קבוצת חזקת חפות: יותר מ-90% מהתיקים הפליליים בישראל מסתיימים בהרשעה שלא הושגה לאחר משפט ובירור ראיות

בקבוצת חזקת חפות לא האמינו למראה עיניהם, למקרא נתונים שפורסמו ב-TheMarker לפני חודשים ספורים ושסופקו על ידי הנהלת בתי המשפט. על פי הפרסום רק כ-5% מהתיקים הפליליים בישראל מסתיימים בהסדרי טיעון.



בכל שאר התיקים מתקיימות לכאורה הוכחות, ונערך משפט. לדעת חברי הקבוצה מדובר בנתון מופרך שאינו קרוב למציאות, שאת מערומיה הם מנסים לחשוף בחמש השנים האחרונות בפני הציבור הישראלי. לשיטתם, לא פחות מ-90% מהתיקים הפליליים בארץ מסתיימים בהסדר טיעון או בעסקה אחרת, המלווה בהודאת נאשם.



'חזקת חפות' היא קבוצת אנשים לא מאוגדת, המגיעים מרקעים שונים, שמצאו שנושא הרשעות על פי הודאות מטריד אותם. מיכל ריזל היא מהנדסת מחשבים וסטודנטית לאדריכלות; יוסף בן משה, כלכלן ומנהל כספים; דבורה זילברשטיין, דוקטורנטית לפרשנות; דוד ניר, דוקטור לפיזיקה; פאולינה וייץ, מהנדסת; אפרים בר, פעיל שלום; שירי וייץ, תיכוניסטית; וכן עובד בארכיב, קבלן בניין, מהנדס אלקטרוניקה, אבל אף לא עורך דין אחד.



הכל התחיל, כך הם מספרים, מההרשעה החוזרת בתיק הרצח של הנער דני כץ. התברר לאנשי הקבוצה כי בישראל ניתן לשלוח אדם לכלא לכל ימי חייו, על פי הודאתו, מבלי שיש נגדו ולו ראיה חיצונית מוצקה אחת שקושרת אותו למעשה העבירה.



החוק בישראל מאפשר הרשעה על יסוד הודאה בלבד של נאשם, ובלבד שניתן לתמוך אותה ב"דבר מה נוסף". "דבר מה נוסף" נחשב לראיה בדרגת החיזוק הנמוכה ביותר בהיררכית הראיות המחזקות. כך למשל, שחזור על יסוד ההודאה, או הרשעה של מספר נאשמים בתיק הם בבחינת "דבר מה נוסף".



"הנפש היפה סולדת"



עד שנות ה-70 היה ספק בדבר חוקיותם של הסדרי טיעון בישראל. בפסק דין ב-72' קבע לנדוי כי "הנפש היפה סולדת מכל אלה, ובשיטה האידאלית של עשיית צדק אין מקום לפשרות", אך בהמשך קבע, "לא נוכל כנראה בלעדי השימוש במכשיר זה למרות היותו פגום מוסרית, וגם בתי המשפט אינם יכולים להתעלם מהכרח שלא יגונה".



בפסק דין של השופטת ביניש מ-2002 כבר ניכרה גישה שונה בתכלית, ונקבע כי "בתי המשפט אינם מתייחסים עוד להסדרי טיעון כהכרח לא יגונה אלא מכירים בערכם ובתרומתם".



במקביל התארכה בשלושים השנים האחרונות רשימת המקרים של הרשעות שגויות על סמך הודאות שווא. די לציין פרשות מפורסמות כגון עמוס ברנס, מע"ץ, אל עובייד, דני כץ, נאפסו, משה עזריה, החייל אולג שייחט.



הסיבות להודאות שווא הן רבות: רצון החשוד לרצות את חוקריו, רצון להתפרסם, לחץ של תנאי החקירה, לחץ פיסי או נפשי של החוקרים, עייפות מהחיים האזרחיים וחיפוש מפלט בכלא, איומים של אנשי עולם תחתון וניסיון לחפות על אחר.



לאור כל אלה, חרתה קבוצת חזקת חפות על דגלה לחשוף את האמת מאחורי מה שנחשב עוד מימי הרומים ל"מלכת הראיות" - הודאת נאשם, אף אם היא לכאורה ניתנה חופשית ומרצון.



לדברי מיכל ריזל ויוסף בן משה, מראשי הקבוצה, למעשה, היום הכל כבר מסכימים כי הודאה אינה "מלכת הראיות", וגם שופטים ואנשי התביעה בדעה שראיות ממשיות כגון בדיקות ד.נ.א, טביעות אצבעות, שרידי דם, שיער ואחרות עדיפות עליה בעשרות מונים. אלא שראיות כאלה אינן תמיד בנמצא.



בחזקת חפות אומרים בניגוד לנתוני הנהלת בתי המשפט, כי הגענו למצב שבו יותר מ-90% מהתיקים הפליליים בישראל מסתיימים בהרשעה שלא הושגה לאחר משפט ובירור ראיות.



במחקר סמינריוני שביצעו סטודנטיות מאוניברסיטת בר אילן, שרון שכנר-ביתן ורחל אבישר-אבלס, בהנחיית פרופ' רון שפירא, נבדקו כל תיקי בית המשפט המחוזי בתל אביב שטופלו ב-2002 על ידי פרקליטות מחוז תל אביב ופרקליטות מחוז מרכז.



על פי הממצאים, 77% מהתיקים שטופלו בפרקליטויות הסתיימו בהסדרי טיעון; לנתון זה מיתווספים כ-10% מהתיקים בהם ניתנות הודאות בפני בית המשפט שלא במסגרת הסדר טיעון, ומתקבל כי ב-87% מהתיקים לא מתקיים הליך של בירור ראיות.



מתוך ה-13% הנותרים, ישנם תיקים שבהם ניתנו הודאות במשטרה אך לאחר מכן הנאשם חזר בו בבית המשפט. במקרים אלה מתנהל הליך של בירור ראיות, אך אין ספק כי הודאת הנאשם במשטרה, המתקבלת כראיה במשפט, מרחפת מעל בירור שכזה ופוגמת בו. התוצאה היא, שביותר מ-90% מהתיקים הפליליים אין הליך של בירור ראיות, וההרשעה נעשית על סמך הודאות.



לדברי ריזל ובן משה, נתונים אלה אומתו בהרצאות שנשא סגן ניצב בדימוס, ד"ר מאיר גלבוע, שבהן דיבר על יותר מ-90% הרשעה על בסיס הודאה.



מאמר שפרסם ד"ר אורן גזל-אייל מאוניברסיטת חיפה, התייחס לנתונים של המשטרה, לפיהם 90% מהתיקים המטופלים על ידי התביעה המשטרתית והמגיעים להרשעה בהכרעת דין - ההרשעה מושגת באמצעות הודאה. בנסיבות אלה, מציינים בחזקת חפות, אין שום משמעות לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיהם בישראל 99.8% הרשעה, שכן לא ניתן לדבר על אחוז דומה של הצלחה בחקירה ובגילוי ראיות.



לדברי ד"ר גלבוע, בישראל נפתחים כ-500 אלף תיקי חקירת משטרה בשנה, מתוכם, כ-150 אלף מפוענחים, כלומר, נמצא בהם העבריין.



לדבריו, כ-30% מהנחקרים מודים במהלך חקירת המשטרה. מתוך התיקים המפוענחים, כמחצית נסגרים מחוסר ראיות. תיקים נוספים נסגרים מחוסר עניין לציבור. בשאר התיקים מוגשים כתבי אישום, והמספר מוערך בכ-50 עד 60 אלף כתבי אישום בשנה.



הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת על כ-40 אלף תיקי פשיעה חמורה בישראל מדי שנה, כאשר לא ברור בדיוק מה כוללת ההגדרה.



לדברי גלבוע, אם כ-30% מהנחקרים מודים כבר בחקירה, שיעור המודים מקרב אלה שהוגש נגדם כתב אישום גדול יותר באופן משמעותי, שכן ברגע שיש הודאה מדובר בתיק שפוענח ושיש בו ראיות. לכן ברוב המקרים יוגש בו כתב אישום. תיקים ללא הודאה ברוב המקרים לא יגיעו לכדי כתב אישום.



להערכת גלבוע, כ-70%-80% מכתבי האישום המוגשים מבוססים על הודאות, נתון דומה לממצא של הסטודנטיות מבר אילן שבדקו את תיקי המחוזי באזור המרכז. אם מוסיפים לכך עוד כ-10% שמודים בבית המשפט ושלא הודו בחקירתם, מגיעים לנתון פנטסטי שבו כ-90% מורשעים על יסוד הודאתם, הוא אומר.



לדעת גלבוע, להנהלת בתי המשפט יש בעיה בדיווחים. לדבריו, אין בישראל 205 אלף כתבי אישום בשנה, אלא פחות מרבע ממספר זה. בנוסף, הנתון של כ-10,000 הסדרי טיעון בשנה, הוא נמוך באופן בלתי סביר.



גלבוע מסביר שלפי דו"ח הרשות השופטת עצמה, נפתחו 2,025 תיקים פליליים בבתי המשפט המחוזיים וכ-70 אלף תיקים פליליים בבתי משפט השלום ב-2005. הנתונים סותרים את דיווח הנהלת בתי המשפט על 205 אלף כתבי אישום באותה שנה.



לדעת אנשי חזקת חפות, ההודאה היא כלי מנוון. היא מנוונת את המערכת, שבמקום לתור אחר ראיות ממשיות, מחפשת הודאות באופן אינסטנקטיווי.



הקבוצה גורסת כי זהו אינטרס של המדינה והחברה לשלוח את החוקרים לחפש ראיות, ולא לייצר הודאות. "אנחנו רוצים לתמרץ את החוקרים ללכת לחפש ראיות", אומרת ריזל. "עברנו לשיטת משפט שמושתתת על הודאות. ב-90% מהמקרים אין הליך של בירור ראיות".



לדבריה, "עד שנות ה-70 לא היו כמעט עסקות טיעון, ואילו כיום המערכת מבוססת על כך. התוצאה היא שכל המערכת לוחצת על הנאשם. השופט, הסנגור, התביעה, כולם רק 'ממליצים', אבל משמעות ההמלצה היא בעצם איום".



לדברי ריזל ובן משה, "ההודאה היא חרב פיפיות. זה מצב של Lose-Lose. היחידים שבאמת מרווחים מהסדרי טיעון הם העבריינים, כי בסופו של דבר, על כתבי אישום חמורים ניתנים עונשים מגוחכים".



ריזל מוסיפה: "הסדר טיעון הוא 'הרשעה מחמת הספק', ולכן העונש כל כך נמוך. חזקת החפות נפגעת, כי אין הרשעה למעלה מספק סביר, כפי שחזקת החפות מחייבת. באמצעות ההודאה אנו מרשיעים מחמת הספק. ההודאה חוטאת לחקר האמת ומנוונת את המערכת".



סכנה להרשעות שגויות



בישראל איש אינו יכול לנקוב איזה אחוז מתוך ההרשעות על סמך הודאות, הניב הרשעות שגויות. אם הדבר היה ידוע הרי שההרשעה השגויה היתה נמנעת. בארה"ב לעומת זאת, מלכת ההרשעות על בסיס הודאה (95%), נבדקו 200 מקרים שבהם בדיקות ד.נ.א הוכיחו כי העבריין שהורשע לא היה האדם שביצע את העבירה. התברר שב-25% מהמקרים התקבלו הודאות של מורשעים חפים מפשע.



לדברי ריזל ובן משה, נתון זה אינו מייצג, שכן נבדקו רק התיקים שבהם התברר למעלה מכל ספק שהאדם לא ביצע את העבירה. ישנם יותר תיקים שבהם אין מידע על כך שהאיש שהורשע לא ביצע את העבירה, אך אותם לא ניתן לבדוק. לכן מספר הרשעות השווא על בסיס הודאה גדול הרבה יותר.



ד"ר גזל-איל מצביע על שינוי חקיקתי ושינויי פסיקה, שמקורם ברצון להילחם בפשיעה. שינויים אלה גורמים, לדעתו, להתרת ההליך הפלילי. "בעיני, יש מעבר משיטת משפט שמסתמכת על ראיות, לפרדיגמה שגויה לפיה ללא הסדרי טיעון השיטה תקרוס. הטענה היא שאפילו החלפת הדרישה של "דבר מה נוסף" בדרישת "הסיוע" תביא לקריסת המערכת", אומרת ריזל.



לדבריה, "נעשו ניסויים בעולם, בין השאר באלסקה, בהם הפסיקו את המנגנון של הסדרי טיעון, והמערכת לא קרסה. להיפך, היו ממצאים לכך שהיתה התייעלות של המערכת. המשפט האירופי לא עובד על יסוד הסדרי טיעון, ובכל זאת הוא עובד. יש מגמה עולמית של הכרה בבעייתיות של ההודאה".



בשלושים השנים האחרונות היתה עלייה דרמטית בשימוש בהסדרי טיעון בישראל, ולמרות זאת המערכת לא התייעלה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור התיקים שנפתחו ביחס לאוכלוסייה לא השתנה.



ב-20% מהתיקים הפליליים הוגשו כתבי אישום בשנות ה-70. כיום מוגשים כתבי אישום רק ב-10% מהתיקים. כלומר, בפועל מוגשים פחות ופחות כתבי אישום, כאשר רובם המכריע מבוסס על הודאות, וישנה ירידה במוטיבציה לחקור ולהאשים על סמך ראיות. זו מערכת משפט שרירותית שמסתמכת על הודאות".



לדברי בן משה, "יש מחקרים המראים שכאשר קיימת מגבלת תקציב, המחוקק מקל על ההרשעה. דבר זה גורם לעלייה בהרשעות השווא ובשימוש לרעה במערכת המשפט, כגון בהגשת תלונות נגד מתחרים פוליטיים או מסחריים".



אנשי חזקת חפות, חילונים גמורים, מציינים כי עמדת המשפט העברי שללה תמיד את ההודאה כראיה. "אין אדם משים עצמו רשע", קבעה היהדות, וגם, "אדם קרוב אצל עצמו". זו גם הסיבה לכך, שכאשר בכל העולם היו מענים חשודים ומשתמשים בכלים אינקוויזטוריים לצורך חקירות, ביהדות תופעות אלה לא התרחשו כלל.



בחזקת חפות מודעים לכך שביטול או צמצום הסתמכות המערכת על הודאות אינם בהישג יד, ואינם ריאלים, בפרט כאשר יותר מ-90% מתבססת על מכשיר זה. אי לכך, הקבוצה מסתפקת בשאיפה צנועה יותר - הוספת הדרישה לראיית "סיוע" מקום שבו נאשם הודה בחקירתו במשטרה, ולאחר מכן חזר בו מהודאתו בבית המשפט (סעיף 12 לפקודת הראיות).



כיום, ניתן להרשיע את הנאשם על סמך הודאתו במקרה כזה, וכל שנדרש הוא תוספת ראייתית להודאה ברמה בסיסית של "דבר מה נוסף". קבוצת חזקת חפות מבקשת, כמקרה מבחן, להחליף את הדרישה בתוספת ראייתית ברמה של ראיה עצמאית בדרגת "סיוע".



לדעת אנשי הקבוצה, המלצות שהגישה ועדה שדנה בעניין בשנות ה-90 בראשות השופט גולדברג, המותירות את דרגת הראיה התומכת הנדרשת לשיקול דעתו של בית המשפט, אינן מספקות.



לדברי אנשי הקבוצה, דרישה לראיה של סיוע תיאלץ את המשטרה לחקור ולאסוף ראיות. לדבריהם, מדובר בסך הכל ב-3%-5% מהתיקים הפליליים בישראל, ואין חשש שעמידה על הליך של בירור ראיות במגזר כל כך מצומצם של המערכת תביא לקריסתה.



אנשי הקבוצה יזמו הליך של שינוי חקיקה בנושא באמצעות חברת הכנסת מרינה סולוטקין. ההצעה נתמכה על ידי 13 חברי כנסת משמונה סיעות, אך היא טורפדה על ידי גורמי הביטחון והשב"כ. חברת הכנסת סולוטקין התחייבה בפני אנשי הקבוצה להעלות את ההצעה לדיון פעם נוספת, בקריאה טרומית, למרות התנגדות הממשלה.



חזקת חפות גורסת כי השינוי בתפיסה צריך לבוא מן הציבור, מלמטה, ולא כשינוי תפיסתי רדיקלי. מזה כשלוש שנים שקבוצת חזקת חפות מציינת ב-23 במארס את יום החפות הבינלאומי, באירוע בהשתתפות אמני תיאטרון הבימה.



כמו כן, הקבוצה מקדמת את רעיונותיה באמצעות החתמה על עצומה. עד כה חתמו על העצומה אישי ציבור ואנשי אקדמיה, כגון הפרופסורים אהרון קירשנבאום, יורם שחר, אוריאל סימון, אמנון רובינשטיין, צבי מאזה ויהושוע סובול. עמדותיה של חזקת חפות זוכות לתמיכה גם של הפורום הפלילי בלשכת עורכי הדין, בראשות עו"ד רחל תורן.