ירון זליכה: כך ישראל יכולה לצאת מהברוך הכלכלי

במאמרים קודמים שפורסמו ב"גלובס" (28.8.14 ו-4.9.2014) ראינו שהבעיה הניצבת לפתחם של קובעי המדיניות היא שכל עוד הציפיות לעליות מסים ולעליות מחירים (בדיור כמו גם במוצרים ובשירותי יסוד) הן עזות כל כך, לא יצלח אף צעד מדיניות וכל מנוע צמיחה שיופעל יתנפץ אל מול הבונקר שאליו הכניסה המדיניות הכלכלית הכושלת את הצרכנים ואת המשקיעים. שאלת מיליון הדולר, אם כך, היא כיצד להביא לכך שהציפיות יפחתו ואף יתהפכו, כלומר יהיו ציפיות לירידות מסים ומחירים. אם נמשיך במטפורה שנקטתי, השאלה היא איך להביא לכך שהצרכנים והמשקיעים ייצאו מהבונקרים?
למרבה המזל, הניסיון מלמד שהציבור אינו בונה את ציפיותיו אך ורק על ביצועים בשטח אלא על שילוב שבין תוכנית אמינה, מסה קריטית של צעדים יצירתיים בכיוון הנכון ואומץ לב ונחישות של קובעי המדיניות. לפניכם עיקריה של תוכנית כלכלית חדשה למשק הישראלי.

בתחום הדיור, למרבה הצער אין מנוס מהעלאת הריבית. כל עוד הריבית נמוכה באופן משמעותי מהתשואה על שכר דירה (כ-3.5%) והכיוון הוא לעבר ירידות נוספות, ימשיכו המחירים בשוק הדיור לעלות, אלא אם כן המשק יוסיף ויידרדר עד משבר של ממש. נדרשת אפוא העלאה הדרגתית של הריבית לכיוון 3%. איני בטוח שנדרשת העלאה עד שיעור של 3% ממש. ייתכן שניתן יהיה להסתפק בשיעור נמוך יותר, ובלבד שהמגמה תהיה ברורה. כדי לקבוע מסמרות בעניין, יצטרכו לבחון את השפעת העלאת הריבית ההדרגתית (חצי אחוז בכל פעם) עקב בצד אגודל ובזמן אמת.

אומרים שבמקום שטיפש זרק אבן אחת גם מאה חכמים יתקשו לחלצה, ואכן לו הייתה הריבית נשמרת בשיעור של 3.5% בעבר, מחירי הדיור היו נעצרים מזמן (ובניגוד למחשבה המקובלת בציבור, גם שער הדולר לא היה נשחק כל כך). כעת, לאחר שבנק ישראל דחף לציבור משכנתאות בהיקף של מאות מיליארדי שקלים, רובן בריבית משתנה, תחולל העלאת הריבית משבר כפול שגם בו יידרשו לטפל.

ראשית, ייווצר משבר משכנתאות: עשרות אלפי זוגות צעירים ימצאו את עצמם במצב שבו לא זו בלבד שמשכנו את שנות חייהם הטובות ביותר לטובת המשכנתה, כעת גם ההחזרים החודשיים שלהם יעלו. מנגד, הבנקים שרשמו רווחים גדולים בחלוקת המשכנתאות ירשמו רווחים נוספים בעקבות מצוקת הזוגות הצעירים.

לפיכך, איני רואה מנוס מחקיקה שתתערב ביחסים הבנקאיים ומהוצאת הוראת שעה (עד שהמשק יחזור לצמיחה מהירה) שתגביל את יכולתם של הבנקים להעלות ריבית במשכנתאות שניתנו משנת 2009 ואילך. אין כוונתי להקפאה מוחלטת של העלאת הריבית אלא להגבלה לפי נוסחה, שתחלק את הנזק בין הבנק נותן המשכנתה למשקי הבית נוטלי המשכנתאות, וכל זה כפונקציה של הריבית שהייתה קיימת בעת מתן המשכנתה בהשוואה לריבית הנוכחית.

זאת ועוד, על הממשלה יהיה להקים קרן הלוואות דיור, בהיקף של 2 מיליארד שקל לפחות, שתעניק הלוואות למשקי בית לפי קריטריונים סוציו-אקונומיים ותסייע בהחזר המשכנתאות (מעין משכנתה בדרגה שנייה). זאת כדי למנוע קריסה של אלפי משקי בית נזקקים.

משבר נוסף שיווצר בעקבות העלאת הריבית יהיה בשוק ההון: היום, הבורסה נמצאת בשיא של כל הזמנים כפועל יוצא של ריבית ריאלית שלילית הנמשכת כבר שבע שנים. מיד עם העלאת הריבית הראשונה יחל שוק ההון לרדת, והוא עלול, לצערי במידה לא מבוטלת של סבירות, לקרוס בכמה עשרות אחוזים. המחירים פשוט נשענים על אוויר. כדי להקהות חלק מהמשבר הזה יהיה צורך להפנות חלק מהפחתות המסים להפחתת מס חברות (ראו בהמשך). הפחתה זו תעלה את שווי החברות ותקזז חלק מירידות הערך שינבעו מהעלאת הריבית.

יודגש כי על שום ההשלכות השליליות של העלאת הריבית יהיה זה מסוכן לבצעה ללא נקיטת צעדים משלימים, במקביל, בתחומי המיסוי והמחירים, כפי שיפורטו להלן. אלה צעדים שיש להם ערך בפני עצמם, אך נוסף על כך הם חיוניים כדי להקהות את ההשלכות הקשות של העלאת הריבית.

עם זאת, למשבר שיתחולל בשוק ההון יש גם צד חיובי: הוא יביא ליציאת כספי משקיעים זרים ולתמרוץ גופים מוסדיים מקומיים להגדיל את נפח השקעותיהם בשווקים זרים. כתוצאה מכך, יתחולל פיחות ריאלי שיחזיר את רווחיות היצואנים לרמה נורמלית, והדבר יסייע למשק בהמשך הדרך לצאת מההאטה. יוצא אפוא כי בתנאים שבהם שרוי המשק דווקא העלאת הריבית (בניגוד לתפיסה הרווחת בקרב הציבור התמים) היא זו שתביא לעליית שער הדולר.

בשולי סוגיה זו אבקש להפנות את תשומת לב הציבור לאינטרסים הכלכליים העצומים המושקעים בהמשך קיומה של ריבית נמוכה, על אף המחיר הכבד לציבור הישראלי בכללותו. בעדות בלתי אמצעית לפעולתם של בעלי אינטרסים אלה, תוכלו להיווכח בעצמכם אם תקראו את הטוקבקים שיתלוו לפרסום מאמר זה באתר האינטרנט של "גלובס". מספר כה גדול של טוקבקים בשכר נדיר למצוא בנושאים כלכליים אחרים, ולמרבה הצער הם פועלים כבר שנים כדי להמשיך ולהשלות את הציבור.

בתחום המסים, בנק ישראל מהלך אימים על משרד האוצר: אם לא יעלו מסים, יעמיק הגירעון ויפגע בדירוג האשראי של מדינת ישראל. ראשית, העלאת מסים תגרום באופן מיידי לפגיעה קשה נוספת בצריכה הפרטית, כך שהכנסות הממשלה ממסים ייפגעו, הגירעון יעמיק והמשק כולו עלול להיקלע למיתון ולמשבר (בניגוד להאטה החמורה הנוכחית, שעדיין ניתנת לטיפול).

אי אפשר להמשיך להחליש את המשק ואת הצרכנים; יש להפעיל מנועי צמיחה, ובהם הפחתת מסים. זאת ועוד, הגירעון הוא פרמטר חשוב, אולם אין צורך להגזים בחשיבותו, מה גם שגירעון הוא תוצאה של מדיניות ולא סיבה למדיניות. כאשר המדיניות הכלכלית מתאימה למצב המשק, בתוך שנים ספורות ובאופן הדרגתי ייסגר הגירעון לבדו. מנגד, כאשר המדיניות הכלכלית שגויה (כפי שהיא היום), הגירעון רק ילך ויעמיק. על כן, התוכנית הכלכלית, שהיה לי הכבוד להכינה וחילצה את המשק מהמיתון של שנת 2003, כללה יעד גירעון של 6% תוצר (בפועל, לאור הצלחת התוכנית, סיימנו את השנה בגירעון של 5.6% תוצר), וכל הכספים שנבעו מהגדלת הגירעון הופנו להפחתות מסים. כתוצאה מאותה מדיניות, הגירעון הלך ונסגר, ואת 2007 סיימה הממשלה ללא גירעון כלל.

המצב היום אינו כה גרוע כפי שהיה בשנת 2003, ולכן אין צורך לתכנן גירעון בשיעור של 6%. הממשלה יכולה להסתפק בגירעון של 4% תוצר. יעד כזה יאפשר לה לבצע הפחתות מסים בהיקף מצטבר של 15 מיליארד שקל בשנה, אם יבוטל (ורצוי מאוד שיבוטל) חוק עידוד השקעות הון (גם כדי לפנות כספים נוספים להפחתות מסים לציבור הרחב וגם על שום ההשפעה השלילית של החוק על שער החליפין השוחק את רווחיות היצואניות הקטנות והבינוניות), ו-10 מיליארד שקל אם תסרב הממשלה לבטלו. בגירעון של 4% תוצר יישאר יחס החוב-תוצר (הפרמטר החשוב ביותר לחברות הדירוג) על כנו, ברמה של פחות מ-70% (אחת הרמות הנמוכות במערב). במילים אחרות, הצלחת התוכנית הכלכלית של 2003 הביאה ליחס חוב-תוצר נמוך בקנה מידה בינלאומי והצלחה זו היא שמאפשרת היום לנקוט את הפחתות המסים החיוניות להתאוששות המשק.

רוב הפחתות המסים צריכות להתמקד בהפחתת מס הכנסה וביטוח לאומי למקבלי שכר חודשי של עד 10,000 שקל, מאחר שציבור זה הוא בעל הנטייה השולית הגבוהה ביותר לצריכה. מיעוט הפחתות המסים צריך להיות מופנה למס החברות, כפי שנכתב לעיל.

בתחום המחירים, למרבה המזל מונחת בפני הממשלה האפשרות לחולל שלוש רפורמות ענק בלוח זמנים קצר. הן אמנם רחוקות מלהיות תרופה מלאה לבעיית חוסר התחרות בענפי השירותים המרכזיים ומוצרי היסוד, אולם יש בהן כדי להניח מסה קריטית של רפורמות שישכנע את הציבור שהפעם הממשלה מתכוונת ברצינות ויש מקום לציפיות הולכות ועולות לירידות מחירים.

הרפורמה הראשונה היא בתחום הפנסיה. על הממשלה לבטל את רפורמת יוסי בכר (שלמען הסר ספק, אדגיש שהתנגדתי לה בזמן אמת והתפטרתי במחאה מהוועדה מיד עם תחילת פעילותה), שהמיטה אסון על החיסכון הפנסיוני, ולאפשר לבנקים להקים קרנות פנסיה חדשות. הבנקים יכפילו את מספר המתחרים הקיימים כיום בשוק הפנסיה וכך יביאו להפחתה משמעותי בדמי הניהול. כדי לסבר את האוזן, אדגיש כי בחישוב גס כל הפחתה בשיעור של רבע אחוז בדמי הניהול שמשלם שכיר צעיר בתחילת דרכו תגדיל את קצבת הפנסיה החודשית בכעשרה אחוזים!

הרפורמה השנייה היא בתחום האשראי. יש להפריד את חברות כרטיסי האשראי משלושת הבנקים הגדולים ולאפשר להם, כתוצאה מיציאתם לעצמאות, להתחרות בבנקים הגדולים על היקף האשראי הקמעונאי (לרבות לעסקים קטנים) ועל מחירו. כיום, בשל הבעלות של הבנקים הגדולים על שלוש חברות האשראי, הן נמנעות מלהתחרות בבנקים על האשראי הקמעונאי, כדי שלא לפגוע באמותיהן.

הרפורמה השלישית היא בתחום הרכב (לרבות חלפים, מוסכים, ביטוח ושמאות). דוח של ועדה ציבורית בראשותי, שחשף 52 הגבלים עסקיים (שנוצרו כולם בברכת הממשלה או אף ביוזמתה) שוכב כאבן שאין לה הופכין כבר יותר משנתיים בפח האשפה של שר התחבורה. השר, מחשש לעימות עם הטייקונים של שוק הרכב ובסיוע אגף התקציבים במשרד האוצר ודלתו המסתובבת, קבר את הרפורמה, אף שביכולתה לחסוך לציבור כ-2 מיליארד שקל בשנה.

שלוש הרפורמות נוגעות במוצרים ובשירותים מרכזיים - פנסיה, רכב ואשראי - ויחד עם עצירת העלייה במחירי הדיור הן יניחו מסה קריטית לשינוי חד בציפיות הציבור. כך נפעיל את מנוע הצמיחה הכי גדול שעומד לרשותנו, כוח הקנייה של הציבור, ונחזור לצמיחה מהירה. אם ישכיל האוצר להוסיף עוד ועוד רפורמות בשנים הבאות (כולל, כמובן, במונופולים הציבוריים) נוכל לחזור לקצב הצמיחה שאפיין את התוכנית הכלכלית של 2003 - 4% לנפש - שיאפשר עלייה בשיעור של 2% בהכנסה הלאומית לשכר מנפש, לעומת 0% לנפש כיום.

צמיחה גבוהה כזאת תאפשר צמצום של ממדי העוני, המגיעים בישראל לשיא מערבי מביש, ותניב פתרון למצוקת הדיור, הגם שהדבר ייקח כמה שנים. אמנם מחירי הדיור לא יירדו (ודאי לא באופן משמעותי), אולם ריבית גבוהה יותר שתאפשר קיפאון נומינלי של המחירים, והגידול הצפוי בהכנסה הלאומית משכר לנפש, יביאו לשחיקה של מחירי הדיור ביחס לכוח הקנייה בקצב של 4%-5% בשנה, עד שנשוב לאיזון ולשיווי משקל גם בתחום קריטי זה.

הצעדים שתוארו אינם תלויים במצב הביטחוני, במצב המדיני, בערבים, בחרדים, בייצוא העולמי ובכל יתר התירוצים הפחדניים שבהם עושים שימוש קובעי המדיניות חדשות לבקרים. הם תלויים אך ורק בנו, ולכן אלו הן חדשות אופטימיות. אני משוכנע שעתידנו הכלכלי מונח בידינו. האם נאמץ אותו או שמא נמשיך להיכנע לבעלי האינטרסים ולבוגרי הדלת המסתובבת?

למען הסר ספק וכדי למנוע לזות שפתיים, אבקש לשוב ולהזכיר לציבור הקוראים דברים שחזרתי ואמרתי בעקביות מאז פרשתי מתפקיד החשב הכללי, ולפיהם אין ולא היה בכוונתי להיכנס לזירה הפוליטית ואני שווה נפש באשר לשאלה איזו ממשלה תיישם את התוכנית המוצעת, ובלבד שהיא אכן תיושם.

*** פרופ' ירון זליכה הוא דיקאן הפקולטה למינהל עסקים וראש החוג לראיית חשבון בקריה האקדמית אונו, והחשב הכללי לשעבר