"יש לכם עוד 6 לווייתנים אפשריים - אל תוותרו"

מדובר בקצב הפקה שנתי כמו זה של איראן או עיראק. זו הנקודה שלי: זה עושרה של המדינה. לא יהיה חבל אם החוק ייקבע כעת כתוצאה מלחץ פוליטי של החברות? צריכים להיות זהירים מאוד לפני שנותנים הלאה את כל העושר הזה, מכיוון שזה עתידה של ישראל. לא רק תמר ולווייתן מונחים על הכף".




"זה לא רק מאגר תמר או מאגר לווייתן. המכון הגיאולוגי האמריקאי מעריך שמאגרי הגז הנמצאים במים הטריטוריאליים של ישראל הם בהיקף כולל של 50-100 tcf (tcf - טריליון רגל מעוקבת), וזו הערכה שמרנית. בלוויתן נמצאו 16 tcf. זה אומר שיש לכם עוד שישה לוויתנים אפשריים. צריכים להיות זהירים מאוד לפני שנותנים הלאה את כל העושר הזה" - כך אומר פרופ' רוברט פינדיק, מבית הספר סלואן למינהל עסקים באוניברסיטת mit, ל-themarker.

פינדיק הכין את אחד משני הניתוחים הכלכליים לוועדה בראשות פרופ' איתן ששינסקי לבחינת מדיניותה הפיסקלית של ישראל בתחום הגז והנפט. את הניתוח הכלכלי השני הכין בנפרד דניאל ג'ונסטון, מומחה עולמי לתמלוגים בתחום הגז והנפט. עבודות הניתוח של השניים צורפו כנספח להמלצותיה הסופית של הוועדה, שהוגשו בשבוע שעבר.

פינדיק נוהג לפקוד רבות את ישראל, ומשמש מרצה אורח בחוג לכלכלה של אוניברסיטת תל אביב. ביום שלישי השבוע הוא צפוי להתארח בכנס בנושא "תחזיות כלכליות לשנת 2011" שעורך מרכז קיסריה לשוק ההון וניהול סיכונים במרכז הבינתחומי.

"עסקתי רבות בכלכלת שווקים מתפתחים ומפותחים עוד בשנות ה-70 בתחומים של נפט, גז והחלטות מימוניות להשקעה בהם. כתבתי רבות על השוק". בין היתר ייעץ פינדיק בשנים האחרונות למשרדי האנרגיה של ארה"ב ואקוודור.

"פרופ' איתן ששינסקי ואני מכירים זה שנים רבות. בתחילת אוגוסט הוא התקשר אלי, וביקש לעבוד על הצד הכלכלי והפיננסי של הנושאים הנוגעים לבניית מערכת פיסקלית חדשה להתמודדות עם גז ונפט בישראל - לאו דווקא מול שדות קיימים אלא לשדות עתידיים".

פינדיק התבקש להסביר לוועדה כיצד למצוא את שיעור התשואה התחרותי על ההשקעה במגזר החיפושים, ההפקה והפיתוח של מאגרי גז ונפט. "רצינו ליצור מסגרת של תמלוגים למדינה ומערכת מיסוי. דיברנו על מיסוי בשלבים - לאפשר לחברות החזר השקעה עד רמה מסוימת ומרמה זו להתחיל להטיל מס. קצב החזרה יעודד תחרותיות. כדי לעשות זאת, אתה צריך לקבוע ראשית מהי התשואה הנאותה על הרווח שממנה יתחיל היזם לשלם מס".

הדו"ח הסופי של ועדת ששינסקי קבע כי נתח המדינה (government take - gt) מתגליות הגז והנפט יהיה בטווח של 52% (במאגר קטן או רווחי פחות) עד 62% (במאגר גדול או רווחי במיוחד). זאת, בעיקר באמצעות קביעת היטל מגזרי פרוגרסיבי בטווח של 20%-50% על הרווח מהתגליות".

"קודם כל, חשוב להבין כי ההכנסות העתידיות מהפרויקטים אינן ודאיות ועבודת המסגרת לוקחת זאת בחשבון בקביעת התשואה הנאותה. ברמה הבסיסית ביותר, אם נשקיע 4 מיליארד דולר בפיתוח שדה גז במים עמוקים, אנחנו רוצים לדעת מהי התשואה שתצדיק את ההשקעה. העבודה שלי היתה להעריך את שיעור התשואה התחרותית שצריכה להתקבל ליזם בקידוחים, ואז לבנות מערכת שבה ניתן להשתמש במיסוי בכדי להעניק לממשלה את חלקה.

"בעבודה שלי קבעתי כי שיעור התשואה התחרותי על ההשקעה צריך להיות כ-9% לשנה, ועם סטיית תקן זה יכול להיות 8%-10%. זהו ממוצע התשואה העולמי בענף הגז והנפט. בעולם, מחפשות חברות בתחום מקומות שבהם ניתן להשיג תשואה גבוהה מ-9%, לדוגמה במצרים או באקוודור, אבל קשה מאוד לקבל תשואה גבוהה יותר.

"אנסה לפשט איך המערכת שהצעתי אמורה לעבוד: החברות ישקיעו כסף, אך רק לאחר שיתחילו למכור וישיבו את ההשקעה הראשונית, תתחיל הממשלה לגבות מסים. אנחנו כל הזמן ממשיכים לעקוב אחר ההכנסות והרווחים, עד שהתשואה האמיתית תגיע ל-9%. שם ייכנס המיסוי לפעולה.

"לדוגמה, אם ללא המיסוי אתה אמור להרוויח 30% תשואה על ההשקעה וזה שיעור גבוה יותר מהמתוכנן, אתה תקבל יותר מ-9% אבל לא תקבל את כל ה-30%. עד 9% תשואה לא תשלם מס, ומעל לכך תתחיל לפעול מערכת המיסוי. אנחנו רוצים שהיזם יהיה יהיה מרוצה.

"הרווח משתנה בהתאם למחירי המכירה העולמיים של הסחורות, וכך גם מערכת המיסוי המוצעת נעה עם הרווח. לדוגמה, יכול להיות שאם מחירי הגז יעלו, לאחר 20 שנה יגיעו היזמים לתשואה על ההשקעה של 40% בניכוי תשלום המס למדינה, ואם מחירי הגז יירדו לאחר 10 שנים הם יגיעו לתשואה של 10% על ההשקעה. הגבול התחתון שקבעתי הוא 9% תשואה.

"חשוב להשאיר את היזם מרוצה. נניח שהמיסוי יהיה 10%-60%, אז אנחנו אומרים - כשאתה מגיע לתשואה של 9% לא ניקח את גבול המיסוי העליון. נתחיל לקחת 10%. כשהתשואה תעלה עוד, תגבה המדינה 20% ולבסוף נגבה 60%. ואז, בנוסף, אנחנו אומרים - רגע, ניתן לך להחזיר 150% מההשקעה לפני כל המערכת הזאת".

"במדינות רבות בעולם משתמשים בצורת מיסוי פשוטה. הם אומרים מראש - אם אתה מפיק גז או נפט, אתה צריך לתת למדינה 40%-50% מההכנסות ללא קשר להיקפן. היתרון בשיטה הוא שאנחנו לא צריכים למדוד את העלויות או את התשואה. הממשלה מסתכלת בפשטות כמה חביות נפט אתה מוכר. החיסרון של השיטה היא שזה לא משנה מה ההכנסות של היזם, ויכול מאוד להיות שהמדינה לוקחת יותר מדי, או פחות מדי וזה יכול להפוך את ההפקה ללא כדאית".

לפינדיק חשוב מאוד להבהיר נקודה בשיטת המיסוי הפרוגרסיבית שלו: "אנשים לא מבינים שבשיטה זו רוב הסיכון עובר לממשלה. בשיטת התמלוגים הקבועים שתיארתי, אם מחיר הגז או הנפט עולה - הן הממשלה והן החברות מרוויחות. אם המחיר יורד - שתיהן מקבלות פחות. כך שהממשלה והחברות חולקות את הסיכון. לעומת זאת, במערכת המיסוי שאנחנו מציעים, אתה משלם מס רק אם השוק טוב. מצד אחד, אם מחירי הגז והנפט יורדים ונשארים נמוכים לא יהיו ליזם הרבה הכנסות, אבל אז הממשלה תיקח נתח קטן הרבה יותר. מצד אחר, אם השוק טוב, אתה תרוויח הרבה כסף ותשלם לממשלה.

"זו הטבה משמעותית לחברות, מכיוון שזה מעביר את הסיכונים לממשלה. החברות מתלוננות שאין זה הוגן לשנות את המיסוי ולמה שישקיעו בקידוחים. אני אומר - ודאי שהן צריכות להשקיע. הממשלה לוקחת נתח מהרווחים רק אם הם גדולים והגיונים. החברות מקבלות דיל מעולה".

את הדו"ח שלו הגיש פינדיק לוועדת ששינסקי יומיים לפני שפירסמה את המלצות הביניים שלה. פינדיק הציע לוועדה מנגנון המבוסס על שיטת ror, שמבטיח ליזם תשואה מינימלית קבועה מראש על הפרויקט לפני הטלת המיסוי. לפי המלצות הוועדה, גביית ההיטל המגזרי ברוב המאגרים (לבד תמר בה תחל הגביה לאחר החזר של 200%) תחל רק לאחר שהיזם יחזיר 150% מההשקעה על הפרויקט. לפיכך, חישבה הוועדה כי במאגר דוגמת תמר, תעמוד תשואת הפרויקט לאחר הדו"ח הסופי על 17.9% כאשר התשואה בתקופת המעבר תעמוד על 18.8%. זאת, לעומת 21.2% במערכת המיסוי הנוכחית ו-16.5% בדו"ח הביניים.

תשואת ה-9% שקבע פינדיק היא התשואה המינימלית לדעתו שצריך היזם להרוויח על ההשקעה (- (pirr הכוללת את ההון העצמי שהושקע בפרויקט יחד עם ההלוואות שנלקחו לצורך פיתוח המאגרים. מתשואה זו והלאה צריכה הממשלה להתחיל בגביית המיסוי. בעבודתו מדגים פינדיק כי אם התשואה על ההשקעה תעמוד על 9%, ועלות החוב על 6%, כאשר ההשקעה תמומן בעזרת 80% חוב ו-20% הון עצמי, תעמוד תשואת הפרויקט הפנימית (על ההון העצמי בלבד) על 20%.

"לדו"ח הביניים שפירסם ששינסקי הגיבה נובל במכתב שבו טענה כי לישראל סיכונים ייחודיים כמו גם שהשקל עשוי להתחזק. עניתי כי הטיעונים בעניין הסיכונים הכלכליים והגיאו-פוליטיים בישראל הם שטויות. קידוחי גז ונפט במים עמוקים הם תחום מסוכן בכל מקום בעולם - אבל זה באמת לא משנה. בשווקים כלכליים, אתה מחשב את התשואה רק לגבי זה סיכונים שאי אפשר להימנע מהם.

"הדוגמה הפשוטה ביותר היא אם אני מחליט לחבוש כיסוי עיניים ולרוץ בכביש - זה מסוכן מאוד, אבל אף אחד לא מכריח אותי לעשות את זה ולכן איני יכול לצפות שישלמו לי כל כך. טעות נפוצה מאוד היא לומר כי חיפושי גז ונפט הם פעילות מסוכנת מאוד ולכן היזם צריך לקבל תשואה גבוהה על השקעתו, שתפצה אותו על הסיכון שלקח. זוהי טענה שגויה. מרוב הסיכונים הכרוכים בחיפושים ניתן להימנע, ובמקרה כזה התשואה לא צריכה להיות גבוהה כל כך. ניתן להימנע מהסיכונים על ידי גיוון. לדוגמה, רוב החברות בתחום קודחות בכמה מקומות, כך שנכון שהסיכון לכל באר בנפרד הוא גבוה, אבל כאשר קודחים בכמה מקומות זה מפחית את הסיכון".

"בוודאי שישראל שונה. אבל חשוב לזכור שנובל אנרג'י מגוונת את ההשקעות שלה בכל העולם, משקיעים ישראלים יכולים לרכוש מניות של כל חברת גז או נפט. לגבי הסיכון של התחזקות השקל, שתשפיע לרעה על היצואנים, גם כאן אני חושב שהוא לא רלוונטי, מכיוון שאפשר לבצע גידורים. הטיעון הזה של החברות הוא שטויות. נדמה כאילו הן יוצרות מסך עשן כדי לבלבל".

"אם לחברה אין מספיק משאבים כדי לבצע כמה קידוחים, אחריות הגיוון והפחתת הסיכון עוברת למשקיע הפרטי במניות החברה. משקיע פרטי יכול לקנות מניות של חברות המבצעות קידוחים שונים, לגוון את הפורטפוליו ולהיות חשוף לחיפושים רבים. בנוסף, משקיעים פרטיים לא צריכים להגביל את עצמם למניות של חברות גז ונפט. כדאי להשקיע גם במגזרים אחרים. אם אין לך הרבה כסף, אתה יכול לרכוש קרן שתבצע את ההשקעות במקומות שונים.

"במקומות שונים בעולם התשואה שונה. כך למשקיע בארה"ב, קנדה או הים הצפוני, התשואה השנתית הממוצעת היא כ-9%. הוכחה טובה לכך היא עלות ההון (cost of capital) של נובל אנרג'י שהיא 9%. זו תשואה אופיינית לחברה המפיקה גז ונפט. חברות מנסות לעשות תשואה טובה יותר מ-9%, ולכן הן פונות למקומות בעולם שבהן יוכלו לקבל עסקה טובה יותר. אם המלצות ששינסקי ייושמו במתכונתן הנוכחית - על תמר, לווייתן או שדות עתידיים נוספים - החברות ירוויחו הרבה יותר ממה שהן רגילות, הן יציגו תוצאות פיננסיות יפות והמשקיעים יהיו מאושרים".

"זה נכון שיש בעיות עם היצוא, וזה נכון שכרגע גז זול יותר מנפט. אבל אני חושב שבטווח הארוך יהיה מחירו של lng (גז טבעי נוזלי המיועד ליצוא) שווה למחירו של נפט. בארה"ב חברות רבות מתכננות מעבר מנפט לגז טבעי - יש הרבה גז טבעי, והוא הרבה יותר נקי וידידותי לסביבה. חשוב גם לזכור שעלות הקמת מתקן הנזלה אינה גבוהה מאוד. העלות של הבאת הגז לחוף מקידוח לווייתן היא כ-4.5 מיליארד דולר והקמת מתקן ההנזלה תעלה 2 מיליארד נוספים. זה לא כל כך הרבה. גם במקרה כזה אני ממליץ על תשואה של 9%.

"הרעיון הכללי היה ליצור מערכת ליישום עתידי. חשוב להבין שאנחנו מדברים על עושרה של ישראל במשאבים טבעיים. זו כמות עצומה של כסף בעתיד. זה עושרה של המדינה שיושב ומחכה מתחת האדמה".

פינדיק מאמין כי ישראל עומדת בפני שינוי עצום. לדבריו, אם אכן קיימת בישראל כמות של 50-100 tcf גז טבעי, ואם 6 mcf (mcf- 1,000 רגל מעוקבת) של גז טבעי שווה בערכה לחבית נפט אחת - מכאן שהכמות הכוללת היא שוות ערך ל-16.7 מיליארד חביות נפט. "מדובר בקצב הפקה שנתי כמו זה של איראן או עיראק. זו הנקודה שלי: זה עושרה של המדינה. לא יהיה חבל אם החוק ייקבע כעת כתוצאה מלחץ פוליטי של החברות? צריכים להיות זהירים מאוד לפני שנותנים הלאה את כל העושר הזה, מכיוון שזה עתידה של ישראל. לא רק תמר ולווייתן מונחים על הכף".

"ממש לא. חשוב לזכור כי מי שיתמודד עם ההגנה על האסדות מפני טרור או מלחמות היא המדינה וזה לגמרי לא מבוטל. זה מכרה זהב בשביל החברות, הן הולכות לעשות המון כסף".

תגובת שותפויות הגז: "דברי היועץ מחדדים את העובדה שלפיה הוועדה ויועציה מנותקים מן המציאות הכלכלית. ברור כי ליועץ כלל אין מושג ששותפויות הגז בישראל מנועות, בשלב זה, מהשקעה בחו"ל ולכן לא מתאפשר להן לגוון את השקעותיהן. מטריד שיועץ של ועדה ציבורית ישראלית קורא לאזרחיה להשקיע בפיתוח תשתיות בחו"ל ולא בישראל". עם זאת, השותפויות מוסרות כי "ועדת ששינסקי טעתה לחלוטין כשאימצה את מתודולוגית r פקטור בניגוד להמלצת פרופ' פינדיק אשר המליץ על מתודולוגית ror כשיטה הנכונה שתעניק ודאות ליזמים ולא תפגע ביכולת לפתח פרויקטים".