מתי תבינו שהשמועות בוואטסאפ פוגעות בנו מאוד?

אין ספור ישראלים התעוררו ביום ראשון השבוע להודעה מזעזעת על מסכי הסמארטפונים שלהם: מספר דו-ספרתי של הרוגים בקרב חיילי צה"ל בלחימה בעזה, אמרו הודעות באפליקציית וואטסאפ, שכבר מזנבת בפייסבוק כרשת חברתית בפני עצמה. בנקודה הזו, כל אחד ממקבלי ההודעה עמד בפני הפיתוי הגדול ביותר של צרכני מדיה חברתית - לחלוק את המידע או להשאיר אותו לעצמך. רבים מהם בחרו באופציה הראשונה, והמידע הופץ שוב ושוב ושוב.

לקראת הצהריים, שעות ארוכות לפני שדובר צה"ל פרסם את הודעתו הרשמית על נפילתם של 13 חיילי גולני, התמונה כבר הייתה ברורה למדי. לא רק המידע על הדרך שבה החיילים נהרגו פורסם בהודעות הוואטסאפ, אלא שגם צורפו להן כהוכחה מקאברית תמונות של ארונות המתים שהוכנו לחללים בבסיס צריפין.

במקביל, עברו מיד ליד שמותיהם של ההרוגים. הרשימה הייתה מדויקת ברובה, אבל נפלו בה טעויות: חייל שדווח כהרוג התברר כפצוע, חייל אחר שהופיע ברשימה כלל לא נפגע.

התוצאות הטרגיות של תאוות הפצת המידע לא איחרו לבוא: בני משפחתו של אחד מן ההרוגים למדו על מותו הרבה לפני שנציגי צה"ל הקישו על דלתם כדי לבשר להם את בשורת האיוב; בני משפחתו של חייל אחר החלו להתאבל עליו רק כדי לגלות זמן מה לאחר מכן שהוא בריא ושלם.

על קשת המניעים הפסיכולוגיים-חברתיים שעומדת מאחורי הפיתוי לחלוק שמועות ברשת כתבה רנן נצר בהרחבה בפרויקט "אשליית החופש" של G לפני חודשיים. "אנשים מעבירים הלאה קודם כול כי הם רוצים לעשות טוב", אמר אז בכתבה חנן כהן, בעל האתר "לא רלוונטי", שקם על מנת להתמודד עם שמועות ברשת. "הם רוצים להביא תועלת לעצמם ולאחרים ולצבור נקודות זכות חברתיות".

בזמנים של חרדה וחוסר ודאות, אנשים מרגישים שהם שולטים לכאורה במאורעות דווקא כשהם חולקים מידע, והם להוטים להראות לזולתם שהם מחוברים יותר. לעתים כוונותיהם טובות: הם רוצים להרגיע חברים וקרובים ולבשר להם שליקיריהם שבחזית לא אונה רע. במקרים אחרים, ישנם אנשים שפשוט שואבים הנאה סאדיסטית מסבלו של הזולת ומיכולתם להשפיע על תחושותיהם של אחרים.

ההשלכות האיומות של הפצת השמועות ברשתות החברתיות סוקרו עד זרא במשדרי החדשות, אולם הלקח לא הופנם: זמן קצר לאחר ההיתקלות ליד ניר עם ביום שני, שוב הופיעו בוואטסאפ הודעות עם מידע, וגם הפעם פורסמו חלק משמות הנופלים שעות לפני שנציגי צה"ל הגיעו לבני המשפחות.

"רב-סרן שמועתי פעל תמיד, אך הטכנולוגיות החדשות ואובדן היכולת של הממסד לנהל מידע או לצנזרו גורמים לכך שהתופעה הועצמה", מסביר פרופ' גד יאיר מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, מחבר הספר "צופן הישראליות". "רכילות היא חלק מהתרבות האנושית באשר היא, אך הישראליות מנכסת תכונה יסודית זו במסגרת ערכים פנימיים וסגוליים לה: 'החפיף' (לא חשוב לבדוק דברים או לאמתם), 'הקולקטיביות' ו'האינטימיות המיידית'".

ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת של המכללה למינהל, אומר שאין דרך למנוע את זרימת המידע על אודות אירועים כמו-ביטחוניים. "המידע הזה התפרסם בשני מקומות רשמיים - האחד זה הטלוויזיה של החמאס - ויש אנשים שמבינים ערבית במדינת ישראל, והשני היה פוקס ניוז, ומה לעשות שיש בישראל גם אנשים שמבינים אנגלית.

"ברור לגמרי שלצה"ל יש את התהליכים שלו ואני חושב שהם יודעים את העבודה שלהם טוב. אני לא חושב, למשל, שיש מישהו שהיה רוצה לקבל הודעה לא רשמית. צה"ל עושה את שלו והוא מאוד-מאוד מנוסה בזה למרבה הצער ויש לו תהליך שעובד טוב. מצד שני, אנחנו חיים בזירה עמוסת מדיה. אנחנו כבר לא בתקופת יום כיפור ואין מה לעשות עם זה".

דרור אומר שבמציאות שבה אנשים נמצאים בחרדה מובנת בעוד שעל שיבר המידע בישראל יושב גורם אחד בלבד - דובר צה"ל - כולם מחפשים אפיקי מידע אחרים: "כיוון שכל אחד מכיר מישהו שיש לו אח או שכן או חבר שבצבא, אנשים מעבירים את המידע הלאה".

דרור סבור שרק שינוי בנורמות החברתיות עשוי לצמצם את תופעת הפצת השמועות מהסוג הזה. "יש עכשיו ניסיון ליצור אמנה חברתית חדשה שאומרת שאם מקבלים מידע כזה, אין להעביר אותו הלאה. זו הדרך היחידה. מהצד של צה"ל, הייתי ממליץ לצבא לשחרר כל מידע שהוא יכול לשחרר במהירות שיא ובמקביל הם חייבים להזים שמועות במהירות. תראה, למשל, את הסיפור על זה שבאיזה יישוב קהילתי קטן כבר הקימו חמ"ל ושמגיעים מנחמים לבית של המשפחה ובסוף התברר שהחייל נמצא בכלל בלחימה. מה הבעיה של צה"ל ליצור קשר עם היחידה לברר אם X עדיין איתם, לקבל תשובה חיובית, ואז לחזור מהר למשפחה ולהרוג את השמועה? במציאות זה לקח שעות".

פרופ' אסא כשר, מומחה לאתיקה ואב שכול בעצמו, התייחס לנושא בפוסט נוקב שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו: "למזלם הטוב של כמעט כל האנשים, אין להם מושג מה קורה להורים, נשים, אחים וילדים, כשהם מתבשרים על מות אדם קרוב, יקר ואהוב מאין כמוהו. רגעי הודעה כאלה הם הרגעים הגרועים ביותר בחייו של אדם. לא בא בחשבון לגרום לרגעים כאלה לקרות אצל אדם בהודעה מקרית... רגעים כאלה צריכים להתנהל באחריות קיצונית... ראוי לכבד את התבונה ההיסטורית שהצטברה בנהלים ובמנהגים ולא לפגוע בה מטעמים שאין להם מקום - רייטינג תקשורתי או להיטות להיראות יודע יותר מאחרים".

גם גורם צבאי שעימו שוחחנו קורא לציבור להימנע לחלוטין מהפצת שמועות: "לרוע המזל, יחידת הנפגעים של צה"ל יודעת לעבוד מהר מאוד מול המשפחות, אך הפצת מידע שלא נבדק ועשוי להיות מוטעה עשוי לגרום צער רב לבני משפחות ואף לפגוע בחוסן הלאומי שלנו".

ואולי בכל זאת יש למילות התוכחה הללו כוח מסוים. א', שקיבלה ביום ראשון בבוקר את ההודעות בוואטסאפ שכללו את שמותיהם של הנופלים בלחימה בשג'עיה, אומרת שחוסר האמון שלה במידע הרשמי שמפיץ דובר צה"ל הוא זה שגרם לה לשלוח את ההודעה הלאה, לבתה: "רציתי שהיא תדע.

שתהיה בעניינים. כל הזמן אנחנו רוצות לנתח את מה שקורה ולא רק דרך התקשורת הישראלית. אם לומר את זה בצורה אכזרית, אני לא חושבת שכשאנשים העבירו את ההודעה הם ראו את המשפחות של ההרוגים מול עיניהם ואם הם קצת חשבו על זה, הם הניחו שהמשפחות כבר יודעות. בדיעבד אני מבינה שזה לא תמיד נכון. אחרי שראיתי את הראיונות עם קרובי המשפחה שנפגעו מהפצת המידע, אני כבר לא אעביר הלאה מידע כזה אם הוא שוב יגיע אליי".