"ההתפתחות הבולטת ביותר בעשור האחרון היא הירידה בסך הוצאות הממשלה הרחבה (כולל רשויות מקומיות, מ"ב) החל ב-2003" - כך קובע מחקר חדש של שני חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
ד"ר מומי דהן, מבית הספר למדיניות ציבורית של האוניברסיטה, וד"ר משה חזן, מהחוג לכלכלה, קובעים כי 2003 - כשראש הממשלה היה אריאל שרון ושר האוצר היה בנימין נתניהו - היא שנת המפנה שבה התקבלה החלטה להקטנת מעורבות הממשלה במשק, ומאז היא מבוצעת. לדעת דהן וחזן, "הבחירה בהוצאה ציבורית נמוכה פירושה כי ממשלות ישראל בחרו בפגיעה חריפה ברמת השירותים הציבוריים שניתנים לאזרחי ישראל, אפילו מעבר למתחייב מהוצאות הביטחון החריגות של ישראל. בחירה זו של ממשלות ישראל מתבטאת בהבדלים בסדרי העדיפויות של ישראל לעומת המדינות המפותחות, הבולטים לרעה בשירותי החינוך ובמיוחד בתחום הרווחה".
לפי המחקר, "ההוצאה הממשלתית הכוללת היתה יציבה יחסית ב-1995-2003, ומאז, בתוך פרק זמן קצר יחסית, פחתה ההוצאה הממשלתית בכ-7% מהתוצר (כל אחוז מהתמ"ג - תוצר מקומי גולמי - שווה כ-8 מיליארד שקל ב-2010) - הפחתה של 56 מיליארד שקל בסך הכל. ירידה זו שווה בגודלה לכל הוצאות החינוך של ישראל ומעידה על עוצמת השינוי שחל בעשור האחרון.
בעקבות התכווצות זו, ההוצאה הציבורית של ישראל ב-2010 הגיעה לרמה הנמוכה מרוב מדינות OECD, על אף ההוצאה הכבדה יחסית של ישראל על ביטחון".
המחקר יוצג בכנס הרצליה, נשים מעצבות מדיניות, שייערך ביום חמישי הקרוב, ביוזמת ראש עיריית הרצליה, יעל גרמן, והרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה.
התמ"ג לנפש - כ-90% מהממוצע ב-OECD
החוקרים כותבים כי הירידה בהוצאות הממשלה החל ב-2003 התחלקה באופן שווה למדי "בין הוצאות הריבית, הוצאות הביטחון וההוצאות החברתיות (חינוך, בריאות וביטוח סוציאלי)".
לדבריהם, בעוד שהירידה במשקל של הוצאות הביטחון ותשלומי הריבית ממשיכה מגמות שראשיתן בתוכנית לייצוב המשק מ-1985, הרי ש"הירידה בהוצאות החברתיות, ובמיוחד בסיוע לאוכלוסייה הענייה, מהווה חידוש".
לפי המחקר, "ההוצאה הביטחונית של ישראל, שהיתה בשיעור של 6.5% מהתמ"ג ב-2009, חריגה בנוף המדינות המפותחות, שמקצות לכך כ-1.5% מהתמ"ג בממוצע". עם זאת, "ישראל חריגה גם בקבלת סיוע חיצוני" - כ-2% מהתמ"ג, לעומת 1% בממוצע ברוב המדינות המפותחות.
לפיכך, קובעים החוקרים, "הנטל העודף שבו נושאים אזרחי ישראל שווה לכ-2% מהתמ"ג - שיעור ההפרש בין ההוצאה הביטחונית החריגה להיקף הסיוע החיצוני החריג. את הנטל העודף הזה ניתן לממן באמצעות מס גבוה יותר או בשירותים ציבוריים נמוכים יותר".
התמ"ג לנפש בישראל הוא כ-90% מהתמ"ג לנפש הממוצע במדינות OECD (נכון ל-2007). לפי דהן וחזן, ההוצאה לחינוך כאחוז מהתמ"ג בישראל נמוכה ב-2010 בכ-8% בהשוואה ל-1995. הירידה בהוצאה זו התחילה מ-2003.
גם משקל הוצאות הבריאות בתמ"ג נמוך כיום מזה שהיה ב-1995, אך כאן הירידה התחילה עוד בסוף שנות ה-90 והואצה מ-2003. ההוצאה לבריאות כאחוז מהתמ"ג היתה ב-2010 נמוכה בכ-11% בהשוואה ל-1995.
15 שנים של ירידה בהוצאה לתלמיד
החוקרים מדגישים כי ב-15 השנים האחרונות חלה ירידה בהוצאה לתלמיד בישראל (באחוזים מהתמ"ג לנפש), בעוד שבמדינות המפותחות היתה עלייה. ההוצאה לתלמיד בישראל נמוכה כיום בהשוואה למדינות OECD, על אף שישראל מוציאה יותר על חינוך באחוזי תמ"ג.
החוקרים מדגישים כי הפער לרעת ישראל בולט במיוחד בהשכלה הגבוהה. לדבריהם, "ההוצאה לתלמיד באחוזים מהתמ"ג היתה קרובה מלמטה לרמה הממוצעת במדינות המפותחות עד 2002, אך מאז 2003 היא הידרדרה, וכיום היא נמצאת משמעותית מתחת לממוצע OECD".
לדבריהם, "עד כה לא נעשה מחקר שיטתי שמסביר מדוע ההישגים הלימודיים של ילדי ישראל במבחני ההשוואה הבינלאומיים כה נמוכים. ייתכן כי מערכת החינוך אינה עושה שימוש מיטבי במשאבים שמוקצים לה, אך ייתכן שהישגים נמוכים אלה הם גם תוצאה של הרב-גוניות שזוללת משאבים בישראל (יהודים, ערבים, חילוניים, דתיים, חרדים ועולים חדשים; מ"ב)".
ישראל בולטת באי השוויון החברתי
דהן וחזן מציינים כי ישראל נמצאת במקום 23 מתוך 28 מדינות חברות ב-OECD בהוצאות הרווחה (חמש מדינות חברות נוספות לא סיפקו נתונים ל-OECD).
מיקומו הנמוך של הביטוח הסוציאלי בסולם העדיפויות בולט במיוחד בצל אי-השוויון הגדול בישראל. הפער, לרעת ישראל, מגיע לכ-7% תמ"ג בסך המשאבים שהוקצו לשירותי רווחה (ביטוח סוציאלי, שירותים כלכליים ושיכון וקהילה), והמחיר שלו הוא רמה גבוהה של אי שוויון בישראל.
לדעת החוקרים, המיקום הנמוך של הביטוח הסוציאלי בסולם העדיפויות של ישראל אינו תואם את העדפות הציבור, כפי שהן עולות מסקרי דעת קהל. הציבור הישראלי דומה יותר בהשקפותיו הכלכליות לציבור האירופי, שנוטה לתמוך ברשת רחבה יותר של ביטחון סוציאלי.
המחקר מעלה כי בתחום הבריאות מצבה של ישראל טוב לעומת זה של מדינות OECD, אף ששיעור ההוצאה לבריאות נמוך מזה הנהוג באותן מדינות. ישראל יכולה לספק שירותי בריאות ברמה גבוהה הודות לאוכלוסייתה הצעירה, שנזקקת פחות לשירותים אלה. עם זאת, הירידה בהוצאות הבריאות במשך 15 השנים האחרונות מאיימת על מעמד זה.
בתחומים של סדר ציבורי, הגנת הסביבה ושירותים ציבוריים כלליים (שכוללים בעיקר תשלומי ריבית), ההוצאה בישראל והתפתחותה על פני זמן אינם שונים באופן ניכר מזה שנראה במדינות המפותחות.