ההזנחה המכוונת וארוכת השנים של החינוך המקצועי בישראל נותנת את אותותיה במשק: מחסור חריף של אלפי עובדים מקצועיים במפעלים; קושי לאייש משמרות בקווי ייצור ותעשיינים שחוששים שלא יעמדו בקצב הזמנות מחו"ל.
וכשהיצע העובדים רק הולך ומידלדל, גם בשכר שנחשב לגבוה מהשכר הממוצע במשק, אין די כדי למלא את רצפות הייצור. "משכורת של 11,000 שקל לחודש ברוטו לעובד שאינו מהנדס היא נאה, ועדיין, אני לא מצליחה לגייס עובדים מיומנים", מעידה שושי ארביב, מנכ"לית העוגן פלסט שבקיבוץ העוגן, "הקושי למצוא את האנשים האלה, שיפעילו מכונות ויניעו את קו הייצור, הוא אדיר".
- כמה עובדים חסרים לך בעת הזו?
"כרגע אני זקוקה ל-10 עובדים לפחות. אני מציעה תנאים טובים, סביבה הוגנת, אווירה חיובית ופעילות בסביבה טכנולוגית מתקדמת. זה קושי כרוני, שלא מאפשר לי להפעיל את כל המשמרות, ולפעמים אני לא מקבלת הזמנות חדשות כי אני יודעת שלא אצליח לעמוד בקצב הייצור המתבקש. לכן, בעיית כוח האדם המקצועי מונחת אצלי על השולחן כל הזמן, כי היא מונעת ממני להפעיל קווי ייצור באופן שאני רוצה".
"גלובס" בודק בפרויקט המיוחד שלפניכם, כיצד קרס החינוך המקצועי והטכנולוגי בישראל, באופן שהוביל בשנים האחרונות למשבר עמוק באיוש של משרות ותפקידים במשק ובצבא? זאת, כשבתהליך מקביל, מדינות רבות בעולם פעלו בנמרצות למען העלאת קרנו של החינוך המקצועי - למען שגשוגן הכלכלי ולהעלאת פריון העבודה.
רוב התעשיינים במשק מזדהים עם המצוקה של ארביב: 78% מכלל התעשיינים שהשתתפו בסקר ציפיות תקופתי שעורך אגף הכלכלה של התאחדות התעשיינים, דיווחו על קושי בגיוס של עובדים מקצועיים. ברבעון השלישי של 2013 דיווחו 21% מהתעשיינים על קושי רב בגיוס עובדים; 27% על קושי בינוני ו-30% על קושי קל. מדיווחי התעשיינים במסגרת סקר הציפיות עולה כי עיקר המחסור מורגש בענפי המתכת, החשמל, האלקטרוניקה, הכרייה ומוצרי הבנייה.
"נוצר פה מצב אבסורדי", אומר אבי שקד, מנכ"ל מפעל שריונית-חסם מקרית גת, שעוסק בייצור של דלתות מיגון. "אנחנו משלבים בקווי הייצור את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם, שעולה לנו הון עתק, אבל אין לנו את היכולת למצות אותה ולהפיק ממנה את המרב, משום שאין אנשים מספיק מיומנים שיודעים לעשות את העבודה".
- למה זה קורה לדעתך?
"למרות שהתעשייה כבר מזמנת סביבת עבודה טכנולוגית ומתקדמת, התקבעה דעה שאין זה מכובד להיות עובד ייצור. האימא היהודייה רוצה שהבן שלה יהיה עורך-דין או בעל מקצוע חופשי אחר, וזה למרות שהבן של השכן שעובד באינסטלציה, יכול להרוויח הרבה יותר כסף מעורך-דין מתחיל".
יעקב רוזנברג, הבעלים והמנכ"ל של חברת RH, שעוסקת בייצור רכיבים אלקטרוניים, טוען כי הוא מוכן לקלוט מיד לפחות 20 בעלי תפקידים במפעל הייצור שלו שבנצרת עילית. "אני זקוק לרתכים, לרתכי אלומיניום, למפעילי מכונות לעיבוד שבבי, למכשירנים. צאו מהמחשבה שזאת עבודה שמאופיינת בידיים מלוכלכות: מפעיל מכונת CNC יושב בחדר ממוזג, עובד על מחשב ומוודא שהרכיב שהוא אמון על ייצורו יהיה כפי שהוא צריך לצאת. זאת לא עבודה שחורה, ואפשר להגיד שהיא אפילו קלה. אני מוכן לשלם לעובדים כאלה בין 8,000 ל-12,000 שקל לחודש ברוטו. אבל בישראל אנשים חיים בפוזה מוזרה: כולם רוצים להיות בחברת סטארט-אפ, לעשות את המיליון הראשון שלהם לפני גיל 30. רוצים את הכול כאן, מיד ועכשיו. נעשינו חברת אינסטנט".
ואולם, צריך להתייחס בזהירות הראויה לדיווחי התעשיינים על היקף השכר המובטח לעובדי הכפיים. לפי נתונים של מנפאואר ישראל ומשרד הכלכלה, היקפי השכר הנקובים במדדים אלה נמוכים באופן משמעותי מאלה שנוקבים מעסיקים בתעשייה - כנראה מתוך רצון להאדיר את מצוקתם שנובעת מהמחסור בידיים עובדות. בעלי תפקידים שמעורים בהתמודדות המשק עם המחסור בעובדי כפיים אף הפנו אצבע מאשימה כלפי המעסיקים - שבפועל הם מקמצים בתגמול: "אין לי ספק שגם לתעשייה יש חלק במצב הזה - היא לא שילמה טוב במשך השנים לבעלי המקצוע ולא קידמה אותם. כשבכל שנה רואים פחות ופחות אנשים שבאים לעבוד בענפים שונים בתעשייה - אנחנו צריכים לעשות עם עצמנו חשבון נפש", אומר ל"גלובס" תעשיין פעיל באזור הדרום.
למה זו בעיה כלכלית
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על צורכי כוח האדם בתעשייה מצביעים על מחסור של 4,138 עובדים בקווי הייצור, נכון לרבעון הראשון של השנה. הנתונים מוכרים היטב למשרדי הממשלה, והמדען הראשי של משרד הכלכלה, אבי חסון, מתייחס אליהם כהגדרתו, כ"בעיה כלכלית נטו".
"הון אנושי הוא חומר גלם מרכזי בתעשיות, וחומר הגלם הזה לא רק במחסור אלא גם נמצא במגמה שלילית של נסיגה", אומר חסון. "אני לא מרגיש עדיין שהמשבר הזה מסב נזק לחברות החזקות והגדולות במשק, אבל הוא מאט את קצב הצמיחה שלהן, בכלל זה גם את ההיי-טק. חברת סיסקו הייתה לוקחת עוד 1,000 עובדים בישראל, אם היה לה אותם בהישג יד. אבל הם לא קיימים. ומה קורה? העבודות האלה עוברות למיקור חוץ בעולם, וכושר התחרותיות של ההי-טק הישראלי נפגע".
לפי נתוני הלמ"ס, המשק משווע ליותר מ-500 רתכים ומסגרים; לכ-220 חשמלאים ומפעילי ציוד חשמלי; 210 מפעילים של ציוד אלקטרוני; 110 מכונאים; 175 עובדי ייצור בענפי העץ והנייר וללא פחות מ-335 עובדי ייצור בתחומי הגומי והפלסטיק - וזאת רשימה חלקית בלבד. לפי סקר של קבוצת מנפאואר לגבי המקצועות הקשים ביותר לאיוש, עובדי כפיים מקצועיים היו המבוקשים ביותר מבין המקצועות מאז 2008 ובאופן רציף מדי שנה, למעט הפסקה קצרה בשנת 2011, אז ירדו למקום השלישי.
אל מול המחסור, מעסיקים רבים בתעשייה שבים ומצהירים על כוונות לשלם ביד נדיבה לעובדים שערכם לקווי הייצור לא יסולא בפז, גבוה מהשכר הממוצע במשק. "יש בעלי מקצוע שנחשבים כבר נדירים, בהם חרטים וכרסמים, בעלי מיומנות להפעלת מכונות קונבנציונליות לעיבוד שבבי", מעיד תעשיין מתחום המתכות. "אלה מכונות שלא עובדות בהתבסס על פיקוד מחשב, וניתן לבצע באמצעותן עבודות ייחודיות שרוב המכונות שנמצאות בשוק העבודה לא מסוגלות לעשות. השוק דורש לפחות 100 עובדים כאלה. הבעיה היא שבישראל כבר לא מלמדים את המקצוע הזה, ואם תעשיין מחפש מישהו כזה, הוא יצטרך לשלם לו אפילו 15,000 שקל נטו, לא ברוטו, לחודש. במפעלי המתכת הגדולים יש אחד או שניים כאלה, ושומרים עליהם בתוך קופסה של צמר גפן", הוא מציין.
"תוך עשור לא תהיה תעשייה"
רבים מהתעשיינים שעימם שוחחנו נזכרים בערגה בעלייה הגדולה ממדינות חבר העמים בשנות ה-90 של המאה הקודמת. אז, התעשייה הישראלית קיבלה מן המוכן אלפי עובדים מקצועיים ובעלי מיומנויות, שהשתלבו בקווי הייצור והניעו אותם. "אבל עלייה נוספת, בהיקף כזה, כבר לא תהיה", אומר חסון. כאן מתעוררת בעיה מסוג אחר: העובדים האלה כבר פורשים לגמלאות ואחרים מתקרבים אל הפנסיה, ובאופק לא נראים העובדים שיעשו את החפיפה המתבקשת ליד מכונות החריטה במפעלים רבים.
"העלייה הגדולה מרוסיה היא הדבר הכי טוב שקרה למשק הישראלי", אומר רוזנברג מ-RH, "אבל הם הולכים הביתה. הם עשו את שלהם, ואין עתודה של עובדים חדשים. זה עצוב. חלק מהעבודות אני כבר מוציא למקומות אחרים בעולם, כמו לסין. כשהייצור שלי נעשה במקום שהוא עתיר כוח אדם מיומן, אני יכול להתחייב ללקוחות על אספקה של סחורה. כבר התרגלתי לזה שאני צריך לנסוע ארבע פעמים בשנה לכל מיני מחוזות בסין שבהם אני מקיים ייצור. הבן שלי, למשל, למד הנדסה והרחיב את אופקיו גם בלימודי מזרח אסיה, כי הוא מבין שהשלב הבא של התעשייה הישראלית יהיה להתמודד מול הסינים: לתקשר ולהתנהל מולם".
- ומה יקרה בשנים הקרובות למגמה של הוצאת קווים מסין לישראל?
"היא רק תלך ותתרחב. אני לא רואה סיבה שזה לא יקרה, אני מסתכל ימינה ושמאלה ואני לא רואה פה מדיניות סדורה לשינוי המצב הקיים. אין פה חינוך מקצועי, כולם רוצים להיות עורכי דין והיתר ממלאים את המחלקות ללימודי מנהל עסקים. כולם רוצים להיות מנהלים, רק שבסוף לא יישאר את מה לנהל. בקצב הזה, בתוך עשור לא תהיה כאן תעשייה. פשוט לא ישתלם להחזיק אותה כאן".
נשיא התאחדות התעשיינים, צביקה אורן, מעיד על השוקת השבורה שלפניה ניצב המגזר המייצר במשק, ערב פרישתם לגמלאות של אלפי העולים. "בכל התעשייה הישראלית מועסקים כ-400 אלף איש, מחציתם הגיעו לישראל במסגרת העלייה של שנות ה-90 והצילו אותנו. עכשיו הם הזדקנו, ואנחנו עומדים לפני שוקת שבורה. יש לנו עוד שנתיים שלוש כדי ליישר פה עניינים ולהכשיר אנשים, אבל זה בעיקר מחייב החלטות ועבודה מהירה".
לדברי אורן, 90% מעובדי המפעל שבבעלותו בדימונה, שעוסק בייצור של קרונות משא לרכבות, הם מיוצאי בריה"מ לשעבר. "המשבר הזה, של מחסור בידיים עובדות, מורגש אצל כולם ומתבטא בראש ובראשונה בירידה בפריון העבודה: הפריון של כוח האדם המקצועי בישראל נמוך ב-40%-50% מזה שבארה"ב ובמדינות אירופה. שתואיל המדינה לפעול להעלאת הפריון, ואפשר יהיה להכפיל לעובדים משכורות ולהוזיל את יוקר המחיה. אני רואה את המצב במדינות כמו גרמניה, אוסטריה ופינלנד, ואפשר רק להתקנא בהן, שכן אנשים רוכשים שם מקצוע בצורה סדורה ובאמצעות מערכת החינוך, והפריון שם גבוה".
לפני כמה שבועות פרסם איגוד תעשיות איגוד המתכת, התשתיות והחשמל בהתאחדות התעשיינים, מודעת דרושים לקליטת כלכלן מתחיל. המודעה הופצה בקרב תלמידי המכללה למינהל בראשון לציון ובמרכז הבינתחומי בהרצליה.
"בתוך ימים, נערמו אצלי 500 קורות חיים של מועמדים לתפקיד. 480 מהם היו בעלי השכלה משפטית, חלקם סיימו את לימודי המשפטים בהצטיינות ובהצטיינות יתרה. הלוואי והייתי יכול למצוא בכזאת קלות 480 רתכים לענף המתכת", אומר יו"ר האיגוד, יהודה היימן. "הלב נחמץ".
- על כמה משרות כאלה אנחנו מדברים? של רתכים בענף המתכת?
יש בישראל כ-1,500 מפעלים ובתי מלאכה שעוסקים בענף המתכת, שמציעים משרות ל-1,000-1,500 בעלי מקצוע שונים במשכורות של אפילו 10,000 שקל לחודש ברוטו. רק שיבואו. אבל אין סיכוי לאייש את המשרות האלה".
אבל גם כשקשה למלא את הקווים, המכונות עובדות כי חייבים לייצר. אלא שהמשימה הזאת, נעשית מסובכת ומורכבת והעול על העובדים שכבר נמצאים במפעלים נעשה כבד יותר ויותר. "אני נאלץ להאריך את המשמרות, לפעמים עד 12 שעות למשמרת, תוך תשלום של שעות נוספות", מעיד אחד התעשיינים.
מבט בטבלאות שמשוות את שיעור התלמידים בחינוך הטכנולוגי והמקצועי בישראל לעומת זה שבמדינות אירופה, יכולה להבהיר את פשר התסכול של התעשיינים (ראו כתבה נפרדת על החינוך).
כ-35% מכלל תלמידי ישראל חשופים לחינוך מקצועי, בזמן שבאוסטריה שיעור זה מגיע ל-82%, בבריטניה 72% ובגרמניה יותר מ-60%. "לא מזמן באו למפעל שלי כמה עובדים מגרמניה כדי להרכיב מכונת ייצור חדשה. הדיוק, הסדר המופתי, המקצוענות - לראות ולהתמוגג. אין דברים כאלה כאן", אומר שקד. "הם היו עובדים מבוגרים: האחד בן 60, האחר בן 54. יודעים היכן בדיוק לקדוח, ואחר-כך גם שואבים את האבק. ראיתי בעיניים שלהם את אהבתם למקצוע, את הגאווה. הם סיפרו לי שזה מה שלמדו, שעברו את ההתנסות המעשית במקביל ללימודיהם העיוניים ושישמחו אם גם ילדיהם ימשיכו בדרך הזאת. וכאן? כאן מלמדים בשביל ללמוד. עוד לימודים ועוד לימודים, בלי שום כיוון. בינתיים, אצלי חסרים מכופפים, רתכים מקצועיים וצבעי שיעבוד בקו צבע ממוחשב".
גם יו"רית מנפאואר ישראל, דליה נרקיס, מסמנת את גרמניה כמקור להשראה עבור מי שירצה להתייחס אל החינוך המקצועי בישראל כאל השקעה טובה לטווח הארוך: "גרמניה מקדשת את העבודה הטכנית. שם, להיות רתך או חשמלאי, זה כבוד. זו מדינה תעשייתית, והאם הגרמנייה מכוונת לשם את ילדיה, שלומדים בבתי ספר תעשייתיים, עוברים חונכות במפעלים במקביל ללימודיהם ומאוחר יותר קל להם להשתלב בעבודה הזו. ההליך הסדור והמדורג הזה, מאפשר לאותם תלמידים להתגבר בקלות גם על סינדרום העבודה הראשונה - הקושי של בוגרי לימודים רלוונטיים אך נעדרי ניסיון להיקלט למקום העבודה הראשון שלהם. יש לנו במה לקנא מגרמניה, שלא בכדי נפגעה בצורה פחותה במשבר הכלכלי של 2008".
להיעדר היד המכוונת, להרס החינוך המקצועי בישראל, לתדמית האיומה של הלומדים מקצוע במקום לימודי עיוניים לבגרות, מתווספים לדעת נרקיס גם המנעמים וחיי הנוחות שאליהם שואפים בני דור ה-Y. "כבר כמעט מלאו להם 30 שנה, והם בררנים, מפונקים, רוצים את הכול בלי להתאמץ. הם לא ייסעו רחוק מדי בשביל לעבוד ובכלל, הם לא רוצים לעבוד המון כי יש להם עוד עיסוקים. הם רוצים עבודה נקייה ונוצצת, אם אפשר אז באחד המגדלים היוקרתיים", מנתחת נרקיס.
בעיות פריון
המערכת הכלכלית מייחסת את המשבר בקווי הייצור, שמורגש בשנים האחרונות יותר ויותר, גם במערכים הטכניים של יחידות צה"ל (ראו כתבה נפרדת על הצבא) ולמהלכי משרד החינוך מתחילת שנות ה-90, למען העלאת שיעור הזכאים לתעודות בגרות על חשבון החינוך המקצועי.
אז מה יש לעשות? בשנים האחרונות גוברות הקריאות במשק ובצה"ל לשקם את החינוך המקצועי, ובמקביל, להרחיב באופן ניכר גם את מערך ההכשרות המקצועיות למבוגרים. "אין מנוס מכך", אומר אורן, "הפריון הנמוך במשק הישראלי הוא לא פועל יוצא מכך שיש לנו ידיים שמאליות. הסיבה לכך היא שאין חינוך מקצועי. נוצר מצב שמי שרוצה להיות רתך, צריך להגיע לבית ספר עיוני שמלמד לתעודת בגרות - כי זה מה שחשוב היום למערכת החינוך - להיפלט ממנו, ואז להיקלט בבית ספר שבאחריות משרד הכלכלה וללמוד מקצוע. תלמידים מגיעים לבתי הספר האלה רק מסיבות נגטיביות, כברירת מחדל. במצב כזה, איזה הורה ירצה לשלוח את ילדיו ללמוד מקצוע?".
בתום משא ומתן רווי משברים ופיצוצים שנמשך כשנתיים בין צמרת משרדי הכלכלה והאוצר לבין ראשי פורום המכללות הטכנולוגיות להכשרת טכנאים והנדסאים, חתמו הצדדים לפני כשבועיים על הסכם, ולפיו יוקצו תקציבים נוספים למען הכשרות של סטודנטים. האם תוספת של 108 מיליון שקל בפריסה רב-שנתית לתקציב שנתי של כ-140 מיליון שקל למכללות תספיק? לדעת רבים, פתרון אמיתי למשבר יחייב הקצאה של תקציבים נרחבים בהרבה. אבל זו התחלה.