החזר הוצאות רכב לעובד: הוצאה או הכנסה?

באחרונה פורסם פסק דין אליל, אשר יצר מהפכה בכל הנוגע לחבות המס החלה על הכנסת עובד הנובעת מהחזר הוצאות רכב. ככלל, קיימות שתי חלופות מרכזיות לטיפול בהוצאות הרכב של העובד.

החלופה הראשונה היא שווי השימוש. המעביד מעמיד רכב לרשות עובד, כך שהמעביד נושא במלוא הוצאות הרכב. בהתאם לחלופה זאת מחייב המעביד את העובד במס בגין ההכנסה הרעיונית, אשר נובעת לו מהעמדת הרכב לרשותו ולשימושו הפרטי מעבר לשעות עבודתו.

סכום שווי השימוש נקבע בתקנות מס הכנסה, והוא מהווה 2.5% משווי הרכב שהועמד לרשות העובד לכל חודש שימוש. כך שמדי חודש מחויב העובד במס בגין הכנסה השווה לטובת ההנאה שקיבל רכב צמוד ממעבידו.

החלופה השנייה היא החזר ההוצאות. המעביד עושה שימוש ברכבו הפרטי של העובד, והוא משלם לעובד את החזר הוצאות הרכב, בין בדרך של החזר ההוצאות בפועל, שבהן נשא העובד (כגון דלק, תיקונים וכדומה), ובין בדרך של תשלום תעריף מחושב קבוע לכל קילומטר שהעובד ביצע לטובת המעביד.

עמדת מס הכנסה היא כי החזר הוצאות כאמור, אף אם יהיה ספציפי וישולם לעובד רק בגין ההוצאות שהוציא עבור נסיעות הקשורות לעבודתו (נסיעות ללקוחות למשל), מהווה הכנסה חייבת בידי העובד, ויש לחייבה במס.

בפרשת אליל 2000 נדון ערעורה של החברה על שומת ניכויים שהוצאה לה בגין החזר הוצאות רכב לעובדיה. עיסוקה של חברת אליל הוא הפצת טלפונים ניידים מדלת לדלת באמצעות צוותי מכירות המונים מספר אנשים. בראש כל צוות עומד עובד בדרגת "ראש צוות", אשר, בין היתר, מסיע את אנשי צוותי המכירות ואת מוצרי החברה אל אזורי המכירה ברכבו הפרטי.

מלבד המשכורת על-פי תלושי השכר, נהגה החברה לשלם לראשי הצוותים תשלום חודשי נפרד בגין הוצאות דלק שהוציאו. התשלום הנוסף לא סווג כהכנסה בידי העובדים, והחברה לא ניכתה מס הכנסה בגינו.

פקיד השומה טען כי סעיף 2(2) לפקודה קובע כי "כל טובת הנאה או קצובה" ותשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו - ובכלל זה תשלומים בשל החזקת רכב, למעט תשלומים המותרים לעובד כהוצאה - חייבים במס.

לעניין זה טען פקיד השומה כי ההוצאה שבגינה שילמה החברה לעובדיה את התשלום הנוסף אינה מותרת בניכוי מכוח תקנה 4 לתקנות מס הכנסה בעניין ניכוי הוצאות רכב, אשר על-פיה אין להתיר בניכוי הוצאות רכב שהוצאו בייצור הכנסת עבודה.

החברה, מצדה, טענה כי התשלום הנוסף אינו מהווה "הכנסת עבודה" לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, וכן כי הוצאות הדלק שבגינן שולם התשלום הנוסף הן הוצאות אשר הוצאו בייצור הכנסתה שלה.

בית המשפט פסק כי יש לפרש את תקנה 4 לתקנות, ככזו המתייחסת להוצאה שהוציא שכיר לצורך הכנסת עבודתו, וכי אין לפרשה כמתייחסת להוצאה שהוציא שכיר לצורך הכנסתו העסקית של מעבידו.

בית המשפט הוסיף וקבע כי מקום שבו המעביד אינו מעמיד רכב לרשות העובד לצורך ביצוע העבודה, אלא משתמש ברכב הפרטי של העובד ומשיב לו את ההוצאות בגין השימוש שכל-כולו עבור המעביד, נראה כי אין תחולה לתקנה 4 לתקנות הרכב, ויש לראות בתשלום שמשלם המעביד לעובד כהוצאה של המעביד המהווה מעין החזר הלוואה. רכב הרשום על שם העובד אבל מבחינה מהותית משמש את המעביד - חזקה שמדובר ברכב המעביד, ויחולו עליו ההוראות שקבע מחוקק המשנה ביחס לרכב שהועמד לרשות עובד בידי מעביד.
על אף האמור, בנסיבות העניין פסק בית המשפט כי החברה לא הרימה את נטל ההוכחה על גובה ההוצאה ואופן חישוב ההוצאה, ולכן הערעור נדחה.

נראה כי פסק הדין יצר שינוי משמעותי בעמדה הרווחת שהיתה נהוגה במשק עד כה, ומתחייבת חשיבה מחודשת בכל הנוגע לאופן חיוב העובד במס על החזר הוצאות רכב הניתן לעובד ממעבידו. במסגרת חשיבה זאת מובן כי יש לתת דגש על הפן הטכני, אשר יאפשר להראות כי אכן מדובר בהחזר הוצאות ממשיות שבהן נשא העובד, כלומר לבדל היטב את נסיעותיו של העובד לצורכי מעבידו מנסיעותיו הפרטיות.

בנוסף, יש לשקול את כדאיות שיטת החיוב בגין שווי שימוש ברכב ליסינג, שהועמד לרשות העובד מאת מעבידו.

כאלטרנטיבה לחלופת שווי השימוש, יש לשקול את חיובו של העובד במלוא הוצאות הליסינג שבהן נשא המעביד, ומנגד מתן החזר פטור ממס לעובד בגין חלק הנסיעות שביצע לצורכי מעבידו.

לסיום, נראה כי טרם נאמרה המילה האחרונה בסוגייה חשובה זאת, ויש להמתין ולראות האם רשות המסים תשנה את עמדתה בעקבות פסיקה זאת.

* הכותבים הם שותפים באשכול המסים של פירמת ראיית החשבון והייעוץ העסקי BDO זיו-האפט.