בית החולים אסף הרופא בצריפין משתמש זה שנים במזוט, דלק יקר ומזהם, להפעלת מערכות שונות. לא הרחק מבית החולים הונח לפני כמה חודשים צינור גז חדש, בהשקעה של מיליוני שקלים. הסבה לגז טבעי תאפשר לאסף הרופא לחסוך מיליוני שקלים ותפחית את זיהום האוויר בסביבותיו, אלא שבבית החולים לא ממהרים. רק בית חולים אחד, קפלן שברחובות, החל להיערך להפעלה בגז טבעי.
באזור המרכז יש יותר מ-100 מפעלים ומוסדות היכולים להפוך לצרכנים בינוניים של גז טבעי. כל מפעל כזה עשוי לחסוך בשנה סכום המוערך ב-2-3 מיליון שקל מרכישת גז טבעי זול במקום מזוט וסולר יקרים. התאחדות התעשיינים העריכה בעבר כי הסבתם לגז של כ-400 המפעלים והמוסדות בארץ כולה תביא לחיסכון כולל של 2 מיליארד שקל בשנה, לשיפור בתחרותיות הייצוא לפחות ולהפחתה ניכרת בזיהום האוויר.
מפחדים להתחייב
קצב ההתחברות לגז של מפעלי התעשייה, הקניונים, בתי החולים ובתי המלון הגדולים מפגר הרבה אחרי התחזיות. עד היום בחרו רק 5-6 לקוחות להתקשר בהסכמים לרכישת גז טבעי מחברת סופר NG, שזכתה בנובמבר 2009 ברישיון לחלוקת גז ללקוחות בינוניים וקטנים באזור המרכז. מדובר, בין השאר, במפעלים של תעש ונשר ובמפעלי תנובה ברחובות. הלקוח הראשון במרכז, מאפיית אנג'ל בלוד, יחובר לגז הטבעי באמצע 2015, כחצי שנה לאחר המועד המקורי.
המצב בדרום הארץ איננו טוב בהרבה. לפי לוחות הזמנים שעליהם התבססה רשות הגז במשרד התשתיות, היו אזורי התעשייה בדרום הארץ אמורים להיות מחוברים כמעט כולם לצנרת הגז הטבעי. בפועל חוברו עד היום שלושה אזורים בלבד: אופקים, ירוחם והמועצה המקומית תעשייתית נאות חובב.
בדיון שהתקיים בוועדת הכלכלה של הכנסת בשבוע שעבר אמר נציג התאחדות התעשיינים כי "אין מפעל אחד שהתוכנית העסקית שלו עמדה בלוחות הזמנים, כל התחשיבים הכלכליים נדחו שנים קדימה. חברות החלוקה, שהיו בטוחות שבתוך 3-4 שנים הן ירשתו את כל אזורי התעשייה, הקימו עד היום כמה עשרות קילומטרים בודדים".
משיחות שערך "גלובס" עולה כי ההסבה לגז מתעכבת בין היתר בגלל חששות של בעלי המפעלים: הסכם גז דורש התחייבות מראש לרכישת כמות גז מינימלית ל-5 שנים, בעוד הדלק החלופי, הגפ"מ, ניתן לרכוש מהיום למחר, ללא התחייבות. כמו כן נרתעים בעלי המפעלים מההשקעה הראשונית הכבדה הנדרשת להסבת המפעל להפעלה בגז טבעי - השקעה שיכולה לנוע בין 1 מיליון ל-2 מיליון שקל.
מעבר לכך, נפגע הענף כתוצאה מחוסר מודעות ואדישות כללית. "יש פה מיליארדים שמונחים על הרצפה ורק צריך להרים אותם - אבל זה פשוט לא מעניין אף אחד", אומר יזם העוסק בחיבור מפעלים לגז טבעי. "הבעיה שמנכ"ל של מפעל תעשייה, בית חולים או מלון לא מרגיש שיש ציפייה ממנו בדירקטוריון לפעול לצמצום עלויות האנרגיה של החברה שלו. יש כאן התנהגות של עדר".
מי בעל הבית
אבל אי אפשר לדבר על מחדלי ההתחברות לגז הטבעי בלי להזכיר את החשודים המיידים: עודף רגולציה והיעדר "בעל בית". במשך יותר משנה מתנהל ויכוח בין משרד התשתיות הלאומיות למשרד הכלכלה בשאלה על מי תוטל האחריות על אישור בטיחות החיבור של המפעלים לגז הטבעי. כל משרד מנסה להעביר כמה שיותר אחריות למשרד האחר. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט, שהתבקש להכריע בסוגיה, קבע כי האחריות מוטלת על משרד התשתיות, אך הודה כי הוא אינו שלם עם ההחלטה.
"מי שאחראי על כל שרשרת הייצור הוא משרד התשתיות", אמר ליכט בוועדת הכלכלה בשבוע שעבר, "הבעיה היא שהמסגרת הפיקוחית לא קיימת ולכן הצעתי להשאיר את הפיקוח של משרד הכלכלה. הפתרון אינו משפטי. בסוף צריך להחליט מקצועית ואין לי ידע להגיד מה יותר נכון. המריבות בין שני המשרדים גרמו לסטגנציה. ההחלטה שלי הייתה אמורה לשחרר. יכול להיות שהפתרון הוא לא טוב, אבל זה מה שאומר הדין. לדעתי הממשלה צריכה להחליט איזה משרד יוביל את הנושא הזה".
האחראי על בטיחות ברשות הגז, יאשה ירובובסקי, גילה בדיון כי עומדים לרשותו רק שלושה מהנדסים שאמורים להיות אחראים לבטיחותם של מאות מתקני קצה. מצד שני, הטיל שר הכלכלה נפתלי בנט על מכון התקנים לבצע את בדיקות הבטיחות, אף שלמכון אין ידע מוקדם בנושא.
היזמים אומרים שמאבקי ההתנערות מאחריות של משרד הממשלה הם ביטוי לרגולציית יתר שהגיעה לממדי אבסורד. "הבטיחות זה הזנב שמקשקש בכלב", טען מנכ"ל סופרגז אייל חנקין, "אם שיקולי בטיחות היו קובעים בתחבורה - אף רכב לא היה נוסע כאן כי תמיד יהיו תאונות דרכים. הדרישה שרשות הגז תאשר כל מתקן שמחובר לגז היא כמו לדרוש מרשות החשמל לאשר כל מחשב או טלוויזיה ביתית. אי אפשר יהיה להסב אף מפעל בארץ. בשביל מה צריך אישור של הרשויות? בסופרגז מתדלקים אלפי מפעלים בגפ"מ משנת 1953 ועד היום היו אפס אירועים".
"כל משרד מצדיק את עצמו והגז לא מגיע למפעלים", סיכם יו"ר הוועדה ברוורמן את הדיון, "זו בושה וחרפה. אנחנו הורסים את התעשייה כי אין ממשל. זה עולם רביעי כי אפילו בעולם השלישי זה לא היה קורה".
ממשרד התשתיות נמסר בתגובה: "אחד האתגרים המרכזיים הניצבים בפני הקמת רשת החלוקה הוא הצורך בתיאום עם הרשויות המקומיות וגופי תשתית רבים. גופים שונים מתנגדים, בדרך קבע, להקמת תשתית החלוקה בתחומם ומעכבים את התכנון. התנגדויות אלו מהוות חסם מרכזי בהליך התכנון, להוצאת היתרי בנייה ולהקמת רשת החלוקה.
"במטרה להסיר חסמים אלו ולהביא לקיצור לוחות הזמנים של הקמת התשתית, מלווה רשות הגז הטבעי במשרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, את הליכי התכנון והרישוי בכל רשויות הרישוי המחוזיות ומסייעת בתיאום התכנון מול הרשויות המקומיות וגופי תשתית שונים. בנוסף, פועלת מנכ"לית המשרד, אורנה הוזמן-בכור, עם מנכ"ל משרד התחבורה להסרת החסמים המערכתיים לפיתוח רשת החלוקה.
"כיום מחוברים לרשת החלוקה 10 מפעלים באזור החלוקה נגב, ומתוכם 6 צורכים גז טבעי והשאר טרם השלימו את תהליך ההסבה. עד סוף השנה צפויים להתחבר לרשת החלוקה 7 מפעלים נוספים: 4 באזור נגב, 2 באזור מרכז ומפעל אחד באזור חדרה והעמקים. היעד לחיבור רשתות החלוקה בשנים הקרובות הינו כ-400 צרכנים בכל אזורי החלוקה בארץ. צריכת הגז הכוללת של הצרכנים בסקטור התעשייה בשנת 2013 עמדה על כ-1.5.BCM".
הפתעה למפעלים בדרום: רשות הגז החליטה להעלות דווקא עכשיו את התשלום לחברת חלוקת הגז באזור
אם לא די בצרות שנוחתות בימים האחרונים על המפעלים בדרום חטפו המפעלים המחוברים לגז "הפתעה" מכיוון בלתי צפוי: רשות הגז במשרד התשתיות החליטה להעלות את התשלום לחברת חלוקת הגז בדרום, נגב גז טבעי. מדובר בעדכון של החלטה ישנה שקיבלה מועצת רשות הגז במאי 2012 ולפיה יועלו תעריפי החלוקה מ-3.7 אגורות לקוב ל-5.1 אגורות. אלא שלפני שבוע הודיעה הרשות במפתיע כי החליטה להעלות את התעריף ל-7 אגורות לקוב.
לטענת תעשיינים מדובר בהוצאה נוספת היכולה להגיע בקלות למאות אלפי שקלים בשנה למפעל בינוני או מיליונים על פני כמה שנים. בעלי המפעלים בדרום שמתמודדים בחודש האחרון עם האתגר של ירי הרקטות והלחימה ברצועת עזה, זועמים במיוחד על כך שניתנה להם שהות קצרה ביותר להגיב לשימוע. רשות הגז שפרסמה את ההחלטה לשימוע ב-22 ביולי הקציבה שבועיים בלבד להגיב עליה.
מאחורי המהלך של רשות הגז עומד הרצון לתמרץ את חברת חלוקת הגז בדרום להרחיב את פעילותה, בתוך ניצול האפשרות לעדכן את התעריף חמש שנים לאחר מתן הרישיון. ואולם לדברי מוטי סיגל, הרכז האקדמי של מכללת רופין שפתחה השנה תוכנית ללימודי גז, אין צורך בתמריץ: "חברות החלוקה מתאמצות ממילא לחבר כמה שיותר מהר כי יש להם חובות בעשרות מיליונים לבנקים. אם יש בעיה - זה ריבוי הסטטוטוריקה".
ממשרד התשתיות הלאומיות נמסר: "חברת נגב גז טבעי, בעלת רישיון חלוקת גז טבעי בנגב, בהיותה חלוצה בתחום, התמודדה ועדיין מתמודדת עם חבלי הלידה של הקמת רשת חלוקת הגז הטבעי בלחץ נמוך, תחום חדש ומתפתח גם לרשות הגז הטבעי ולמוסדות התכנון".
במשרד אומרים למשל כי הגדילו את היקף הצנרת שהחברה נדרשת להקים על חשבונה מ-90 ל-200 ק"מ, "דבר שגרם להשקעות בהיקפים מהותיים לבעלת הרישיון, כולל בהקמת קווים חדשים, שלא תוכננו בהצעה המקורית". במשרד מציינים גם כי משקלו של תעריף החלוקה בנגב מהווה רק 8% בלבד ממחירו הסופי של הגז לצרכנים. לעניין תקופת השימוע, נמסר כי "הרשות תשקול הארכת מועד השימוע בהתאם לבקשות".
"פיקוח על מחירי הגז יביא לעליית מחירים בטווח הארוך"
יושב ראש ועדת הכלכלה של הכנסת, ח"כ אבישי ברוורמן, הגיש באחרונה הצעת חוק פרטית הקוראת להטלת פיקוח על מחיר הגז הטבעי המופק מהמאגרים תמר ולוויתן. היוזמה היא חלק ממאבק שמנהלים כמה חברי כנסת במטרה להוזיל את מחיר החשמל לצרכנים.
יושבת ראש רשות החשמל אורית פרקש-הכהן, התומכת בהטלת פיקוח מחירים, הציגה בכנסת נתונים שלפיהם התשלום עבור הגז שרוכשת חברת החשמל מיצחק תשובה ושותפיו למאגרים מגיע לכ-150 שקל בחשבון חשמל ממוצע שמשלם משק בית בישראל (הסכום הכולל עומד על 660 שקל). לדברי פרקש-הכהן הפחתה של דולר במחיר הגז הטבעי הנמכר לחברת החשמל (העומד כיום על כ-6 דולרים ליחידת חום) תפחית את גובה חשבונות החשמל של הציבור בכמיליארד שקל בשנה.
הטלת פיקוח על מחיר הגז, בהנחה שיהיה נמוך באופן משמעותי מהמחיר הנהוג כיום, תביא אם כן להוזלה של ממש ביוקר המחיה, לפחות בטווח הקצר. ובכל זאת יש לה מתנגדים רבים בחוגים המקצועיים. ג'ינה כהן, יועצת עצמאית לשוק הגז, היא אחת מהם.
"פיקוח מחירים הוא כלי שמקובל רק בקרב מעצמות הגז והנפט הכי גדולות בעולם ומדינות העולם השלישי", אומרת כהן, "הניסיון מראה שבכל המדינות שבהן הונהג פיקוח - מלבד המעצמות - חלה בטווח הארוך התייקרות ניכרת של המחירים. מעבר לכך, מחירי גז טבעי נמוכים באופן מלאכותי פוגעים בהכנסות המדינה ממסים, מדכאים את הרצון לחסוך באנרגיה ומונעים פיתוח של מאגרי גז עם אפיונים שונים כגון מאגרים קטנים".
תומכי הפיקוח טוענים שממילא אין היום תחרות בשוק שנשלט על ידי מונופול הגז של תשובה ושותפיו.
"היוזמה להטיל פיקוח היא סוג של תגובה אינסטינקטיבית לכך שעד כה נכשלו המאמצים ליצור כאן שוק כזה עם כמה שחקנים, אבל התוצאה של המהלך הזה תהיה חיסול כל אפשרות שתתפתח כאן תחרות אי פעם בעתיד. כדי לפתח תחרות חייבים ליצור שוק חופשי ולאפשר מחירים גבוהים יחסית שיצדיקו פיתוח של מאגרי גז קטנים. גם בתנאים הנוכחיים השוק הישראלי מתקשה מאוד למשוך חברות זרות בגלל הסיכונים הגיאו-פוליטיים. חוסר הוודאות הרגולטורית מהווה גורם מרתיע נוסף. ודאות היא המרכיב החיוני ביותר בשוק כזה".
- היכן נמצאת היום ישראל ביחס למחירי הגז המקובלים בעולם?
"אפשר לחלק את שוקי הגז האזוריים בעולם לארבע רמות מחיר עיקריות: ברמת מחירי הגז הגבוהים יש מדינות במזרח הרחוק כמו יפן ודרום קוריאה המייבאות גז נוזלי במחירים של 16 דולר בממוצע ב-2013. ברמת המחירים הבינונית אפשר למנות את מדינות אירופה שבהן מחירי הספוט (גז לצריכה מיידית) צפויים לנוע בשנים הקרובות סביב 10 דולרים ליחידת חום. יש כמובן בתוך אירופה הבדלים גדולים בין שווקים, למשל יש השוק הבריטי שנחשב משוכלל מאוד והשוק הטורקי שהמחירים בו גבוהים יחסית.
"ברמת המחירים השלישית, הנמוכה, אפשר למצוא בעיקר את ארה"ב. שם הגז זול כי אפשר להפיק אותו ביבשה בעלות נמוכה ומדובר בגז בעל שווי כלכלי גבוה. ובכל זאת, גם בארה"ב יש תנודתיות רבה ובחורף האחרון למשל היו ימים שמחירי הגז בניו יורק הגיעו לרמות מחיר של 55, 80 ואפילו 120 דולר ליחידת חום, בגלל מחסור זמני. בישראל אוהבים לצטט את מדד Hub Henry , שצפוי לעמוד על 4.7 דולרים בממוצע ב-2014. אבל מדובר במחיר שבו נמכר הגז לפני הובלתו בצנרת. המחיר הממוצע שמשלמות חברות החשמל בארה"ב עומד על 6.30 דולרים והמחיר שמשלמים צרכנים ביתיים (עבור גז לחימום) עומד על 10.7 דולרים ליחידת חום.
"לרמה הרביעית של המחירים משתייכים שוקי האנרגיה המסובסדים. סבסוד הוא הנורמה במדינות עולם שלישי וכן במדינות עשירות במיוחד בגז טבעי במפרץ הפרסי וברוסיה. מחירי הגז בקבוצה הזאת הם 4 דולרים ופחות. אחת הדוגמאות הבולטות היא קטאר, מדינה זעירה שיושבת על שדה הגז הגדול בעולם ויכולה להרשות לעצמה לסבסד את מחיר הגז לשוק המקומי".
- מה רע בסבסוד?
"הבעיה היא שסבסוד מעודד צריכת יתר של גז כתוצאה משימוש בו לצרכים שאינם כדאיים ותפוקת חסר. הדוגמה הבולטת היא מצרים, שצריכת הגז שלה עברה את זו של גרמניה אך חברות בינלאומיות מסרבות לפתח בה מאגרים חדשים משום שהממשלה אילצה אותן למכור את הגז במחיר הנמוך מ-3 דולרים. אפילו בסעודיה הודיעה לאחרונה חברת של שלא תפתח שדה גז ענק משום שמחיר המכירה שנכפה עליה נמוך מעלויות הפיתוח של השדה ודרשה מחיר סביב 10 דולרים ליחידת חום. היום מנסים שלטונות מצרים לבטל סובסידיות ומחיר הגז עולה בעשרות אחוזים.
"תופעה דומה התרחשה בשנים האחרונות באינדונזיה ובהודו, שמצאה עצמה נאלצת לייבא גז יקר חמש שנים אחרי שקבעה לגז תקרת מחיר של 4.2 דולרים ושואפת עכשיו למחירים מקומיים של 8.4 דולרים. קל לקבוע תקרת מחיר ולסבסד את הגז, אבל קשה מאוד לסגת ממדיניות כזו ולהעלות מחירים בגלל ההתנגדות הרבה שזה מעורר בקרב משק שפיתח תלות במחירי גז נמוכים".