"יציבות", זו המילה האופטימית ביותר שהצלחנו לגרד מאלפי המילים והמספרים שמופיעים בגיליון המיוחד הזה. וכשמדברים על יציבות בשכר על רקע עלייה עקבית ביוקר המחיה, הרי שלא יכולנו למצוא מילה מדכאת יותר מזו. אתם יכולים כמובן לקטר על זה (אבל אז יגיד לכם שר האוצר שהדבר דומה לשנאוצרים שמייללים בגשם), או לארוז את המזוודות ולנסות את מזלכם מעבר לים (השתדלו שלא להגיע לברלין, חבורה של בוגדים). אם בכל זאת בחרתם להישאר, תדעו שהרוב בחר כמוכם, ואתם יודעים מה אומרים על צרת רבים.
כן, אתם לא לבד: רואי החשבון, אנשי הפרסום ובעלי מקצועות חופשיים אחרים חווים קיפאון מתמשך בשכרם, לעומת עלייה קלה של 2.6% בשכרם של אנשי ההיי-טק. בגזרת הפיננסים מדברים כבר על ירידת שכר של ממש, אפילו "צלילה" בשיעור של 16% בתוך שנתיים.
באופן אירוני, דווקא הרופאים, שיכולים להתבונן כבר עכשיו בטבלאות השכר שצורפו להסכמי העבודה שלהם ולדעת בדיוק כמה ירוויחו בכל שנה עד 2018 (רמז: עלייה עקבית), הם הסקטור המתוסכל ביותר שמשמיע קולות של ייאוש.
כשבוחנים את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מגלים שהשכר הממוצע במשק פשוט תקוע. לא רק השנה, אלא זה עשור. נומינלית, ישנה מגמה איטית ומינורית מאוד של עלייה בשכר, שמסתכמת ב-2%-4%, תלוי בשנה. ריאלית, כלומר בניכוי האינפלציה (עליית המחירים), מדובר בקיפאון כמעט מוחלט.
כך למשל, השינוי בשכר הריאלי בין חודש יולי ליוני האחרונים עמד על 0%. כך גם בין יוני למאי, ובכל אחד מהחודשים הקודמים בשנה זו השינוי עמד על 0.1%. בין 2011 ל-2012 נרשמה עלייה ריאלית של 0.6%, בין 2011 ל-2012 נרשמה עלייה של 0.4%, בין 2009 ל-2010 נרשמה עלייה של 0.8% ובין 2008, שנת המשבר הכלכלי העולמי, ל-2009, נרשמה ירידה ריאלית של 2.5% אחרי ירידה של 0.7% בשנה שקדמה לה.
כל זה לא היה מרגיז כל-כך אילו ביצועי המשק הישראלי לא היו ממשיכים להציג צמיחה בשיעורים יפים ביחס למדינות מערביות אחרות. לא רק שהצמיחה לא חלחלה למטה אל השכבות החלשות, כפי שנהגו לומר עם השנים, אלא שהצמיחה לא הגיעה גם אל התלוש של אלה המכונים בפי שר האוצר "האדם העובד".
והנה מה שכתבו על כך חוקרי בנק ישראל כבר לפני שנתיים: "בעשור האחרון ניכרת ירידה חדה בקצב הגידול של השכר הריאלי ברוטו למשרת שכיר, מ-1.8% לשנה בעשור הקודם ל-0.02% בעשור הנוכחי. מאחר שהן התוצר לנפש והן התוצר לעובד גדלו בשתי התקופות בשיעורים דומים, הרי ששינוי המגמה בהתפתחות השכר ברוטו אינו מוסבר בירידת קצב הגידול של התוצר לנפש או הפריון לעובד. אחד ההסברים האפשריים לשינוי המגמה בקצב הגידול של השכר ברוטו הממוצע, הוא הירידה בשיעורי המס על השכר שאיפשרו צמיחה ללא גידול בשכר מנקודת הראות של המעביד".
בתרגום לעברית: רפורמת הפחתת המס שהוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו בתפקידו כשר האוצר בשנת 2003, איפשרה למעסיקים בישראל "לדלג" על הצורך לשלם תוספות שכר, מתוך ידיעה כי שורת הנטו של העובד תגדל באדיבות מדינת ישראל.
היה זה מהלך נכון כנראה בתקופה של מיתון, אלא שמדיניות הפחתת המס נמשכה גם כשהמעסיקים בישראל הציגו רווחי שיא, גם כשהבורסה נגעה בשמים.
כל זה לא הפריע לכותבי המחקר להתמוגג ממדיניות המס: "לסיכום, הרפורמה להפחתת המס הישיר מעבודה, שהחלה בשנת 2003 וצפויה להימשך עד שנת 2017, תרמה לתחרותיות של המשק הישראלי.
הפחתת המס אפשרה עלייה בשכר נטו של העובד ללא גידול של עלויות הייצור למעסיק והגדילה את השכר נטו של מרבית העובדים שעבדו לפחות עשרה חודשים בשנה, במיוחד של אלה ששכרם גבוה".
אופס, עדיין לא 2017, אבל מס ההכנסה עלה, כך גם המע"מ, וקצבאות הילדים קוצצו. הפחתת המסים הפלאית שזכתה לשבחי בנק ישראל (כולל מס החברות) יצרה בור בהכנסות המדינה, בור שהאדם העובד מתבקש לכסות כעת.
ולא, המעסיקים לא הרגישו צורך לפצות על כך כעת את עובדיהם. אם המדינה מעלה מסים ומדברת על משבר, מה פתאום שהמעסיקים יתנדבו לדבר על רווחה.
העובדים שאפשר לקנא בהם
אלה שלא יודעים שחיקה מהי הם העובדים המועסקים במסגרת הסכמים קיבוציים שכוללים מנגנונים לעדכון שכר. אלה לא רק עובדי המגזר הציבורי, אלא גם עשרות אלפי עובדים במגזר הפרטי שמאוגדים תחת ארגוני עובדים. רק בשנתיים האחרונות הצטרפו אליהם אלפי עובדים נוספים, כחלק מגל ההתאגדות במשק.
הנטייה הטבעית היא לכעוס עליהם, על כך שהם "מנותקים" מהמציאות הכלכלית, אבל הכעס הזה, עם יד על הלב, הוא לא יותר מקנאה. העובדים המאורגנים מייצרים איזון מסוים בינם לבין המעסיקים שלהם, איזון שמשאיר בידיהם נתח מעט גדול יותר, או קטן פחות. בחלק ממקומות העבודה המאורגנים מסתפקים בהסכמי שכר תקופתיים כל שנתיים-שלוש, שמפצים על שחיקת השכר בהתאם לעליית המדד, ועל-פי כושר המיקוח של העובדים כוללים גם תוספות שכר ריאליות. במקומות עבודה אחרים לא מסתפקים בכך, וכוללים בהסכמים הצמדה קבועה של השכר למדד או מנגנון אחר ל"זחילת שכר", המכונה גם "טייס אוטומטי".
בהנהלות הבנקים, למשל, סימנו השנה את המנגנון הזה כמטרה, כחלק מהניסיון להתייעל ולהפחית בהוצאות השכר. בראייתם של העובדים, הדבר נתפס בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים".
לא יגייסו, לא יפטרו
איך תסתיים 2013? יציבות, כבר אמרנו. לפי תשקיף התעסוקה העולמי של קבוצת מנפאואר, 70% מהמעסיקים בישראל צופים כי ברבעון האחרון של 2013, כלומר בימים אלה ממש, הם ישמרו על מצבת העובדים כפי שהיא - לא יגייסו אך גם לא יפטרו. 15% מהמעסיקים העידו כי בכוונתם לקלוט עובדים חדשים, לעומת 9% שהעידו כי ייאלצו לפטר עובדים או לכל הפחות לא לאייש משרות שהתפנו. לפיכך, תשקיף התעסוקה נטו, שמבטא את היחס בין המעסיקים שצופים פיטורים לבין המעסיקים שצופים גידול בכוח האדם, עומד בישראל על 6%. מדובר בתחזית החלשה ביותר זה שנתיים, אף שהיא עדיין חיובית.
המעסיקים במחוז הצפון מציגים תשקיף תעסוקה נטו שלילי, כלומר מספר המפוטרים שם עלול להיות גדול ממספר העובדים החדשים. התחזיות בארה"ב נחשבות לטובות ביותר בחמש השנים האחרונות, ואילו בשווקים המתעוררים מציגים את התחזיות הטובות ביותר ביחס למדינות העולם. המובילה העולמית היא הודו, אחריה טייוואן, פנמה, סינגפור וברזיל. אירופה עדיין מציגה תחזיות חלשות: רק ב-10 מתוך 23 מדינות שנסקרו ביבשת צופים המעסיקים גידול בכוח האדם.
מדברים על עזיבה
אז מה בסך הכול רוצה העובד הישראלי, או לפחות זה המשתייך למעמד הביניים, זה שעובד הרבה יותר מעמיתו האירופאי ואפילו האמריקאי אך בשכר נמוך יותר? ד"ר דניאל לנצברג, רופא מתמחה מבית החולים שיבא שמתראיין כאן בעמודים הבאים, עונה על כך בצורה הכנה והבוטה ביותר: "אני רוצה לקנות בית בלי עזרה מההורים, וכשאני אומר בית אני מתכוון לבית פרטי. ולא בדימונה, אלא באזור המרכז. כי זה מגיע לנו. גם לי קשה לחשוב על עצמי בסיטואציה של עזיבת הארץ, גם אני רוצה לחיות פה, אבל קל למדינה לדבר על ציונות ולהפיל את האחריות הזו על אנשים עם אידיאל, כי היא יוצאת מנקודת הנחה שהוויכוח הפנימי שלנו יכריע בעד ההישארות בארץ. אבל כדאי שייקחו ברצינות את זה שאנשים עוזבים. האם אנחנו מדברים על זה? אנחנו מדברים על זה כל הזמן".