השנה החדשה דורשת בדיקת מלאי של קודמתה. חשבון נפש כזה נראה לעתים כתרגיל אישי ביותר. אך מה לגבי חברה שלמה? האם אנו יכולים להעריך את השנה החולפת תוך בחינת המדינה כולה? מבחינה מוסרית, מה מצבה של ארה"ב?
אם חברה צודקת מוגדרת על ידי היחסים בין העשירים לעניים, אנו בצרות. נתוני המפקד הלאומי של ארה"ב ב-2010 מראים כי פער זה הוא הנרחב ביותר אי פעם. ב-1968 נהנה החמישון העליון בארה"ב מהכנסה גדולה פי שבעה לעומת מי שחיו מתחת לקו העוני. עד 2008 גדל מכפיל זה לכ-13, ב-2010 גדל ליותר מ-14. קו העוני בארה"ב ב-2010 הוגדר כהכנסה שנתית נמוכה מ-21,954 אלף דולר בשנה עבור משפחה של ארבע נפשות. שיעור האמריקאים שחיו מתחת למחצית של קו עוני זה, צמח מ-7% ב-2008 ל-6.3% ב-2010.
האמירה כי העשירים מתעשרים ואילו העניים רק עניים יותר אולי נראית קלישאתית, אך משהו משחית את ארה"ב בהתמדה. מדינת השוויון האגדית היא בעלת פער ההכנסות הגדול בחברה המערבית. כיצד זה ייתכן?
נתונים אלה מראים כי ההתמוטטות הכלכלית המזעזעת של השנתיים האחרונות לא היתה התמוטטות כלל עבור העשירים ביותר, אף שהיא טראומטית עבור הרוב וקטסטרופלית עבור רבים. ואולם במקום ליצור תחושת דחיפות מוסרית, מצב זה יצר תחושת זכאות בקרב העשירים, אדישות בקרב המעמד הבינוני המתקשה והשלמה בקרב העניים.
כיצד עוד אפשר להסביר את ההחלטה המשפטית המכריעה ביותר של 2010 - פסיקת בית המשפט העליון בינואר שעבר לפיה יש להתיר את תרומות פוליטיות של תאגידים למסעות בחירות - מנהג המגן על האליטות; ואת ההחלטה החקיקתית המכריעה ביותר - הארכת הקלות המס לשכבה העשירה ביותר? ומי יכול להכחיש כי החלטת בית המשפט הובילה ישירות לחקיקת הקונגרס הזו?
חמור מכך, במקום לקדם בחינה מחדש של אותו זוג יסודות רעוע שעליו מושתתת התרבות הפיננסית של ארה"ב, התגובות ב-2010 רק חיזקו אותו באופן מלאכותי. כלכלת המלחמה היא הראשונה מאלה, כשהוצאות הצבא השנתיות כיום גבוהות מטריליון דולר - יותר מאי פעם. באופן אירוני, שום דבר לא פוגע בביטחון בארה"ב כמו קיצוצים בהוצאות ציבוריות על תשתיות, בתי ספר וספריות - קיצוצים הכרחיים בשל התקציב האדיר לכלי נשק שכבר אבד עליהם הכלח.
כבר לא מדובר בהעדפת רובים על פני חמאה - אלא על פני הלחם עצמו, וגם על פני ספרים וגשרים. חשבונאות מוניטרית זו אף אינה מביאה בחשבון את הדינמיקה המשחיתה ביותר של כלכלת המלחמה: כיצד האומה נגררת למלחמות מיותרות בשל המומנטום הפראי של מוכנות למלחמה. השקעה עודפת בנשק מובילה בסופו של דבר לשימוש בו. נקודה.
אוויר ביצה שאינו מזיק, או פשיזם
היסוד השני של התרבות הכלכלית בארה"ב הוא הפחתת המרדף אחר האושר לטובת קניות. טרגדיה, במובן הקלסי של המלה, היא כשמשהו טוב מוביל למשהו רע. המספרים הראשוניים מעידים כי המכירות הקמעוניות בשבועות האחרונים של 2010 רשמו צמיחה משמעותית הודות לתמריצים הכלכליים. פירוש הדבר הוא גידול במספר המשרות, תשלומי משכנתאות, הצלת קריירות - ההתאוששות שהוביל נשיא ארה"ב, ברק אובמה, מתחילה לתפוס תאוצה. ומי יכול להתלונן על כך?
ואולם אם מסתכלים על הדברים לעומק, אפשר לראות שאמון הצרכנים נותר בגדר משחק. ביציאה מהמיתון הכלכלי אנו עדיין כבולים למעגל של ההכנסות לשם צריכה. הייצור בארה"ב הואט, מלבד ייצור הצרכים הדמיוניים שאם ייענו ייצרו צרכים נוספים, ויותירו את האנשים מתכלים על ידי צריכה. הרעיון שלנו לחיים הטובים, תוך שהוא כבר מכין אותנו לקריסה הכלכלית הבאה, הורס אותנו.
ניתן להרחיב את ספירת המלאי הקודרת הזו לפנים אחרים של תרבותנו - כיצד מוסד העיתונות הגאה מבלבל יותר ויותר בין בידור לפוליטיקה, בין ידוענים וחדשות, כשהתוצאה היא שגם כשיש פרץ מידע אדיר, האזרחים יודעים פחות מבעבר. לכן הציבור קיבל בתמימות כה רבה את תנועת אי-הידע של מסיבת התה, שכמעט זכתה לניצחון גורף בבחירות לקונגרס ב-2010. מהו הניחוח הנישא באוויר: אוויר ביצה שלא מזיק, או משב של פשיזם?
הרעיון בחשבון נפש קודר שכזה אינו להתבוסס בתבוסתנו, אלא להתעמת עם המציאות של המצב הלאומי. בערב השנה החדשה, האדם בוחן את עצמו היטב במראה ומחליט על שינוי. כך גם בחיינו המשותפים. ארה"ב יכולה להיות טובה יותר.