מחקר: יוקר המחייה משאיר הצעירים אצל ההורים

שימו לב: 44% מהגברים הישראלים בגילאי 25-34 מתגוררים בבית הוריהם - כך עולה מנתוני הלמ"ס לשנת 2012, שטרם פורסמו. בקרב הנשים בגילאים אלו השיעור נמוך יותר - 26% בלבד, כנראה משום שנשים מקדימות להינשא ולכן עוזבות את בית ההורים מוקדם יותר.

במספרים זה לא פחות חזק: מדובר על 235 אלף גברים ועוד 141 אלף נשים בני 25-34 שגרים בבית ההורים, ומרביתם מהווים ללא ספק ביקוש רדום לדירה משלהם, נוסף לכ-30 אלף זוגות ישראלים הנישאים בכל שנה.

כשצוללים לתוך הנתונים, וגם אם זוכרים שהשירות הצבאי בישראל והלימודים הגבוהים אחריו מאריכים את תקופת ההתבגרות של הצעיר הישראלי עמוק לתוך שנות העשרים שלו, מגלים תמונה מפתיעה: בקרב בני 25-29, שיעור עצום של 60% מהגברים עדיין מתגוררים עם הוריהם ו-35% מהנשים. אנשים שגילם כבר נושק לשלושים, וכבר מזמן השתחררו מהצבא, עדיין חיים בבית של אמא ואבא.

בקרב הצעירים המבוגרים יותר, בני 30-34, רבים יותר כבר מצליחים לשכור או לקנות דירה בעצמם. "רק" 28% מהגברים ו-17% מהנשים עדיין חיים עם הוריהם.

11% בלבד מבין הגברים בקבוצת הגיל הזו מתגוררים במשק בית שאינו משפחתי, כלומר לבדם או עם שותפים. בקרב הנשים השיעור הזה נמוך עוד יותר - 7.4% בלבד. השאר חיים במשק משפחתי שהקימו לעצמם (עם בת זוג ולעתים גם עם ילדים).

בין העדות בישראל לא נמצאו בעניין זה הבדלים משמעותיים, אולם כן נמצאו הבדלים בין ערבים ליהודים, בעיקר בנושא היציאה למגורים עצמאיים. בקרב הגברים היהודים, 12.3% חיים עצמאית מחוץ לבית, בעוד שאצל הגברים הערבים רק 2.6% עושים זאת. בקרב הנשים המצב קיצוני אף יותר: 8% מהנשים היהודיות חיות מחוץ לבית הוריהן ולא במשפחה משלהן, ורק חצי אחוז מהנשים הערביות.

התופעה החברתית הזו זכתה לאחרונה לתשומת לב רבה, וגם לקיתונות של ביקורת מכיוונים שונים: חלק מאשימים את המדינה שאינה מאפשרת לצעירים "לעמוד על רגליהם" ואחרים מאשימים את "הצעירים של היום" בעצלנות, פינוק, בטלנות וגישה שלפיה "הכול מגיע לי". הפסיכולוג חיים עומר אף המציא מושג לתופעת ההישארות בקן ההורים כשכינה אותה "תלות תובענית", בספרו "עולם של פיתויים" שיצא לאחרונה לאור.

מבט לאחור מגלה שמגמה זו, של הישארות ממושכת בקן ההורים, נמצאת בקו עלייה מתמיד כבר כמה וכמה שנים - עם קפיצה גדולה קדימה בשנים האחרונות.

ב-2010, שנה לפני פרוץ המחאה החברתית, עמד שיעור הגברים (בני 25-34) הגרים עם הוריהם על 33.2% בלבד, ושיעור הנשים הגרות עם הוריהן על 17.9%. שיעור בני ה-25-29 שגרו עם ההורים עמד אז על 47.9%, כמעט מחצית, ואילו שיעור בני 30-34 עמד אז על 17.6% בלבד, לעומת 27.8% כיום, כאמור. בקרב הנשים, מבין בנות 25-29 רק 26.1% התגוררו בבית הוריהן ב-2010, ופחות מ-10% מבנות 30-34.

אם מסתכלים עוד יותר אחורה, על שנת 2000, מקרב בני 25-29 התגוררו 38% מהגברים ו-18% מהנשים עם הוריהם, אבל בקרב בני ובנות 30-34 עמד אז השיעור על 13% בלבד מהגברים, ו-7% מהנשים. כלומר, לפני עשור וחצי היה אפשרי יותר לעבור לגור לבד, או להקים משפחה עצמאית.

בעניין הזה, ישראל בחברה טובה. בשנת 2000 היינו במקום גבוה למדי ברשימת המדינות שבהן צעירים נשארים לגור עם הוריהם: רק מדינות דרום-אירופיות כמו יוון, ספרד ואיטליה רשמו שיעורים גבוהים מאיתנו. אבל המשבר הכלכלי והאבטלה הגבוהה באירופה בשנים האחרונות הזניקו את הנתונים גם במדינות נוספות שם (ראו מסגרת).

במחקר מקיף שפרסם מרכז טאוב תחת הכותרת "הרקע הכלכלי למחאה החברתית בקיץ 2011", הזכיר פרופ' מיכאל שלו מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית שני משתנים שמסבירים את המגמה של עלייה בשיעור המתגוררים בבית ההורים: העלייה בגיל הנישואים ודחיית הלידה הראשונה לצד המצוקה הכלכלית, שמרחיקה מהצעירים את האפשרות לרכוש דירה או לשכור אחת.

ואמנם, גיל הנישואין הממוצע לנישואים ראשונים לאישה בישראל הוא 25 וגם הוא עולה בהתמדה. על פי נתוני הלמ"ס, בשנת 1995 עמד גיל הנישואים לאישה על 23.4 ובשנת 1980 - על 22.4. גם גיל הלידה הראשונה של נשים נמצא בעלייה - כיום הוא עומד על 27.3, וב-1994 הוא היה 25.1.

גם גברים מתחתנים מאוחר יותר: בשנת 2010, 65% מהגברים היהודים בישראל בגילאי 25-29 ו-46% מהנשים היהודיות בגילאים אלו, היו רווקים. בשנת 1970 הרוב המוחלט של הנשים (כ-87%) והגברים (כ-72%) היהודים בישראל בגילאים אלה היו נשואים.

או קיי, אז מתחתנים מאוחר יותר (לא ניכנס כאן לעניין החתונות עצמן, שהולכות ומתנפחות ועמן העלויות שמצריכות עזרה כספית מההורים), אבל האם דחיית גיל הנישואים היא הסיבה להישארות בבית ההורים או התוצאה שלה? כלומר, האם העובדה שממילא רבים מניחים שלא יתחתנו לפני גיל 30 משאירה אותם עוד כמה שנים בנוחות של הכביסה והבישולים של אמא, או שההישארות בקן היא עצמה שמשפיעה על הרצון והיכולת לצאת ולבנות תא משפחתי עצמאי? שאלת הביצה והתרנגולת הזו נותרת פתוחה, וגם לחוקרים אין תשובה עליה.

כדאי לזכור שגם ההחלטה האחרונה של קבינט הדיור ושל שר האוצר יאיר לפיד להעניק פטור ממע"מ לרוכשי דירה ראשונה מיועדת למשפחה עם ילד אחד לפחות או לרווקים מעל גיל 35 - כך שגם המדינה, אולי מחשש להצפת השוק ופריצת מסגרת התקציב, מגדירה את קבוצת הגיל שעד 35 כאנשים שעדיין לא מוכרחים להגיע לקורת גג משל עצמם, ודאי אם הם עדיין רווקים.

פרופ' שלו מציין במחקר כי "אם יימשכו תבניות העבר, רובם המכריע של הצעירים יינשאו ויולידו ילדים. נתון זה עוזר להסביר מדוע הדאגה לגבי עלותה הגבוהה של רכישת דירה (והולדת ילדים) כה נפוצה בקרב צעירים, לרבות אלו שעדיין אין להם בני זוג קבועים".

מה שמוביל אותנו לבעיה הבאה: יקר מאוד לקיים חיים עצמאיים.

הרקע למחאת קיץ 2011 היה יוקר המחיה הגבוה, ובפרט מחירי הדיור הגבוהים, המקשים על צעירים לקנות דירה או אפילו לשכור דירה עם שותפים. לכך נוספו שיעורי אבטלה משמעותיים, חוסר ביטחון תעסוקתי, שמשמעותו שאינך יכול להיות בטוח שתוכל להתחייב על החזר חודשי של משכנתא, משכורות שאינן מדביקות את עליית המחירים במשק ושוק שכירות בלתי מפוקח שהמחירים בו עולים כל העת.

במחקרו, שנערך ביחד עם הכלכלן חיים בלייך ממרכז טאוב, מצא פרופ' שלו כי ההכנסות של קבוצת הגיל 25-34 אמנם ירדו - גם אם לא נומינלית, חלקם היחסי בדירוג ההכנסות ירד, מה שתואם את הטענות שהועלו בתקופת המחאה ומאז על קושי במימון החזקת דירה.

אבל הירידה בהכנסות, והעלייה האמורה בגיל הנישואים, מסבירות רק חלק מהתמונה. "אם העלות של מגורים במשפחה עצמאית עלתה במהלך תקופת המחקר, ניתן לצפות כי עם הזמן יכביד העול על בעלי השכר הנמוך יותר באופן יחסי. לו זה היה נכון, הפערים בין צעירים בעלי שכר גבוה המתגוררים עם משפחה עצמאית וצעירים בעלי שכר נמוך העושים זאת היו גדלים. למעשה, זה נכון רק בקרב עולים מבריה"מ לשעבר (כלומר, לא בקרב ילידי הארץ), וגם זה רק בשנים האחרונות", לשון המחקר.

אם כך, מדוע רבים כל כך נשארים לגור בבית? שלו מציע בזהירות שאולי גם נורמות חברתיות מעורבות בעניין - באותה מידה כמו מגבלות כלכליות.

"במחאה החברתית התגלה תסכול בקרב צעירים רבים בעלי רקע של מעמד הביניים, לרבות בעלי הכנסות גבוהות יחסית, שטענו שקשה יותר ויותר להגיע לאותה רמת חיים שחוו בבית ההורים. אם עלותה של שמירת על סגנון חיים של מעמד הביניים (כולל רכישת דירה) גדלה באותה מהירות כמו עלות סגנון החיים של המעמדות הנמוכים יותר, או אף בקצב מהיר יותר, זה יכול להסביר למה נדחית הקמת המשפחה ולמה מגורים עם ההורים נמשכים זמן רב יותר גם בקרב צעירים חזקים יחסית מבחינה כלכלית".

במילים אחרות, אם הצעיר היה רגיל בתקופה שבה התגורר בבית הוריו לנסוע בכל שנה לחו"ל, להחליף בכל שנה-שנתיים טלפון, וקיבל כמובן מאליו עזרה בתשלום בניקיון ומנוי לכבלים או ללוויין, יקשה עליו להתרגל לחיים בלעדי הדברים הללו, אף שכלל לא בטוח - ולמעשה לעתים קרובות לא - שהוריו חיו כך בגילו.

לכל אלה יש להוסיף את העובדה שההורים במקרים רבים חיים בדירה מרווחת שמאפשרת "נחיתה רכה" בבית, בעיקר כשמדובר בצעירים שמשפחת המוצא שלהם שייכת למעמד הביניים.

הסיבות הכלכליות להישארות בבית - עלייה באבטלה, ירידה בשכר וביכולת הקנייה - הן בעייתיות כשלעצמן. אבל האם התוצאה - ההישארות בבית - היא בעיה בפני עצמה?

"אנחנו רואים שבמשקי בית רב-דוריים יש שביעות רצון נמוכה מהחיים ורמה גבוהה של תסכול. הצעירים חווים תחושה של הדרה מהחברה", נאמר במחקר האירופי של ארגון Eurofound.

מעבר לבעיית הפרטיות והעצמאות, יש הטוענים כי בעידן שמעלה על נס את האינדיבידואליזם, אולי אנשים צריכים לחזור קצת לחום המשפחתי, ומזכירים שהחיים במשק בית רב-דורי הם לא המצאה חדשה. במגזרים מסוימים, כמו עולי בריה"מ, זו עדיין צורת מגורים נפוצה ביותר. מבחינה כלכלית, בהקטנת ההוצאות בתקופה כלכלית קשה יש היגיון רב - כך אנשים עשו ועושים תמיד.

חוקרים רואים בתופעה הזו רק עוד סימפטום לשינויים הגדולים שעובר מוסד המשפחה בכל העולם וחלקם טרם הגיעו לכאן במלוא עוצמתם. כך למשל, באירופה יש זוגות ורווקים רבים ללא ילדים, ובישראל הילודה היא עדיין צו חברתי חזק ביותר.

ובאמת, באירופה ניתן כבר לשמוע גם קולות הקוראים שלא לראות במגורים עם ההורים בעיה, שמוסיפה לתסכול של הצעירים העושים זאת, ולא להניח שהצעירים הגרים בבית הם תמיד בהכרח נטל על ההורים.

גישה אחרת מציעה להתבונן בתופעה כצורת חיים היכולה לעבוד לטובת כולם, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינות אחרות. ביוון, הרבה צעירים שמתגוררים בבית מטפלים בהוריהם המזדקנים, שאינם יכולים לממן עזרה או שאין בידם כסף לשלם לבית אבות.

הורים רבים גם שמחים שהם יכולים לעזור לילדיהם בתקופה קשה, לגונן עליהם ולספק להם "מקום לנחות" אפילו אם כבר עזבו וחזרו, ואולי גם שמחים שיש אנשים צעירים בבית והוא אינו ריק, בעיקר אם הוא מרווח. אם נחזור לדוגמאות מעולם החי, גם כאן השאלה מי רוצה יותר - העגל לינוק או הפרה להיניק - נותרת פתוחה.

מספר הצעירים שמתגוררים עם הוריהם ברחבי אירופה עלה מ-44% ל-48% בשנים 2007-2011, כך עולה ממחקר חדש שפרסם לאחרונה ארגון Eurofound, ועורר בשבוע שעבר הדים באירופה. על פי נתוני המחקר, כמעט מחצית מהצעירים באיחוד האירופי גרים כיום עם הוריהם. העלייה משמעותית הן בקבוצת הגיל הצעירה יותר (18-24) הן בקבוצה המבוגרת יותר (25-29), ובשני המינים. בדומה לישראל, גם באירופה יותר גברים צעירים נשארים לגור עם ההורים מאשר נשים.

בכל מקרה, השיעורים משתנים מאוד ממדינה למדינה. עליות גדולות במיוחד נרשמו בהונגריה (36%), בסלובניה (21%), בליטא (17%) ובפולין (15%). במקומות אחרים השיעור עלה פחות מן הצפוי (כלומר, לאור שיעור האבטלה בפורטוגל ובספרד, למשל, דור שלם מחויב להמשיך לגור בבית ההורים), ושם מייחסים זאת לעזיבה המונית של צעירים לא רק את הבית כי אם גם את המדינה.

"הדו"ח מראה שהמשבר הכלכלי הכריח מספר גדל והולך של צעירים להמשיך לגור עם הוריהם, ויש לכך השלכות רציניות על העצמאות שלהם, על המעבר לבגרות ועוד", כתבה אנה לודווינק, מנהלת המחקר. הדו"ח הראה עוד שגם צעירים מובטלים שמחפשים עבודה וגם כאלה שיושבים בבית ואינם מחפשים עבודה (כמו הורים המטפלים בילדים צעירים), היו רוצים לעבוד אם היו יכולים לבחור את שעות העבודה שלהם.

בארה"ב, אולי בגלל הממדים הגיאוגרפיים, המצב שונה: סקר "גאלופ" שפורסם בפברואר האחרון קבע כי רק 14% מבני 24-34 בארה"ב גרים עם הוריהם. אולם גם בגאלופ טוענים ששוק העבודה הבעייתי במדינה, יוקר המחיה, החובות הגבוהים לקולג'ים, והצורך לטפל בבני משפחה מזדקנים - כל אלה מונעים מרבים להתחיל חיים עצמאיים.