המרד הערבי החברתי: מצרים היא רק ההתחלה

נאומו של הנשיא חוסני מובארק, בסוף השבוע, דומה עד מאוד לנאומיו האחרונים של נשיא תוניסיה, זיין אל-עבדין בן עלי, בדיוק בחמישי-ששי לפני שלושה שבועות. בנאומו האחרון, שעות ספורות לפני שנמלט מארצו מזעם ההמון, "פיטר" בן עלי את ממשלתו והבטיח רפורמות חברתיות ופוליטית מרחיקות לכת. כעבור מספר שעות, שריו ה"מפוטרים" היו אלה שהודיעו על נטישת נשיאם.

כמובן שקשה עד מאוד לנבא האם סופו של מובארק יהיה כסופו של הרודן הנמלט בן עלי; יחד עם זאת, ניתן כבר להסיק כמה מסקנות, בעקבות המרד החברתי הערבי הגדול שפוקד את מצרים ("הגדולה במדינות ערב", כפי שמנחם בגין נהג להגדירה), תוניסיה, תימן ובעצימות נמוכה יותר: ירדן ואלג'יריה.

האם יש מן המשותף במרד החברתי? האם ניתן למתוח קווים מקבילים בין "אינתיפאדת העניים" של תוניסיה לבין הדרישות להתפטרות נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח הנצחי (32 שנה בשלטון!) – חרף השוני בין מדינה למדינה? להלן, חלק מהמסקנות שכבר עתה ניתן להסיק מהאירועים ההיסטוריים המתחוללים בשבועות האחרונים במזרח התיכון:

מדוע פרץ כעת המרד? האם מדובר רק על עיתוי מקרי, או פעילות מתוכננת של כוחות פוליטיים? המרד פרץ באופן ספונטאני, אך לא במפתיע. למרד סיבות פנימיות וחיצוניות. ראשון הגורמים החיצוניים המשפיעים על ההתרחשויות החברתיות והפוליטיות הוא המשבר הקפיטליסטי המתגלגל בלב המשטר הגלובלי - ארה"ב ואירופה - מזה כשלוש שנים אך מתחיל לתת את אותותיו בפריפריות.

הפעם זה קרה בפריפריה הקרובה - בצפון אפריקה והמזרח התיכון. המשטרים הרודניים, שיש המכנים אותם "קלפטוקרטיה" (בלעז: שלטון הגנבים), השליטו דגם של חברה ניאו-קולוניאלית וניאו-ליברלית התלויה עד מאוד במרכזי הליבה הקפיטליסטית הגלובלית. כל תנודה במחירי המזון, כל ירידה בזרימת התיירים (מאירופה), כל פגיעה בייצוא של טקסטיל או מוצרי בצריכה מיוצרים במדינות ובהן העובדים משתכרים פרוטות – יש לה השפעה עמוקה ביותר על החברה והכלכלה המקומיות.

המשברים ניכרים היטב בפריפריות שבמדינות הפריפריאליות. השנים האחרונות היו שנים של מאבקים חברתיים ומאבקי עובדים מקיפים ביותר במספר מדינות האזור והבולטת שביניהן היא מצרים. המרד האחרון פרץ בערי הפריפריה ובהן ריכוזים של עובדים ומובטלים – וכולם עניים. בסואץ נרשמו ההפגנות הגדולות וההמוניות ביותר. מדרום תוניסיה העני יצא המרד וכעת רוב הנאבקים ברחובות הבירה תוניס הם תושבי הדרום שבאו אל הבירה על מנת להדיח את ממשלת המעבר, שהיא למעשה ממשלת המשך לשלטונו של בן עלי.

בכל אחת מהמדינות בהן פרץ המרד החברתי התחוללו בשנים האחרונות מאבקים חברתיים, מאבקי עובדים ומערכות של פלחים להגנה על אדמותיהם או על פירות עבודתם. מצרים היא הבולטת שבהן. גל השביתות שהחל במצרים לפני כארבע שנים אין לו תקדים בתולדות מצרים העצמאית. אין כמעט מגזר שלא שבת, והשביתות הארוכות והקשות ביותר נרשמו בקרב עובדי הטקסטיל – שנאבקו בהפרטה ולמען תוספות השכר.

בתוניסיה מאבקם של הכורים בגפסה, בשנה שעברה, היה ארוך במיוחד והקיף מגזרים רבים באזור. המאבק גבה מחיר כבד: לפחות שני הרוגים ועשרות עצורים. כעת, אחד המגזרים החזקים בתדלוק המחאה והכוונתה הוא האיחוד הכללי של העובדים התוניסאים (UGTT) ובייחוד האגף השמאלי שבתוך האיגודים המקצועיים. גם באלג'יריה, מרוקו, לבנון וירדן נרשמו בשנים האחרונות מאבקי עובדים רבים – רבים הרבה יותר מהעבר, שכללו שביתות כלליות וסכסוכי עבודה ארוכים.

כפי שנכתב קודם, בכל מדינה ומדינה, המאבקים החלו כמאבקים חברתיים – למען הפרנסה (הסיסמא הנפוצה בתוניסיה היא "לחם, עבודה וכבוד"). מול אטימות המשטר ובעקבות הקשחת הדיכוי, המאבקים החברתיים הפכו במהרה למאבקים נגד השלטון, למאבקים פוליטיים המשלבים מטרות חברתיות ומעמדיות.

האם האופוזיציה יכולה להוות אלטרנטיבה? להמונים המפגינים ברור מה צריך לעשות והם דורשים עשייה מיידית. האופוזיציה המפולגת והמורכבת מבעלי עמדות אידיאולוגיות וחברתיות שונות. קשה להן הרבה יותר לנסח מצע ואף חזון ל"יום שאחרי". בינתיים האופוזיציה חזקה מול המשטרים, בייחוד בגלל ההחלשות של המשטרים – אבל תכניותיה לעתיד לוטות בערפל. האופוזיציה האיסלמית החזקה במצרים, למשל, אינה יכולה להציע שום חלופה סוציאליסטית למשטר הקפיטליסטי הכושל (ע"ע ערך אירן).

המעצמה הקפיטליסטית הגדולה, ארה"ב, נקלעה למשבר נוסף בחצר האחורית הרחוקה: המזרח התיכון. לאחר כיבוש אפגניסטן ועירק, שנקלעו לדרך ללא מוצא; והכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים הזוכה לתמיכה אמריקאית, עתה פורץ מרד חברתי המאיים איום קשה עוד יותר על ההגמוניה הכלכלית-חברתית-צבאית-פוליטית של ארה"ב באזור. האיחוד האירופי, הקרוב יותר לאזור, נגרר בדרך כלל אחר ארה"ב ואינו מסוגל להתמודד בצורה מוצלחת יותר עם המשבר. תקוותיהן של מעצמות המערב הן "לנהל את הסכסוך", קרי: שהוא לא ייצא מכלל שליטה.

האם ישראל בבעיה? ממשלת ישראל אינה מסתירה את עמדותיה: היא מתייצבת לימינו של כל משטר ערבי המצדד במדיניות ארה"ב באזור. מכיוון שלישראל אין מדיניות חוץ עצמאית והיא תלויה לחלוטין בארה"ב, סביר מאוד להניח ש"מה שיהיה טוב לארה"ב – יהיה טוב לישראל".

הבעיה של ישראל היא ש"מה שטוב לג'נרל מוטורס – טוב לארה"ב". כך שלא לא מדובר באינטרסים כלכליים ופוליטיים חופפים בין שתי המדינות. אם ישראל רוצה למזער את "נזקי ההתקוממות" (כפי שהם נתפסים על ידי פרשנים, אנשי עסקים, פרופסורים, אנשי ביטחון ונציגי הממשלה) היא צריכה לנקוט בצעדים פוליטיים-אסטרטגיים שממשלת הימין הקיצוני של בנימין נתניהו אינה מוכנה לנקוט והראשון שבהם: נסיגה מכל השטחים הפלסטינים והקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית שבירתה מזרח ירושלים.

* ד"ר אפרים דוידי, המכללה חברתית-כלכלית www.sea.org.il