משרד החינוך עומד להעלות מערכת שקיפות, שתפרט את כלל התקציבים המגיעים אל התלמיד ממשרד החינוך והרשות המקומית שבו נמצא בית הספר. כך מסר המשרד ל"גלובס" בעקבות הביקורת שנמתחה בעיתון בסוף השבוע האחרון על חוסר השקיפות של תקציב החינוך.
משרד החינוך מסר שהוא עומד להעלות את המערכת אחרי תחילת שנת הלימודים, אך בשלב זה לא ברור מה היא תכלול בדיוק ואם היא תספק מידע על התקציב המלא של כל בית ספר בישראל, תקציב כולל ובחישוב תלמיד. התקציב המלא, נזכיר, כולל תשלומים נוספים ממשרד החינוך, מהרשות המקומית וכמובן כספים מחוץ לתקציב כמו תשלומי הורים או תרומות למוסדות החינוך.
תקציב החינוך הוא, בפועל, התקציב הגבוה ביותר ישראל. הוא דומה מאוד לתקציב הביטחון ואף גבוה יותר. בסיס התקציב עומד על כ-48 מיליארד שקל בשנת 2014 - מדובר בקפיצה של 86% בתוך עשור - אך מספר זה אינו כולל את התשלומים לפנסיה התקציבית של עובדי ההוראה שהגיעו בשנת 2013 לכ-3 מיליארד שקל.
בניגוד למשרד הביטחון וצה"ל, תשלומי הפנסיה התקציבית של עובדי ההוראה משולמים מתקציב המדינה ולא מתקציבו של משרד החינוך. בסך הכול, יש כ-51 אלף גמלאי הוראה המקבלים פנסיה תקציבית נמוכה יחסית - 5,976 שקל בחודש בממוצע (ברוטו). בנוסף, תשלומי ההורים מוערכים בכ-8%-10% מתקציב החינוך, כ-4 מיליארד שקל בשנה, כך שתקציב החינוך דומה לתקציב הביטחון שעומד (נטו) על כ-51-52 מיליארד שקל (לא כולל הסיוע האמריקאי).
נתונים חסרים
כזכור, בסוף השבוע מתח "גלובס" ביקורת על חוסר השקיפות של תקציב החינוך. לציבור אין שום מושג מה התקציב של כל אחד מבתי הספר בישראל, וסעיפי התקציב, כפי שהם מופיעים בהצעת התקציב של משרד האוצר, כוללים הגדרות כלליות בלבד לחלוקת הכסף כמו חינוך קדם יסודי, יסודי, על יסודי, התיישבותי, תורני וכדומה.
יתרה מזאת, במשרד החינוך אין גם שום נתונים על מקורות המימון הנוספים של מערכת החינוך, כמו רשויות מקומיות התומכות במוסדות החינוך בשטחן, תשלומי הורים, תרומות וכדומה. אתמול פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמשקי הבית מימנו כ-29% מההוצאה הלאומית לחינוך, שעמדה בשנת 2013 על כ-83.4 מיליארד שקל. כלומר, כ-24 מיליארד שקל מגיעים מכיסי הציבור והם כוללים תשלומי שכר לימוד, קניית ספרי לימוד וכן תרומות ומענקים למוסדות חינוך שהתקבלו מהארץ ומחו"ל. אבל גם הנתון המאוד כללי הזה לא יורד לרמה הבית ספרית ולא נותן כלים לבחון את הפערים התקציביים בין בתי הספר בארץ.
רוב התקציב שמשרד החינוך והרשות המקומית מקצים לבית הספר אינו ניתן בכסף אלא בשעות הוראה. כאשר ניתנות מספר שעות הלימוד השבועיות של כיתה רגילה וכאשר ניתנות מספר הכיתות בכל בית ספר, האחרון מקבל מספר של שעות הוראה המספיקות כדי לקיים בכל כיתה וכיתה את כל שעות הלימוד הנדרשות לפי תוכנית הלימודים. שעות ההוראה קרויות בשפה התקציבית "שעות תקן".
משרד החינוך קובע את מספר שעות הלימוד בשבוע, מספר שעות הלימוד בכל מקצוע, מספר התלמידים בכיתה וכדומה. בית הספר, מצדו, מרגע שהוא יודע כמה שעות תקן הוא קיבל, מעסיק עובדי הוראה במספר העונה על הצרכים, בכל מקצוע ומקצוע.
לכאורה, זה נשמע מאוד שוויוני. יש מסגרת של שעות הוראה שקובע משרד החינוך והוא "משלם" עבורן לבית הספר. אבל כאן זה מתחיל להסתבך בגלל שני גורמים עיקריים, כפי שמסבירים חוקרי מרכז אדווה שבדקו את תקציב משרד החינוך: גורם אחד הוא שהמורים והמורות הם בעלי נתונים אישיים שונים זה מזה (השכלה, ותק ועוד) ולכן שכרם שונה.
לפיכך, לאותו מספר שעות תקן יש תקציב שונה; הגורם האחר הוא ששעות התקן אינן שעות ההוראה היחידות הקיימות במערכת החינוך. בתי ספר יכולים לגייס לעצמם שעות הוראה נוספות ממקורות מגוונים. האחד הוא משרד החינוך בעצמו, שמקצה לבתי ספר שעות הוראה נוספות המיועדות לסייע לבתי ספר הממוקמים ביישובים בעלי דירוג חברתי-כלכלי נמוך (הוא קובע זאת באמצעות מדד שנקרא "מדד טיפוח שטראוס" המשקלל פרמטרים כמו ההורה המשכיל ביותר, מידת הפריפריאליות של היישוב, מעמדו הכלכלי של היישוב, ארץ הלידה והמצוקה); מקור אחר הוא הרשויות המקומיות, בעיקר המבוססות, שמקצות שעות תקן נוספות ובפועל "מעשירות" את בתי הספר בתחומן בעוד שעות הוראה; המקור השלישי הוא אנחנו, או בעיקר אנחנו: בתי ספר מגייסים כספים מההורים, מתורמים או מעסקים, באופן שמאפשר להם להוסיף שעות הוראה, תקציבים ועוד.
פרמטר נוסף שתורם לבלבול הוא התקציב המשני לתקציבי ההוראה שכולל שירותי מזכירות, אחזקה, אבטחה, ספרייה, מעבדה וכדומה. המימון של השירותים הללו מתחלק בין משרד החינוך לרשות המקומית. כדי לזכות במימון ממשרד החינוך צריך להקים ספרייה ומעבדה, וכך מי שמקבלים את המימון בסופו של דבר הם מן הסתם בתי ספר ביישובים המבוססים שהצליחו מלכתחילה להקים ספריות ומעבדות.
הברדק הגדול סביב הקצאת "שעות תקן", כותבים במרכז אדווה, "כופה על מנהלי בתי הספר להפוך ל"ציידי תקציבים ותרומות"... עליהם לכתת רגליים ממשרד למשרד וממפקח למפקח, ברדיפה אחר שעות הוראה נוספות. סביר להניח שה'ציידים' המוצלחים ביותר הם מנהלי בתי ספר בערים ובשכונות המבוססות במרכז הארץ, שנהנים מקשרים עם ממסד החינוך ומצוידים במפות מעודכנות של המקורות השונים...".
השיטה הזאת ייצרה ענף כלכלי חדש, כפי שמתארים באדווה: ייעוץ כלכלי למוסדות חינוך, בדרך כלל אנשים שהגיעו ממערכת החינוך, שמייעצים לבתי הספר כיצד לשאוב עוד ועוד תקציבים (אפשר להניח שרק בתי הספר המבוססים מרשים זאת לעצמם).
השורה התחתונה היא שאיש אינו יודע כמה שעות תקן מקבל בפועל כל בית ספר, מה שקובע למעשה את התקציב המרכזי שלו. משרד החינוך, ככל הנראה, מזמין מתאגיד עסקי פרטי דוח על השימוש בשעות התקן אך ממצאי הדוח אינם גלויים ומשרד החינוך סירב עד כה לחשוף אותם.