מי ישלם את ההפסדים האדירים של בנק ישראל?

כ-44 מיליארד שקל. זהו ההפסד הרב-שנתי המצטבר במאזן של בנק ישראל נכון לסוף 2013. אילו היה מדובר בחברה עסקית, הממקסמת את רווחיה, אז סביר להניח שמנהליה היו מפוטרים כבר מזמן, ונושיה היו "זוכים" לתספורת חוב. אלא שבבנק המרכזי של ישראל עסקינן, ומקסום רווחים אינו בראש מעיניו.

לבנק ישראל יש מדיניות אגרסיבית של סבסוד יצואני ישראל, על-ידי החלשה מכוונת של השקל. כדי להחליש את שער החליפין של השקל, רוכש הבנק מט"ח, ואת השקלים שמכר לציבור הוא סופג ממנו בחזרה על-ידי הנפקת מק"ם. כך הוא מנטרל את השפעת הגידול ביתרות על כמות הכסף.

אלא שהריבית שהבנק המרכזי משלם על המק"ם (כאחוז ומטה בשנה) הייתה ועודנה גבוהה מהריבית שהוא מקבל על המט"ח, ולמרבה הצער, לא רק שהשקל אינו נחלש, הוא בדרך כלל נוטה להתחזק. כך רשם הבנק במהלך 2013 הפסד של כ-2 מיליארד שקל.

חלק גדול מהפסדי הבנק הם למעשה סובסידיה שהוא העביר במרוצת השנים ליצואנים, במאמץ חסר תקדים לשמור עבורם על שער חליפין תחרותי. אלא שמדובר בסובסידיה שאינה אפקטיבית במיוחד, כי השקל בכל זאת המשיך להתחזק, ומי שבעיקר נהנה מהתחזקותו הם הספקולנטים.

אלה מצליחים לייצר כאן פוזיציה רווחית - לא רק הודות לריבית הגבוהה יחסית על השקל, אלא גם בזכות המשך ההתחזקות ההדרגתית של המטבע הישראלי, שלאורך זמן רק מעצימה עבורם את הרווח. למעשה, הפסדי הבנק המרכזי הם "תמונת-ראי" של רווחי הספקולנטים.

אז מי בכל זאת ישלם את הפסדי הבנק? הפיתוי להשתמש במדפסת הכסף של הבנק המרכזי כדי לכסות על ההפסדים קיים תמיד, אלא שמאז תוכנית הייצוב של 1985 נאסרה ההדפסה מחוללת האינפלציה על פי חוק. לכן נראה, כי בהיעדר יכולת הדפסה, מי שיישא בעול ההפסדים הם תקציב-המדינה והדורות הבאים.

במה הדברים אמורים? הפסדי הבנק המרכזי אינם נכללים בתקציב המדינה, אך בעקיפין הם חלק מהגירעון הממשלתי הכולל, משום שהבנק מחויב להעביר את רווחיו למדינה, ואם הפסדים הם מנת חלקו, אזי הם מצטברים במאזנו עד ליום שבו הוא יחזור לפסי רווחיות.

רק כאשר הבנק יעבור ממצב של גירעון מצטבר "לאיזון" - רק אז הוא יוכל לחזור ולהזרים את רווחיו השוטפים אל תקציב המדינה.

ההסדר החוקתי הזה מעמיד את התמיכה האינטנסיבית ביצואנים באור מעט שונה. עם גירעון מצטבר של כ-44 מיליארד שקל, יעברו עוד שנים רבות עד שבנק ישראל יצליח באמצעות רווחיו השוטפים לקזז את ההפסדים שצבר עד כה. אלמלא הסובסידיה הנדיבה ליצואנים, היו הדורות הבאים יכולים ליהנות מתוספת תקציבית משמעותית לרווחה, לחינוך, לתשתיות או לכל שימוש מועיל אחר, אלא שכעת כבר ידוע כי רווחיו של הבנק המרכזי ישרתו בעתיד מטרה אחרת.

במילים אחרות: הגירעון הממשלתי האמיתי גבוה מהגירעון בתקציב המדינה, בשל הפסדי בנק ישראל.

אפשר גם לתהות מה היה קורה אילו הייתה המדינה מסבסדת את היצואנים ישירות מתוך תקציבה, ולא בעקיפין דרך ניסיון כושל לתמרן את שער השקל. או אז היו הספקולנטים נשארים "מחוץ למשחק", ואנו - ולא ילדינו - היינו נושאים ישירות בעול הסבסוד. כך לפחות ניתן היה לראות בבירור מי הוא הזוכה בסבסוד (לובי התעשיינים והיצואנים), ומי אינו זוכה לסבסוד שכזה - זוגות צעירים נטולי לובי פוליטי, המשעבדים את עתידם לטובת רכישת דירת מגורים במחיר מנופח.