אנטואן ווקר היה אחד הסקוררים הטובים ב-NBA בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, חצי מהפנים של בוסטון סלטיקס (החצי השני היה פול פירס) באותה תקופה, ושחקן משנה חשוב במיאמי היט של 2005/06, שזכתה באליפות. היום הוא מוכר אך ורק כנער הפוסטר של אחת התופעות היותר מדוברות בעולם הספורט בשנים האחרונות: ספורטאים שמאבדים את כל הונם. בשבועות האחרונים ווקר התחיל לקדם סרט דוקומנטרי חדש בשם Gone In An Instant, שמספר איך הוא איבד 110 מיליון דולר, השכר שלו בקריירה בת 13 שנים, בתקווה "לצמצם את מספר הספורטאים שמתרוששים".
מספר הספורטאים שמתרוששים הוא די מטורף. לפי המגזין "ספורטס אילוסטרייטד", 78% מהשחקנים ב-NFL מכריזים על פשיטת רגל או סובלים מקשיים פיננסיים חמורים שנתיים אחרי הפרישה, ו-60% מהשחקנים ב-NBA מאבדים את כל כספם בתוך חמש שנים מהפרישה. אנליסטים מ-Mint.com, חברת שירותי ניהול פיננסי, מעריכים ששחקני בייסבול פושטים רגל בשיעור גבוה פי ארבעה מהממוצע בקרב אזרחי ארה"ב. העמותה האנגלית X-Pro, שמאגדת יותר מ-30 אלף כדורגלני עבר, טוענת ש-40% מהשחקנים בבריטניה פושטים רגל בתוך חמש שנים מהפרישה.
בין השמות אפשר למצוא כמה מהכוכבים הגדולים בתולדות הספורט. מייק טייסון הרוויח יותר מ-400 מיליון דולר בקריירה, אבל בשנת 2003 נאלץ להכריז על פשיטת רגל, כשהוא בחובות של 27 מיליון דולר. איוונדר הוליפילד, מתאגרף לא פחות מצליח, הרוויח כ-250 מיליון דולר ואיבד את רוב כספו. ביורן בורג איבד הון של כ-75 מיליון דולר. בפוטבול הסיפורים הכי מוכרים הם של הקוורטרבק האגדי ג'וני יונייטס, הליינבקר לורנס טיילור, והווייד-רסיבר טרל אוונס - כולם קרסו כלכלית אחרי הפרישה. בכדורגל: ג'ורג' בסט, דייגו מראדונה, ג'ון בארנס. בכדורסל: דניס רודמן, סקוטי פיפן, אלן אייברסון.
***
הכוכבים, כמו ברוב הדיונים התקשורתיים, הם אלה שמשאירים את תופעת הספורטאים המרוששים בכותרות. אבל הסיפורים שלהם לא כוללים את ההסברים הכי פשוטים לתופעה. למשל, הסיבה הבסיסית לכך שכל כך הרבה ספורטאים מקצוענים מאבדים את הונם, היא שהקריירה הממוצעת של ספורטאי מקצועני היא עניין מאוד קצר - 5.6 שנים בבייסבול, 4.8 שנים ב-NBA, רק 3.5 שנים ב-NFL, ובפוטבול החוזים לא מובטחים, כלומר אפשר לחתוך כל שחקן בכל רגע, מה שאומר שהשחקנים אולי שווים מיליונים על הנייר, אבל חלק גדול מהם לא רואה את הכסף הזה בסופו של דבר.
הידיעה שזרם הכסף הוא זמני (במקרה הטוב) לא מונעת מהרבה ספורטאים לבזבז כאילו שהוא תמיד יהיה שם, שזה ההסבר היותר פופוליסטי לתופעת ההתרוששות. החוזה הראשון של אנטואן ווקר, לדוגמה, הכניס לו 1.6 מיליון דולר ברוטו בשנה, כלומר חצי מזה בנטו. כבר בשנה הראשונה שלו ב-NBA הוא קנה לאמא שלו בית ב-400 אלף דולר, לעצמו דירה ב-300 אלף דולר, פלוס שתי מכוניות, ומצא את עצמו בחובות. ב-1999, כשווקר קיבל מבוסטון חוזה מקסימום של 71 מיליון דולר לשש שנים, הבזבוזים הגיעו לרמה הוליוודית: הייתה לו פמליה (בשכר) של כ-50 איש בשיאה, ובשיאה כולם נכנסו איתו לחנות של גוצ'י ויצאו עם סחורה.
ההוצאות על מותרות, מופרזות ככל שהן, כמעט אף פעם לא גורמות לספורטאי לפשוט רגל. מה שבדרך כלל מפיל ספורטאים זה השקעות רעות, שנובעות או מבורות בענייני כלכלה או מיועצים גרועים/נוכלים שמזהים הזדמנות לנצל אותם. בין 1999-2002, לפי איגוד שחקני הפוטבול, 78 שחקני NFL איבדו במצטבר 42 מיליון דולר בגלל יועצים שעשו עליהם סיבוב. "כולם והכלב שלהם מציעים לך משהו מאז שחתמת על החוזה הראשון", אמר דאג גלאנוויל, ששיחק תשע שנים ב-MLB, "בסופו של דבר, משהו יישמע די טוב". מה שנשמע טוב לווקר, למשל, היו עסקאות נדל"ן שקרסו כולן עם תחילת המשבר הכלכלי של 2008.
הלקח שווקר יצא איתו מהסיפור הוא שספורטאים צריכים "לחכות לסוף הקריירה כדי לנסות לעשות כסף מחוץ למגרש", תפיסה שמתכתבת עם התזה שספורטאים ממוקדים רק בהווה. התזה הזאת קיבלה חיזוק ממחקר שפרסמו שלושה חוקרים ישראלים - ד"ר טל שביט, ד"ר מוסי רוזנבויים וד"ר אלכס קרומר - ב-Journal of Judgment and Decision Making ב-2011. המחקר בחן את העדפת הזמן של ספורטאים ושל אנשים שאינם ספורטאים, שנמדדת על-ידי היחס בין כמות הטו*ב שאינדיבידואל מוכן לקבל בעתיד במקום בהווה, וגילה שספורטאים מקצוענים, בניגוד לאנשים שאינם ספורטאים, שמים דגש על ההווה גם בתחום הפיננסי.
ההסבר הזה, כמו רוב ההסברים שקדמו לו, רק מדגיש את העוול שאנחנו, כתרבות, עושים לספורטאים בסיקור הצרות הכלכליות שלהם. בתרבות שלנו אנשים שמתעשרים מהר נוטים להתרושש מהר - בעיקר אם הם באים מרקע עני, כמו חלק גדול מהספורטאים המקצוענים - כי התרבות שלנו (א) מעודדת, אולי יותר מכל דבר אחר, צריכה מסיבית של מותרות; ו(ב) כמעט כופה, מבחינה אידיאולוגית, על כל אינדיבידואל עם כסף לנסות להפוך אותו ליותר כסף, גם אם אין לו הכלים לכך.
כך שספורטאים מקצוענים נמצאים למעשה בסוג של מלכוד: בניגוד לרוב הנובורישים, הם מועלים על נס כגיבורי תרבות, אנשים שהצליחו בזכות כישרון עילאי ועבודה קשה; אבל מכיוון שהם הקדישו את חייהם - בדחיפת העולם סביבם - לכישרון נבחר אחד ולמרדף אחריו, הניסיון שלהם להתנהל בתרבות הזאת לרוב מסתיים בכישלון, שנחגג כמעט באותה מידה כמו ההצלחה. או במילים אחרות: מה שמתחיל בפוסטר נגמר בפוסטר.