שזה כמובן הסבר פופוליסטי. המציאות הרבה יותר מורכבת.

שורש הבעיה, כפי שאמרנו לא פעם, הוא המיסוי האגרסיבי המוטל על רכב חדש בישראל, שמנפח את מחירי הרכב החדשים והמשומשים. כשהלקוח משלם על רכב פי שניים מערכו האמיתי, קל יותר לשווק לו חלקים במחירים אסטרונומיים למרות שהמיסוי על חלפים נמוך הרבה יותר מהמיסוי על הרכב כולו. למעשה, הקלישאה על "השלם יקר מסך חלקיו" נכונה מילולית כאשר מדברים על רכב בארץ.

תיאורטית, אם מישהו ייבא לארץ את כל החלקים שמרכיבים רכב מודרני, וירכיב אותו בחצר שלו, העלות הכוללת תהיה נמוכה משמעותית מיבוא רכב שלם.

יבואני הרכב טוענים שהבעיה המרכזית היא ברגולטור. משרד התחבורה מחייב את כל יבואני הרכב לייבא מלאי של חלפים לכל דגמי הרכב שהם משווקים במשך כמה שנים לאחור. זה אומר להקים ולתחזק אופרציה לוגיסטית מורכבת ויקרה ולשבת על מלאי יקר ו"מת" של חלפים, שהביקוש והתחלופה שלהם נמוכים מאוד.

כדי לשמור על רווחיות כוללת היבואן צריך "לגלגל" את העלויות על החלפים המבוקשים יותר, או על חלפים שמיוצרים בלעדית על ידי היצרנים ואין להם היצע בשוק המקביל. היבואנים טוענים שאם הדרישות מהם היו משתוות לדרישות מסוחרי החלפים העצמאיים, ניתן היה להוריד מחירים.

יבואני החלפים המקבילים טוענים שהיכולת לנפח את מחירי החלפים נובעת מהכוח של היבואנים על מוסכי השירות, שחלקם בבעלותם הישירה. מטבע הדברים, הכוח הזה אפקטיבי בעיקר כשמדובר בכלי רכב חדשים יותר ופוחתת בכלי רכב ישנים. כל יבואני החלפים - המקוריים והתחליפיים - טוענים שהמחירים הגבוהים נובעים גם מנוהלי יבוא מחמירים, דרישה לעמידה בתקנים ישראליים וכדומה, שמגבילים את היבוא. דוח שלדור מספק לכך סימוכין וכותב כי "בישראל נקבעו נוהלי יבוא ייחודים ומחמירים אשר מצמצמים את היצע החלפים שאינם מקוריים הניתנים ליבוא, ומקשים על היבוא בפרוצדורות הכרוכות בעיכוב".

בשוק החלפים קיימים שני סוגי לקוחות: הפרטיים והמוסדיים, כלומר חברות הביטוח, חברות הליסינג (למרות שלכמה מהן אופרציות יבוא חלפים עצמאיות) והמוסכים. מכיוון שהמוסדיים יוצרים את עיקר הביקוש, הם מקבלים הנחות עצומות ממחיר המחירון הרשמי והכתוב - עד כדי 70% לעתים. כל הגורמים בשרשרת הערך של תיקון הרכב גוזרים קופון שמן מהפערים העצומים בין המחירונים למחירים בפועל. ומי מסבסד את ההנחות? הלקוח הפרטי כמובן.

במילים אחרות, אם אתה רואה בחשבון התיקונים שלך חלק חילוף שמחירו במחירון 5,000 שקל, לא מן הנמנע ששולם עליו בפועל רבע מזה. המצב משתנה כמובן בין חלפים שונים - בהתאם לזמינות התחליפים - בין מותגים שונים ובין לקוחות שונים. כלומר מחיר המחירון הוא לא יותר מנקודת ייחוס כללית.

גם בשרשרת הערך המוסדית יש טענות נגדיות המוסכים טוענים, שהמחירים הגבוהים נובעים מהשליטה של היבואנים באספקה והלחץ שהם מפעילים לרכישת חלפים מקוריים. יבואנים בענף מגלגלים את הכדור לפתח המוסכים וטוענים כי חלק לא מבוטל מרווחי המוסכים באים ממכירת החלפים והם אלה שאין להם אינטרס לרכוש חלפים זולים יותר כי החלק הכספי שנשאר אצלם קטן יותר. "מאחר שמחירי שעת עבודה במוסך נמוכים בכל קנה מידה, המוסך מבסס את רווחיותו על מכירת חלפים במחיר גבוה שמשאיר לו נתח נכבד. זה נכון לחלפים מקוריים ותחליפים כאחד".

משרד התחבורה מנסה כיום להכניס שקיפות לענף החלפים ברוח המלצות ועדת זליכה ודוח שלדור. בתחילת 2013 נכנס לתוקף נוהל שמורה לכל סוחרי ויבואני החלפים בענף, בין אם הם יבואני רכב ובין אם הם יבואני חלפים מקבילים, להכין מחירון אינטרנטי מפורט של כל החלפים שהם משווקים ומחיריהם. לא משהו מסובך מדי ליישום בימינו.

אלא שכיום, ארבעה חודשים אחרי, מתברר שההיענות לדרישת החוק הייתה חלקית מאוד. כל יבואני הרכב הסדירים העלו מחירונים לאינטרנט אבל ההיענות בקרב סוחרי החלפים העצמאיים הייתה מזערית. עד כדי כך מזערית, שמשרד התחבורה מצא לנכון לשלוח בשלהי יולי מכתב חריף לגורמים בענף ובו נכתב כי "הדרישה של קיום מחירון לצרכן אינה חדשה וצריכה להתקיים אצל כל יצרן ויבואן מוצרי תעבורה. יתרה מכך, הנוהל נכנס לתוקפו לפני ארבעה חודשים ורק לאחר ביצוע שימוע לנוהל ע"י העברתו לכלל הגורמים הרלוונטיים בענף וקבלת הערותיהם, לכן כל יבואן ויצרן מוצרי תעבורה אשר אין לו מחירון לצרכן עובד בניגוד לכתוב בחוק... ליבואנים ויצרנים ניתנו שלושה חודשי התארגנות, שעל פי בדיקתנו הם זמן סביר לפרסום מחירון קיים באתרי אינטרנט". המשרד אף מאיים לנקוט צעדי אכיפה נגד מפירי החוק.

עיון במחירוני החלפים של היבואנים, שהועלו בחודשים האחרונים לאינטרנט, מגלה שהשקיפות אטומה למדי. רוב המחירונים שפורסמו על ידי היבואנים בהתאם לדרישות החוק מציעים למחפש "מנועי חיפוש", שלתוכם אפשר להכניס את סוג החלק.

אלא שעל כל שאלה - למשל "פילטר שמן" - מקבלים לעתים עשרות תשובות. החלפים מופיעים בקוד בלבד, שממנו לא ניתן אפילו לדעת לאיזה דגם רכב ולאיזו שנת מודל הם שייכים. וזה עוד מהגופים המסודרים יחסית בענף. בקיצור, החיפוש דורש ידע ומומחיות לגבי התאמת החלף לרכב שנמצאים בידי המוסכים בלבד וגם אז המחיר, כפי שאמרנו לעיל, הוא רק נקודת ייחוס שמהווה בסיס להנחות. יתר על כן, במחירונים האינטרנטיים שפורסמו עד כה אין שום ציון לזמינות החלף, כלומר היכן - ואם בכלל - ניתן להשיג אותו. בשורה התחתונה זוהי רפורמה נטולת ערך צרכני, שטופלה בכפפות משי, וגם היא בקושי מיושמת.

מי שבכל זאת רוצה לנסות "לשבור את השיטה" יכול להשתמש בקוד היצרן הבינלאומי של החלף, שמופיע ליד החלף בתוצאות של מנועי החיפוש. הכנסת הקוד הזה ל"גוגל" תניב, לעתים, קישורים לאתרי סחר בינלאומיים בחלפים, שמחזיקים את החלף הזה ושולחים אותו בינלאומית.

מי שיעשה עבודת שטח יגלה שפערי המחיר מגיעים לעתים לאלפי שקלים, כך גם בקיזוז הוצאות ההובלה העסק משתלם - תיאורטית. אלא שאז הוא יצטרך לבדוק מול משרד התחבורה שהחלף המיובא עומד בתקנים כשר ליבוא (הרבה טפסים וזמן), להעביר אותו במכס (עוד טפסים וזמן) ולבסוף למצוא מוסכניק שיסכים להרכיב את החלק החיצוני ולוותר על הרווח השמן שלו מהסיפור. אכן, רפורמה צרכנית לתפארת.