כמה תעלה למצרים הפסקת הזרמת הגז לישראל?

גורמים בקיאים העריכו בסוף השבוע כי הסיכוי שאספקת הגז המצרי לישראל תיפגע בעקבות המצב במצרים הוא קטן מאוד.

הפסקה של אספקת הגז לישראל משמעה פגיעה משמעותית בהסכם השלום עם ישראל, אם לא ביטולו, ולכך עלולות להיות השלכות כבדות משקל על מצרים. בטווח המיידי, תג המחיר לכך מבחינת מצרים עלול להגיע עד 4 מיליארד דולר בשנה - גם מכירה ישירה של גז לישראל, גם יצוא לארה"ב באמצעות הסכם סחר חופשי משותף לישראל מצרים וארה"ב, וגם הסיוע האמריקאי למצרים, שבוודאי ייפגע.

השלטון במצרים, לפיכך, צריך להיות מאוד לא רציונלי כדי לנתק את אספקת הגז לישראל. אבל, כפי שלימדה אותנו המציאות המזרח-תיכונית יותר מפעם אחת, חוסר רציונליות אינו תכונה נדירה במקומותינו, ולכן ישראל צריכה להיערך גם לאפשרות הזאת.

זאת אפשרות מאוד לא מעודדת, מבחינתה של ישראל. להסכם הגז בין ישראל ומצרים יש שלוש תרומות קריטיות לישראל. האחת - התרומה האסטרטגית של שימור מערכת היחסים עם מצרים, שערכה כמובן לא יסולא בפז; השנייה, התרומה של הכנסת תחרות לשוק אספקת הגז לישראל, כך שהמשק הישראלי לא יהיה תלוי בספק יחיד - גם אם הוא ספק ישראלי, ומדינת ישראל ממסה אותו בשיעור צפוי של כ-50% מרווחיו (בהנחה שהמלצות ועדת ששינסקי יאושרו בכנסת). בכל זאת, מדינת ישראל אולי שותפה ב-50% מהרווחים, אבל היא נושאת ב-100% של עלות קניית הגז - ולכן תחרות על המחיר שבו נמכר הגז בישראל היא חשובה מאין כמוה.

התרומה השלישית, והחשובה לא פחות, היא זאת של אמינות האספקה. כאשר כ-40%-50% מהחשמל מיוצרים באמצעות גז, וכאשר רבים ממפעלי התעשייה הגדולים עוברים לשימוש בגז, הצורך להבטיח אספקה רצופה של גז לישראל גדול במיוחד. קיומו של יותר מספק אחד מבטיח זאת - אם מתרחשת תקלה אצל ספק אחד, הספק האחר יכול לגבות אותו, ולהפך.

בהקשר הזה חייבים להזכיר כי אמינות אספקת הגז בישראל היא בעייתית מאוד גם במבנה של שני ספקים, וזאת בשל כישלונו של משרד התשתיות לדאוג לנקודת נחיתה צפונית לגז הישראלי. משרד התשתיות אמנם ידע להילחם כארי על זכותם של יזמי הגז הישראליים להרוויח היטב, אבל שכח להילחם באותה נחישות נגד קומץ פעילי איכות סביבה ושכנים באזור חדרה וחוף הכרמל, שסירבו להסכים להקמת תחנה לקליטת גז בחצר האחורית שלהם. כתוצאה מכך, כל הגז הישראלי מגיע לחוף הישראלי דרך צינור יחיד (הצינור של ים תטיס) - וכל תקלה בצינור הזה תשאיר את ישראל בפני שוקת שבורה.

שלוש הסיבות גם יחד הופכות את האפשרות של פגיעה באספקת הגז לישראל ממצרים לכואבת מאוד, ואפשר רק לקוות כי היא לא תתממש. אם בכל זאת כך יקרה, ישראל תיקלע למצוקה אנרגטית, ותצטרך לבחון חלופות אנרגטיות בעיקר בייצור החשמל שלה. ישראל תוכל להחליף את הגז בסולר ומזוט. זוהי חלופה יקרה מאוד ומזהמת מאוד. ישראל תוכל גם להגביר את השימוש בפחם לשם ייצור חשמל - זוהי חלופה יקרה ומזהמת גם כן, אם כי פחות מזהמת מהקודמת. ולבסוף, ישראל יכולה להגביר את השימוש בגז של קידוח ים תטיס, כדי למלא את החסר מהגז המצרי. עם זאת, קידוח ים תטיס כבר קרוב למיצוי, כך שהפתרון הזה יספיק לזמן קצר בלבד.

את הזמן הקצר הזה יכולה ישראל לנצל כדי להקדים ולפתח את מאגרי הגז שלה - מאגר נועה, שהוא קטן אבל קל לפיתוח, וכמות הגז בו יכולה להספיק לשנה-שנתיים; וכמובן, מאגר תמר, שעד היום לא החל הפיתוח שלו.

כל החלופות המונחות לפתחה של ישראל הן יקרות ולא נוחות. כל החלופות גם משאירות את ישראל נתונה בידיו של ספק יחיד, ספק הגז הישראלי - בעיקר מקידוח תמר. משמעותו של מונופול גז בשוק הישראלי תהיה כמעט בוודאות העלאה של המחירים שבהם נמכר הגז לישראל. מונופול כזה גם עלול ללחוץ לשפר את מעמדו המיסוי - ולפתוח מחדש את הוויכוח על המלצות ועדת ששינסקי.

יציאתו של המתחרה המצרי מהענף אמנם תשפר את מצבו של קידוח תמר לאין ערוך - גם מבחינת כמויות וגם מבחינת מחירים, ספקי הגז מתמר ייהנו מרווחיות גבוהה בהרבה משחזו - אבל את השליטה המוחלטת שלו בשוק הישראלי יכול הספק הישראלי לתרגם בקלות ללחץ על המדינה בתחום המס. התוצאה האבסורדית, במקרה כזה, תהיה שדווקא הגידול ברווחי ספקי הגז הישראליים משחק לטובתם כדי להפחית את חלקה של המדינה ברווח שלהם. רק שבבחירה בין הגברת השימוש במזוט לבין ויתור לספקי הגז הישראליים בתחום המיסוי, לא כדאי להמר על מה הפוליטקאים יבחרו. רק שלא נגיע לשם.