מה חושבת התקשורת החרדית על שילובם בשוק העבודה?

דודי (שם בדוי) נמצא בימים אלה באמצע השנה החמישית שלו בישיבה הגבוהה פוניבז' שבבני ברק - אחת הישיבות המפורסמות והחשובות בישראל. בגיל 22, הוא מספר, לומדים קצת פחות ועסוקים בעיקר במרוץ אחר השידוך המושלם: יפה, טובת לב, חכמה ועשירה. למה עשירה? בעיקר כדי שהוריה יוכלו לממן את המשך לימודיו בכולל לאחר נישואיו.

בכל בוקר מתעורר דודי ב-8:00, הולך לבית הכנסת הסמוך ומתפלל תפילת שחרית. מיד לאחר מכן הוא לוקח את העיתון היומי שלו, "יתד נאמן", ופותח אותו לרווחה ליד ארוחת הבוקר. אלה הרגעים שהוא מקבל לא רק את מנת הפחמימות והחלבונים שהוא זקוק להם. מאמרי העיתון הנוקבים, הפרשנויות ואפילו אופן הצגת המציאות בידיעות החדשותיות, הם שמעצבים את אופן החשיבה ואת שאיפותיו לעתיד. כאן הוא מבין שיש צד אחד, הצד של החרדים, שמטרת חייו היא אך ורק ללמוד תורה גם במחיר של חיי עוני והסתמכות על האחר; ומהצד השני קיימים כל השאר, שרוצים להשמיד את עולם התורה באכזריות.

אחד האמצעים להרוס את עולם התורה הוא "תעסוקה חרדית". חלק גדול מהאזכורים בתקשורת הכללית על המגזר החרדי כוללים ביקורת נוקבת על סוגיות כמו אי-שירות צבאי, שיעור תעסוקה נמוך וכפייה דתית. מנגד, התקשורת החרדית מציגה את התמונה ההפוכה: הגנה נחרצת על עקרונות המגזר ושמירה קפדנית על אורחות חייו. העיתונות החרדית היא למעשה מדורת השבט החרדית שממלאת את תפקידה בלהט - לא לתת שום פתח לרפורמות ולשינויים בצורת החיים של בני המגזר.

"העיתונות החרדית, בעיקר הממוסדת, הוקמה כדי לשמש שופר אידיאולוגי של הרבנים, ויש לה השפעה חזקה", אומר פרופ' יואל כהן, ראש בית הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי באריאל, שחקר את הנושא. "המטרה היתה ליצור חברה סגורה. ראינו את זה בקמפיין שהם ניהלו ב-2010 נגד האינטרנט - בכל יום הופיעו כתבות ופרשנויות נגד גלישה באינטרנט".

לא לחינם לעיתונות החרדית יש עוצמה אדירה בהשפעה על הציבור. במגזר מייחסים חשיבות רבה למלה הכתובה, ורמת האמון בכל עובדה המוצגת בעיתון גבוהה לאין שיעור מזו בשאר העולם. גם שיעור החשיפה לעיתונות במגזר גבוה מאוד, בעיקר בגלל חדירה אטית של האינטרנט; וזה עוד בלי לדבר על טלוויזיה, שאינה נמצאת באופן רשמי באף בית חרדי.

מכל העיתונים במגזר החרדי, ל"יתד נאמן", ביטאונה של סיעת דגל התורה, יש את האג'נדות הברורות ביותר - ואת שיעורי החשיפה הגדולים ביותר. לפי סקר TGI ל-2010, "יתד נאמן" מוביל את החשיפה לעיתונות במגזר החרדי בימי חול עם 42.4% - בעיקר בשל מהדורת יום שלישי שלו, המופצת חינם בכל הריכוזים החרדיים בישראל.

בעיתון הדגל של החרדים, כל דיון על תקציבי האברכים מוגדר כ"הסתה" וכניסיון להשמיד את היהדות החרדית. "גל ההסתה השוטף בימים אלה את עולם התורה סביב מה שמכונה 'חוק האברכים', אינו שונה באופן מהותי מגלי ההסתה התקופתיים העוברים מעת לעת על הציבור החרדי ועולם התורה", נכתב במאמר המערכת של העיתון לפני כחודשיים. "ממש כפי שהיה במסעות הפוגרומים שעברו על היהודים במהלך הדורות, גם בגלות הקשה שבה אנו שרויים תחת שלטונם העריץ של אחים טועים, נגזר עלינו לסבול את מסעי הרדיפה... הם נטשו את כל הטיעונים הלא רלוונטיים וחשפו את המזימה בגלוי: להעביר לאברכי הכוללים מסר חד-משמעי - העבודה משחררת... ידענו שאין להם מושג מינימלי בערכי היהדות, אבל לחשוב שאברך שזכה להקים בית של תורה ישנה את אורחות חייו בגלל שחוק ההסדרים כולל סעיף הקורא לו להשתלב במעגל העבודה? מה, השתגעתם? עד כדי כך להיות מנותקים?... היו ימים שהסיסמה 'העבודה משחררת', היתה מעוררת חלחלה. היום הפכה 'העבודה משחררת' לקמפיין מעורר גיחוך" (יתד נאמן, 27 באוקטובר 2010).

אבל "יתד נאמן" אינו היחיד. בעיתון "המודיע" של מפלגת אגודת ישראל, למשל, ביקרו בחריפות את הפגנות הסטודנטים נגד הניסיון לאשר בחוק את תשלום קצבת הבטחת הכנסה לאברכים: "אל לנו להשאיר את זירת רשות הרבים לאותם סטודנטים עלובים, מופרעים ונחותים... עלינו להניף שלטים שבהם ייכתב כי שאין רצוננו לממן את המוסדות שבהם גדלים פושעים ועבריינים קשים" (המודיע, 3 בספטמבר 2010).

התופעה קיימת גם בעיתונים אחרים: חיוב לימודי הליבה הוגדר בעיתון "בקהילה" כ"גזירה" (18 ביולי 2010), והזרמת התקציבים לצה"ל להרחבת המסלולים המיוחדים לחרדים זכתה ב"העדה" - העיתון של הקבוצה הקיצונית ביותר, העדה החרדית - לכותרת "100 מיליון שקל הוקצו לגיוס אלפי חרדים לצבא הטמא" (14 בינואר 2010).

שיעור התעסוקה הנמוך במגזר החרדי הוא אחת הבעיות הקשות המאיימות על עתידה הכלכלי של ישראל. חלק גדול מהגברים במגזר החרדי נוהגים לשקוד על תלמודם כל חייהם, וגוררים בכך את משפחותיהם לחיי עוני ומחסור. לפי נתוני הלמ"ס, שיעור התעסוקה בקרב הגברים במגזר החרדי הוא כ-39%, ובקרב נשים כ-58%. בשנים האחרונות חל תהליך של שינוי בחברה החרדית, ואלפי צעירים רוכשים השכלה אקדמית ומשתלבים בשוק העבודה - אבל עדיין מדובר במספרים נמוכים.

אחד החסמים המרכזיים ליציאה לעבודה של חרדים היא התדמית - מי שאינו "בן תורה" (אדם שתורתו אומנותו) מדורג במעמד חברתי נמוך יותר לעומת שכנו האברך. המשמעות יכולה להיות גם אי-קבלה של ילדיו למוסדות הלימוד החרדיים, ואפילו פגיעה בסיכויים שלהם לקבל שידוך טוב ומהוגן. התדמית הזאת נוצרת בעיקר בכלי התקשורת החרדיים, שלכל אחד מהם יש ועדה רוחנית - צוות רבנים שמפקח על תוכני העיתון.

"כלי התקשורת החרדיים מציגים את המאבק להוצאת אברכים לעבודה כמאבק אנטי-חרדי", אומר שחר אילן, סמנכ"ל עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון. "'יתד נאמן' מציג את המאבק להוצאת החרדים לעבודה כ'מזימה נבזית' וכ'הסתה' שמטרתן לחתור תחת אורח החיים החרדי. מי שתומכים ביציאת החרדים לעבודה מוצגים כסייענים וכחרדים מזויפים שמביאים את החברה החרדית לכליה. אין בתקשורת החרדית כמעט שום עיסוק בהימנעות מעבודה כדבר שלילי. התקשורת החרדית ממעטת להביא נתונים, מציגה אותם באופן סלקטיבי מאוד ובוחרת את הנתונים שמתאימים לתעמולה החרדית".

ב"יתד נאמן" מכירים היטב את הטענות של אילן. אבל שם, מצוידים בנשק אידיאולוגי, דוחים את כולן. "במצב נורמלי בעם ישראל, כולם חוץ משבט לוי עבדו למחייתם והקדישו עתים לתורה. כל העם היה גם בצבא", אומר ישראל פרידמן, העורך של המוסף התורני בעיתון. "אבל כשרובו של עם ישראל משתמט מהחובה היהודית ומפנה עורף ללימוד התורה, היחידים שצריכים לעסוק בלימוד התורה הם הבודדים שלא משתמטים - בני הישיבות. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שלימוד התורה משנע את גלגלי הטנקים ושומר על המטוסים. אבל כיום, רוב רובו של העם משתמט מהחובה הזאת".

".

פרידמן: "הנושא של תעסוקת חרדים מורכב. תעסוקה זה לא דבר טרף. אין לנו שום בעיה עם עבודה. כל מלאכה מכבדת את בעליה ואדם צריך להתפרנס. יש נקודה אחרת - הערך הנעלה ביותר שהיהדות החרדית מחנכת אליו הוא ללמוד, ואנחנו יודעים שבשביל להשיג את ההישגים הגבוהים ביותר בלימוד התורה זה צריך לבוא מתוך עוני. מי שרוצה ללמוד צריך להיות מוכן לחיות חיי צמצום ולהקריב. אדם שהגיע למצב שבו הוא לא יכול לפרנס את עצמו ואין לו תומך ועוזר, האלטרנטיבה היא לא להיות גנב אלא לעבוד".

אחד האנשים שמתמודד ראופן אישי עם יחס התקשורת לתעסוקה חרדית הוא שמחה מרגליות, יזם היי-טק חרדי ובעלי חברת האינטראקטיב קליק, המספקת פתרונות אינטרנט למוסדות חרדיים. "לעודד אנשים לצאת לעבוד זו נקודה רגישה בתקשורת החרדית", הוא אומר. "אם יש קריאה לעודד לעשות משהו - זה ללמוד תורה. העבודה היא לא מטרה, אלא אמצעי. אבל אני לא חושב שמעמדי נחות. אני מסתכל בהערכה על לומדי התורה, אבל יודע שכמו שבצבא יש המון יחידות, כך אני גאה להיות ביחידה שלי, שבה אני מסייע ללומדי התורה".

מרגליות מוסיף: "חל שינוי משמעותי ביחס של חלק מהתקשורת החרדית לתעסוקה. פעם הוטל וטו על נושא התעסוקה, אבל כיום מפרסמים בצורה חיובית מרכזי לימוד והעניין קיבל לגיטימציה".

מרגלית מכוון בדבריו בעיקר לרוח החדשה המנשבת בשבועונים החרדיים. בעוד העיתונות החרדית היומית נאמנה לחלוטין לקו השמרני ביותר, השבועונים המסחריים מנסים להציג אלטרנטיבה. הם קורצים לקהל המודרני יותר ועוסקים בנושאים רחבים יותר שלא עולים על הפרק בעיתונות המפלגתית. השבועון המוביל בשיעור החשיפה הוא "משפחה", עם 24.3%. בין היומונים המפלגתיים לשבועונים שוררת מלחמה ארוכת שנים. המאבק הסמוי הוא כמובן על שטחי הפרסום מהחברות הגדולות במשק, אבל במקביל העיתונות היומית מגנה בכל תוקף את תופעת השבועונים ואף קוראת להחרימם, מפני שאינם נאמנים מספיק, לדעתה, לערכים השמרניים של החרדים.

לפני כחצי שנה התרחשה אחת מהמלחמות הקשות ביותר בין השבועונים ליומונים. העיתון "משפחה" הוציא לאור אז מוסף מיוחד שעסק בתעסוקת חרדים. המוסף כלל נתונים מסקר נרחב שהזמין העיתון על שיעור התעסוקה במגזר, וכן ראיונות עם נגיד בנק ישראל ועם שרים וחברי כנסת. העיסוק בסוגיית התעסוקה היה מהפכני, ולראשונה העלתה העיתונות החרדית על סדר היום את בעיית העוני במגזר הנגרמת משיעור התעסוקה הנמוך.

התגובה לא איחרה לבוא. החרדים השמרנים ממש לא אהבו את המוסף "הפרובוקטיבי", לטעמם. מיד לאחר שיצא לאור החלו בעיתונות המפלגתית לתקוף באופן חסר תקדים את השבועונים, בעיקר את "משפחה" ש"מקלקל את השורה" ומכניס "רוחות זרות" לתוך החברה החרדית. העסקנים החרדים לא הסתפקו בזה, ואף יזמו חרם כולל על השבועונים המסחריים באמצעות מכתב שעליו חתומים כל מנהלי מוסדות החינוך החרדיים, שממנו עלה מסר ברור: מי שיכניס לביתו את השבועונים, יתקשה מאוד לשלוח את ילדיו למוסדות הנחשבים במגזר.

אלי פלאי, המו"ל של העיתון "משפחה", מסביר כי "היוזמה להוצאת המוסף היתה הסברתית. זה היה ניסיון לשרטט פעם אחת ולתמיד תמונה ריאלית יותר של מה שקורה בחברה החרדית ולהבין את כל החסמים שיש בפני אלה שנמצאים כיום בחברה החרדית. זה נעשה מבלי להמעיט מערכם של אלה שעוסקים בתורה, אבל יש מאסה גדולה של חרדים שרוצים לעבוד - גדולה יותר מהנתונים שמתפרסמים בדרך כלל. היה צריך להבין עם איזה חסמים הם מתמודדים".

פלאי סבור שהעיתון היטיב לשקף את הבעיה האמיתית הגורמת לשיעור התעסוקה הנמוך במגזר: "הראינו שהמשק לא באמת ערוך לתת פתרונות לציבור הזה ולא מתאים את עצמו. המערכת הכלכלית לא ערוכה לתת מענה למגזר. למשל, כל מערך המיסוי מתאים לרווקים ולמשפחות בנות שני ילדים, ואי אפשר שמערכת המיסוי שמיועדת לרווקים תהיה אותו דבר למשפחות עם עשרה ילדים. לכן גם אלה שמשתלבים בעבודה נמצאים מתחת לקו העוני, כי שיעור המס משאיר אותם שם".

פלאי: "הערך המרכזי של כל אדם חרדי, גם מי שיוצא לעבוד, הוא שלימוד התורה זה הדבר החשוב ביותר. התפרסם במוסף ראיון עם יו"ר הוועדה הרוחנית של העיתון, כדי שלא יהיה מי שיטען טענות כאלה ואחרות. רצינו להראות את הצד השני - שיציאה לעבודה היא כורח ושהרבה אנשים שהקדישו שנים רבות ללימוד תורה צריכים כיום פתרונות שיאפשרו להם חיים יהודיים ולהתפרנס. העיתון מגדיר את עצמו כאחראי יותר וכקשוב יותר לצורכי הציבור, ולא מנהל אג'נדה של מאבקים ומתערב בתהליכים בתוך המגזר החרדי".

ואולם יש הסבורים כי אין להתפעל כל כך מהמהלך של "משפחה". "זה לא שהמוסף היה באמת עם אמירה בוטה בעד היציאה לעבודה. המוסף הוצג כמתקפת הסברה חרדית נגד החילונים", טוען אילן. "המוסף 'חרדים 2010' הבליט את הטענה שב-81% מהמשפחות החרדיות יש לפחות אדם אחד עובד. זה נתון חיובי כביכול, אך הוא מתעלם מהעובדות הבאות: הנתון המעניין באמת הוא שב-19% מהמשפחות החרדיות אין אפילו אדם עובד אחד והן עניות מעצם הגדרתן. בנוסף, חלק גדול מאוד מהנשים עובדות במשרות חלקיות".

גם אם העיתונים מציגים דעות שונות בנוגע לאופן הטיפול בסוגיית בעיית הפרנסה של המגזר, בדבר אחד משוכנעים כולם: אסור להכניס לימודי ליבה (לימודים כמו אנגלית, מתמטיקה ודקדוק) למוסדות החינוך החרדיים. "הבגרות זה בזבוז זמן", אומר הרב יעקב ב. פרידמן, פובליציסט בכיר ב"בקהילה". "יש כיום מכללות שמעבירות בגרות תוך שנה-שנה וחצי. בנוסף, בג"ץ כבר דן בלימודים תורניים כחלופה למתמטיקה ואנגלית, והלוואי שההחלטה תהיה חיובית. כל המתמטיקה והאנגלית זה במטרה שתהיה מסננת לטובים ביותר, אז למה שהמסננת לא תהיה לימודי גמרא?"

כל העיתונים מיישרים קו גם במקומות שבהם חצרות הרבנים הפעילו לחץ לגלות אחדות דעים. כך למשל, במגזר החרדי פועלת קרן ק.מ.ח, המזרימה מדי שנה כ-15 מיליון שקל המיועדים למלגות לאברכים המבקשים לרכוש השכלה אקדמית (חלק גדול מהכסף נתרם על ידי איש העסקים הבריטי לואי נואי), אבל שמה של העמותה כמעט שלא מופיע בעיתונות החרדית - הבוחרת לצנזר אותה בגלל פעילותה "השלילית".

"העמותה מוחרמת לחלוטין בעיתונות החרדית", מסביר איש יחסי ציבור חרדי. "אנשי העמותה עושים עבודת קודש ומאפשרים לאברכים להתפרנס, אבל איכשהו הם מיצבו עצמם ככאלה שגורמים לאברכים לעזוב את בתי המדרש - ולכן לא מאפשרים להם לפרסם בעיתונות החרדית בכלל". בקרן ק.מ.ח סירבו להתייחס לעניין.

האם התקשורת החרדית אכן תצליח לשמר בכוח את הצעירים החרדים נאמנים לדרך המסורתית של לימוד תורה? פרופ' עמירם גונן מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, שפעל במשך שנים לעידוד השכלה אקדמית במגזר, מאמין שכמו בהפגנות בעולם הערבי, גם אצל החרדים נשבר "מחסום הפחד".

"הנביחה של הכלבים ודאי עושה משהו", אומר גונן. "השיירה שעוברת היא קטנה ודקה. אין כאן זרימה גדולה של חרדים שיוצאים לעבודה. הציבור החרדי עדיין לא מוכן להסתכן בקפיצה אל המים של חיי ההכשרה המקצועית, ועדיין יש להם את הפחד שילדיהם ישלמו את המחיר. אבל אני חושב שהמנהיגים כבר איבדו את השליטה. יש נשירה משמעותית מחברות הלומדים במגזר החרדי לעבר ההשכלה האקדמית והעבודה".

גונן סבור כי כעת האתגר המרכזי ביותר של המגזר החרדי הוא להמשיך לקיים את עולם התורה - שנוסד לאחר חורבן קהילות אירופה - ובמקביל לקיים חברה יצרנית שמפרנסת עת עצמה. גונן מציין את פתגם חז"ל הידוע שלפיו "1,000 נכנסים למקרא... ואחד מהם יוצא להוראה". כלומר, על כל 1,000 שלומדים תורה, רק אחד מצליח להגיע להשכלה תורנית מעמיקה שמאפשרת לו לעסוק בהוראה.

"זה נכון שהפתגם אומר ש-1,000 הולכים ללימוד תורה ורק אחד מצליח, אבל במקביל צריך לנהל את היציאה לעבודה של כל ה-999 האחרים", אומר גונן. "המהפכה החרדית שלאחר השואה הסתיימה. הם הצליחו בה יותר מכל מהפכה אחרת - בלי אלימות וכלי נשק הם הצליחו להקים מחדש את חברות הלומדים, אף שב-1950 נותרו כל כך מעט חרדים. אבל כעת המהפכה, כדרכן של מהפכות, הסתיימה. בינתיים לא קם בחברה החרדית מנהיג שקרא להפסיק את המאבקים, אבל חלק מהחרדים ראו שאין תקנה, ואף שאין אישור פורמלי הם לקחו על עצמם את האתגר".