מדינת תל אביב ומדינת הפריפריה

לפני שלושה שבועות אירחנו כאן את צביקה גרינגולד, לשעבר ראש עיריית אופקים, למונולוג מטלטל על עיירות הפיתוח בדרום הארץ, תחת הכותרת "אזרחים סוג ב'". גרינגולד תיאר את תהליך ההפקרה הכלכלי של תושבי עיירות הפיתוח מאז שנות ה-50 ועד היום. הוא אמר שהמדינה שלחה אותם לקרב בלתי אפשרי, חסר סיכוי, נעדר תמריצים, ותיאר כיצד המציאות העגומה והמפלה הזאת מכה בתושבים עד היום. הוא אמר שהמדינה הפרה את ההסכם איתם - הסכם שבו היא שלחה אותם לגור בדרום הארץ או בצפונה ואמרה להם "אנחנו נדאג לכם".

בשלב מסוים המדינה נטשה אותם ולא חזרה אליהם יותר. מי ששמע את תושבי הדרום במהלך מבצע "צוק איתן", ובמיוחד את תושבי עיירות הפיתוח, הבחין היטב, בין השורות, בכעס - על ההפקרה הביטחונית בפועל זה 14 שנה, אבל גם על ההפקרה-הפליה הכלכלית של הפריפריה ותושביה, ועל הניתוק של האנשים שיושבים במדינת תל אביב. שם, בפריפריה, יש מדינה אחרת, מדינה של אזרחים סוג ב', על כל הבעיות בהגדרה המכלילה הזאת, מדינה עם פערים לא מידתיים בחינוך, בבריאות, בדיור ובשאר תחומי החיים. גם המחאה החברתית, שהקפיצה לראש השיח הציבורי את בעיותיו של מעמד הביניים, חידדה את ההבדלים בין מדינת תל אביב למדינת הפרירפיה. המחאה למעשה נטשה את העניים, את החלשים, את המקופחים, את האנשים שיושבים בפריפריה, שאין להם שום לובי במסדרונות השלטון.

קמפיינים של שנאה שניהלו רבני ההסתה בממשלה (במיוחד במשרד האוצר) ובתקשורת, קמפיינים שהעלו תרומה נכבדת לשיח הציבורי האלים והבוטה, סיפקו לאוכלוסיות החלשות גם "תשובות" ו"אשמים" למצבם הכלכלי: למשל, הוויכוח הלגיטימי וההכרחי על תקציב הביטחון הפך את צה"ל, על אנשי הקבע שלו, לצבא של "אוכלי חינם", "פרזיטים" ו"גזלנים", שרובו יושב לכאורה בקריה וקופץ מדי צהריים לאכול המבורגרים בקניון עזריאלי; צבא שלכאורה גוזל מהם תקציבי רווחה ואפילו אשם בעליית מחירי הדירות ולא מאפשר להם לרכוש דירה במחיר נורמלי. אלו, כמובן, הכללות טיפשיות ומסוכנות, ולמרבה הצער נמצאו להן אוהדים לא מעטים.

הקמפיינים הללו נועדו בעיקר להרחיק מהממשלה את אחריותה לתהליך ההפקרה של תושבי הפריפריה. גרינגולד העלה כמה פתרונות, שאינם שואבים תקציבים גדולים, לצמצום הפערים הכלכליים הבלתי סבירים שנוצרו: איזון טוב יותר בין הכסף הגדול שזורם למועצות האזוריות העשירות בדרום לבין הכסף שלא זורם ליישובים החלשים שם; חלוקה מאוזנת והוגנת יותר של הארנונה שמשלמת הממשלה ברחבי הארץ; משיכת אוכלוסיות חזקות ליישובים חלשים באמצעות תמריצים שונים ועוד.

בואו נקווה שהפתרונות הללו יקפצו לשיח הציבורי בתום הלחימה בעזה, שפתרונות יצירתיים (ויש כאלה למכביר) לצמצום הפערים החברתיים-הכלכליים העצומים בין הפריפריה למרכז יעלו לדיון. לא מדובר רק בכסף ובתקציבים, מדובר הרבה יותר ברצון טוב, בנכונות וביכולת ביצוע. והכי חשוב: בואו נקווה שהדיון הזה והנכונות הזאת יחליפו קמפיינים של שנאה המעודדים מציאת אשמים וירטואליים ולא מציאת פתרונות.

ניסוח לא רגיש של מודעת אבל לעובדת בנק ישראל ששכלה את בנה, משה מלקו, בלחימה בעזה אילצה, בצדק, את הבנק להתנצל. מודעת האבל הדגישה שהעובדת, לקץ' מלקו, היא עובדת קבלן ועוררה תגובות זועמות. מלקו מועסקת כבר 9 שנים בניקיון הקומה השנייה בבנק ישראל בירושלים. הבנק הדף בהתחלה את הביקורת בטענה שהתואר "עובדת קבלן" נכתב כדי לזהות את העובדת, אבל לקראת לילה החליט להוציא הודעה מסודרת שבה הוא חוזר בו מהניסוח. דובר הבנק אף יודע לספר כיצד אספו עובדי הבנק סכומי כסף נכבדים לטובתה של משפחת מלקו. אבל את הקריאות שעלו להעסיק את מלקו כעובדת מן המניין הדף בנק ישראל בהסבר הבא: "נושא עובדי הקבלן במשק ראוי לדיון ציבורי, אך יש להפריד בין דיון זה לבין אבלה של משפחת מלקו".

אז ככה: התשובה הזאת של בנק ישראל ממש מקוממת. מי אחראי, בין היתר, לדיון ציבורי סביב עובדי הקבלן אם לא הבנק המרכזי של מדינת ישראל? מתי שמענו את קולו של בנק ישראל בנושא עובדי הקבלן - את קולה של הנגידה קרנית פלוג או של קודמיה בתפקיד? מה זה בדיוק "ראוי לדיון ציבורי" ולמי זה מכוון?

אז הנה, הרמנו את הכפפה ונעלה שוב את הנושא הכאוב הזה, כפי שעשינו כבר לפני שלוש שנים, כי מבנק ישראל או ממשרד האוצר כבר לא ניוושע. נהפוך הוא, הם בהחלט רוצים לקבור כל "דיון ציבורי ראוי" בנושא הזה. עד כדי כך רוצים, עד שהם למעשה מסתירים ומחביאים כל נתון עדכני על התופעה המכוערת הזאת והיקפה, במיוחד במשרדי הממשלה. המסמך האחרון שמצאנו בנושא הוא מלפני כשבע שנים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת ערך ב-2007 עבודה מקיפה על תופעת עובדי הקבלן במשרדי הממשלה ומצא שהשיעור הממוצע של העסקת עובדי קבלן עומד על כ-20%. מאז התופעה התרחבה ויש כאלו המעריכים ששיעור עובדי הקבלן במשרדי הממשלה מגיע אף לכ-30%, אבל הן לאוצר והן לבנק ישראל אין שום מסמך עדכני שיעורר "דיון ציבורי ראוי" בנושא, ואנחנו משוכנעים גם בסיבה לכך. יש להם אינטרס ברור להסתיר את הנתונים, משום שכך ייחשף שדווקא מדינת ישראל, דווקא המעסיק הגדול ביותר במשק, זה שאמור לייצג נורמות וסטנדרטים בתעסוקה הוגנת, מגדיל את השימוש ב"מיקור חוץ", בתוך רמיסה של עובדים חלשים, לא מיומנים - משירותי ניקיון ועד רווחה והוראה - ובכך שולל מהם את הזכות הבסיסית, להיות מועסק באופן ישיר במקום העבודה.

לא רק לממשלה יש אינטרס להחביא את הנתונים, אלא גם לקבלני כוח האדם והשירותים שגוזרות קופון שמן מאוד, עמלה של 20%-30% על כל עובד שהם "מספקים" למשרדי הממשלה או לתאגידים פרטיים תחת המטרייה של חברות כוח אדם, חברות שירותים, חברות השמה ועוד כל מיני שמות "יפים" לסחר ולתיווך בעובדים. כמובן, הכול עטוף בסיסמאות הרגילות: פריון, יעילות, גמישות תעסוקתית, תחרותיות וכדומה, אבל בשום מקום לא נמצא לזה תימוך כלכלי. נהפוך הוא: בדוח הישן של הכנסת נכתב במפורש ש"לא נערכה בחינה מקיפה של יעילותן הכלכלית של שיטות ההעסקה הכרוכות ברכישת שירותי כוח אדם חיצוניים, אף שהשימוש בהן החל לפני כ-20 שנה והוא הולך ומתגבר עם הזמן". זו אמירה מדהימה: לא בנק ישראל ולא האוצר, שתפקידם לספק ניירות עמדה וניירות מחקר כלכליים, לא בדקו מעולם ומן הסתם גם לא הוכיחו שהעסקת עובדי קבלן אכן יעלה או "כלכלית" יותר ובוודאי לא מוסרית. אז הנה משימה לנגידה פלוג: הפילי את המשימה הזאת על מחלקת המחקר שלך אם את רוצה לעורר בנושא "דיון ציבורי ראוי".

וראוי שחוקרי בנק ישראל יירדו ממגדל השן שלהם כדי ללמוד קצת על מצבה של לקץ' מלקו, עובדת הניקיון שלהם. בשנים האחרונות נעשה מאמץ לשפר את התנאים של עובדי הקבלן, בין היתר ברצף הזכויות הסוציאליות שלהם, בתנאי השכר (בחלק מהסקטורים) ובמשך העסקתם על ידי חברת כוח אדם. אחד הסעיפים בחוק החדש חייב קליטה כעובד מהמניין או סיום העסקה של עובד קבלן לאחר 9 חודשים.

אבל כאן התחילו הטריקים. ברגע שנכנס אותו סעיף בחוק, משרדי הממשלה והגופים הציבוריים (בהנחיה ברורה של משרד האוצר), החלו להעסיק "קבלני שירותים" במקום חברות כוח אדם. הקבלנים האלה לכאורה לא מספקים כוח אדם, אלא "שירותים". ככה החלו משרדי הממשלה "לקנות שירותים". ולא רק שירותי שמירה, ניקיון, הסעדה ומחשוב (שמוחרגים מחוק חברות כוח אדם וסעיף 9 החודשים), אלא שירותים משלל מינים וגוונים - משירותי ארכיב ועד עבודה סוציאלית והוראה.

על פי פסיקות בתי הדין לעבודה אי אפשר להעסיק באמצעות קבלן שירותים עובד שמבצע בדיוק אותה עבודה שמבצע עובד אחר מן המניין (מה שנקרא בעגה המקצועית "כתף אל כתף"), שהרי תהיה זו העסקה קבלנית פיקטיבית לחלוטין שנועדה כל כולה לעקוף יחסי עובד-מעביד. ובכל זאת, פרקטיקת "כתף אל כתף" עדיין נהוגה במקומות מסוימים גם בשירות הציבורי וגם בעסקי, בין היתר בהיי-טק, שבו אפשר למצוא צוות אחד של מתכנתים עובד על פרויקט אחד, אבל חלק מהעובדים בו מועסק למעשה באופן פיקטיבי על ידי בית תוכנה חיצוני.
השיטה הרווחת היום היא מה שמכונה "מיקור חוץ" - להוציא תחום שלם או תת תחום לידי קבלן חיצוני. כך לכאורה ניתן לטעון שזה חלק מהפרוגרטיבה הניהולית של מעסיק להוציא החוצה חלקים מסוימים מהעסק.
איך זה עובד בפועל? המוסד לביטוח לאומי מוציא את כל שירות הלקוחות לקבלן חיצוני (שעושה עבודה איומה, אגב), משרד החינוך מוציא עשרות "פרויקטים" לידי עמותות שונות ומשונות, וכך גם משרד הרווחה. כמעט חצי משירותי הרווחה כיום ניתנים על ידי עמותות שהמשרד מתקצב, והעמותות הן המעסיקות.

זוכרים את אחות בית הספר? גם היא כבר לא קיימת. לפני עשור, ולאחר מדיניות ייבוש והתעללות של משרד האוצר, נאלץ משרד הבריאות לפטר את כל אחיות בתי הספר ולהעביר את ה"שירות" לידי "האגודה לבריאות הציבור" (לכאורה עמותה ציבורית אבל בפועל חברת כוח אדם לכל דבר). בג"ץ מתח ביקורת חריפה על ה"שירות", שכבר לא כלל הצבה של אחות בכל בית ספר אלא רק "מבצע חיסונים" אחת לתקופה. בתחילת העשור הנוכחי יצא לראשונה מכרז שבו זכתה חברת "נטלי". בדיקה שביצע משרד הבריאות הראתה כי שיעור ביצוע החיסונים ירד לשפל חסר תקדים והצביעה למעשה על כישלון מהדהד. סגן שר הבריאות אז, יעקב ליצמן, דחף להלאמה מלאה של השירות, ובאוצר הסכימו להלאים רק את מחוז הדרום, שהוא החלש ביותר. ההלאמה הוכיחה את עצמה מאז, לפי הנתונים.

בקיצור, מדינת ישראל ומשרד האוצר שלה עקפה למעשה את החוק ואת רוחו, חוק שהם בעצמם חוקקו. עכשיו אתם מבינים למה לאוצר ולבנק ישראל יש אינטרס להשתיק את כל הסיפור? כי אז יתגלה לא רק שהם מצפצפים על החוק ועל רוחו, בפועל הם גורמים לשחיקת השכר במשק הישראלי.

השבוע ראיין "גלובס" את מנכ"ל בית החולים סורוקה, ד"ר אהוד דודסון, שאמר דברים מדאיגים על הפערים הבריאותיים-תקציביים בין הפריפריה למרכז ועל התוצאה העגומה שלהם: לתושב בפריפריה יש 6-8 שנים פחות לחיות בממוצע, כתוצאה מפערי האיכות בבריאות.

דבריו של דודסון התחברו, בעקיפין, למכתב שהתגלגל לידינו השבוע על ידי אנשים טובים במשרד הבריאות (השרה גרמן והמנכ"ל אפק סירבו למסור לנו אותו), ששלח מנכ"ל שיבא פרופ' זאב רוטשטיין לנציב שירות המדינה משה דיין. תראו במה מתעסק מנכ"ל בית החולים הגדול בישראל בעיצומה של מלחמה. התאריך: 29 ביולי, יום ג' השבוע. הכותרת: "על מידתיות ומתינות".

וכך כותב רוטשטיין לדיין: "רק לפני חודש זעקו כותרות 'העיתונים מטעם' (יש ל"גלובס" הכבוד להיכלל בהם - א"צ) על הצורך בהשעיית פרופ' אייל וינקלר מתפקידו הציבורי כמנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בשיבא. פניתי אליך במכתב מנומק שהתייחס גם לחומרת העבירה על פי מה שהועבר אליי מפרקליטיו של פרופ' וינקלר באותה עת, ובנוסף פירטתי באוזניך את חשיבות עבודתו הציבורית של פרופ' וינקלר בבית החולים.

"הימצאותנו כעת בעין הסערה של מבצע צוק ברזל (הטעות במקור - א"צ) בעזה מזרימה למרכז הרפואי שיבא עשרות פצועים בדרגות פציעה שונות ולדאבוני הרב מוכיחה עד כמה צדקתי בפנייתי אליך. יש חשיבות עליונה למקומה של הכירורגיה הפלסטית בטיפול בחלק ניכר מפציעות החיילים. מעבר להצלת חיים, כיסוי מחדש של אברים פגועים וטיפול בכוויות, מצטיין בית החולים שלנו גם ביכולתו לבצע ניתוחים אסתטיים. כירורגיה זו מחזירה לפצועים שלנו צורת אנוש! (ההדגשה במקור - א"צ). נוכחתו ופועלו של מומחה בעל שם עולמי כפרופ' וינקלר גם לכירורגיה הפלסטית וגם לכירורגיה האסתטית קריטית, ומטבע הדברים ידיו מלאות עבודה בימים אלה ואני כבר יכול להעיד על תוצאות איכותיות מרשימות ביותר, פרי עבודתו המקצועית המשובחת.

"לנושא זה אני מוצא לנכון לשבח את המתינות והמידתיות שהפגנת נוכח הלחצים שהופעלו עליך. לא מיהרת לשעות לקולות הרמים שבקעו גם ממשרדך וגם מן העיתונות המגויסת, גילית אחריות ציבורית כיאה לתפקיד שאתה ממלא, ולא ידעת אז עד כמה אתה תורם בכך להצלחת חלק לא מבוטל של הטיפולים הרפואיים בפצועי צה"ל המגיעים לשיבא.

"חבל שלא כל שורת ממלאי התפקידים הכפופים לך ידעו לנהוג באיפוק כמוך, המבוגר האחראי בנציבות שירות המדינה, והעדיפו ליצור שיתוף פעולה לא-מוסרי עם תקשורת מתלהמת ושטחית ששמה לה למטרה להרחיק את פרופ' וינקלר מתפקידו כמנהל המחלקה.

"כאשר תסתיים הלחימה בעזה ונחזור לשגרת היום-יום של כולנו, אני מקווה שתמשיך לעמוד לנגד עיניך מסירותו, חיוניותו ופעילותו הרפואית-מקצועית יוצאת הדופן של פרופ' וינקלר. מצ"ב לעיונך קטע עיתונות שפורסם אתמול במדור הבריאות באתר אינטרנט. הדברים מדברים בעד עצמם".

אז הנה העובדות: פרופ' וינקלר, באישור פרופ' רוטשטיין, ניהל למעשה מרפאה פרטית (קלאס קליניק) בתוך שטח בית החולים הציבורי, בתוך שימוש במשאבים ציבוריים ועל חשבון זמן עבודתו הציבורית. בעקבות "העיתונות המגויסת", לשיטתו של רוטשטיין, הורה משרד הבריאות לסגור את המרפאה ונציבות שירות המדינה מנהלת עתה חקירה בנושא, בעקבות תלונות חמורות על מה שנעשה בין כותלי המרפאה.

מה שעושה עכשיו רוטשטיין נראה כניצול ציני ומכוער במלחמה בעזה ובפצועי צה"ל כדי למסמס חקירה הכרחית שלא נוגעת כלל לתפקודו הרפואי-מקצועי של פרופ' וינקלר או למילוי חובתו הציבורית. והוא עושה זאת בתוך שימוש תקשורתי מתוחכם ומעוות כאחד: אנשי יחסי הציבור של שיבא או אחרים, כך נראה, דוחפים אייטמים לערוצי מדיה מרכזיים כדי לפאר את פועלו של וינקלר.

עם הידע הרפואי הדל שלנו, אנחנו מניחים שבביה"ח סורוקה וברזילי יש עשרות רופאים לפחות שעושים עבודת קודש עבור פצועי צה"ל, לא פחותה ולא חשובה יותר מזו של וינקלר. אבל לאיש מהם אין יחצ"ן תל אביבי, בחשן-על תקשורתי.

פרופ' רוטשטיין ופרופ' וינקלר ממלאים את חובתם הציבורית כמנהלים בכירים בשירות הבריאות הציבורי, בדיוק כמו ד"ר דודסון, מנהלי המחלקות שלו ומאות הרופאים בסורוקה. חבל שוינקלר ורוטשטיין משתמשים בפצועי צה"ל כמנוף ליחסי ציבור אישי מיותר.