הריבית הנמוכה במשק משרתת רק את בעלי ההון

בקביעת סל המוצרים על פיו נקבע מדד המחירים לצרכן יש עיוות במדידה הידוע כבר עשרות בשנים - בחשבונות הבנק של רוב בני האדם ישנו מינוס. העיוות הזה נועד כדי לתת לגיטימציה לריבית רשמית נמוכה, הגם שלאמיתו של דבר הייתה זו אמורה להיות גבוהה יותר. אבל גורמים אינטרסנטים יודעים לשחק על ליבו של בנק ישראל כאילו שריבית גבוהה תביא לאבטלה, למרות שאין זה מתפקידו של הנגיד לדאוג לשוק העבודה (אחריות זו נתונה לשר העבודה).

הריבית הנמוכה ששררה בכל מדינות המערב גם בשנת 2005 נועדה כדי לשרת את עשירי מדינות המערב – בעלי העסקים הגדולים שמגייסים הון מהציבור, ולכן הונם נקבע מיכולתם לגייס הון בבורסות. הריבית הנמוכה אכן שמשה קרקע פורייה לפירמות לגייס הון בבורסות, המניות עלו ואיתן העושר של עשירי מדינות המערב. גם הבנקים הרוויחו הואיל והלוואות הפירמות מבנקים נעשו גדולות יותר והסיכון הועבר לציבור על ידי ני"ע, ולכן הפירמות הגדילו את המינוף. בשטח, המניות בבורסה עלו, ונרשמה "צמיחה". ב-2006 הבנקים בארה"ב המשיכו "לאג"ח" תיקי הלוואות של רוכשי דירות כדי להמיר אשראי למזומן עכשיו, ולמכור את תיקי ההלוואות לחברות שזרקו את סיכוני האשראי לרוכשי האג"חים. הבנקים נהנו מהמרת אשראי למזומן שוב ושוב עד שכבר לא מצאו אנשים שיהיו ללווים (תיק אשראי שאפשר "לאג"ח" אותו) ויכולתם להמשיך לאג"ח הלוואות הלכה וירדה. הבנקים בארה"ב ניסו לשכנע לקוחות לקחת הלוואות גם לנכסים שאינם נדל"ן, והעיקר שהבנקים ייצרו לעצמם חומרי גלם (הלוואות שהבנק נותן ללקוח שצריך לשלם ריבית גבוהה יחסית לריבית שהבנק משלם למפקידים) פיננסים שהבנקים ימשיכו להמיר את חומרי הגלם למזומן עכשיו באמצעות איגוח.

בנוסף, הבנקים חיזקו עצמם פוליטית וקיבלו חומרי גלם פיננסים ממפקידים, עליהם הבנקים משלמים ריבית נמוכה. האבסורד הוא שהמפקידים הם הציבור באמצעות המוסדות שמנהלים לציבור את קרנות הפנסיה והגמל. מדובר בהפקדות על סך מיליארדים שמופקדים בבנקים, והבנקים משלמים ריביות אפסיות. ההפקדות (שבמאזן הבנק נרשמות כ"התחייבות") הן חומר גלם שהבנק משתמש בהם (או אם תרצו, משביח אותם) על ידי נתינת הלוואות. הלווים הגדולים הם דווקא עשירי מדינות המערב באמצעות הפירמות שלהם, שמחזירים את הכסף מכספי הציבור באמצעות גיוסי הון (וגם ממחזורי חוב על חשבון בעלי האג"חים, קורבנותיהם) שמקבלים הלוואות נון-ריקורס ומוגנים הן באמצעות מסך ההתאגדות והן באמצעות מיחזורי חוב שהפירמה שלהם מבצעת (לא תמיד, כי יש מביניהם שמתכוונים לגייס בעתיד הון שוב פעם בבורסה ולכן שומרים על מוניטין).

ב-2007 התחיל להסתבר לבנקים של ארה"ב שהם לא מוצאים עוד אנשים שרוצים הלוואות, ולכן אין כבר מה עוד לאג"ח. הניפוח באיגוח נפסק עקב כך, כולם כבר קנו דירות והבנקים איגחו את כולם (המירו אשראי למזומן) עד שלא נותר דבר. רק אז הניפוח הופסק, ולפתע הסתבר שיש פער בין מחיר דירה העומד בבסיס אג"ח וגובה המשכנתא. הבנקים הבינו שהם בסיכון, ההון של הבנקים הוקטן והבכירים , בשם הקפיטליזם, דאגו לחלוב את הבנקים על ידי דיבידנדים ובונוסים גבוהים. ציבור המשקיעים בבורסה התחיל להבין שמשהו חזירי קורה שם. התחילה קריסה, התחילו מכירות של דירות – ואין קונים.

לעומת זאת, בישראל הבנקים לא הסתכנו מספיק, עדיין לא הספיקו לחקות את הבנקים בארה"ב באיגוח תיקי משכנתאות לחברות שינפיקו אג"ח בבורסה (ובכך שיפזרו את סיכון האשראי על הציבור) ולכן לא נרשם כעס ציבורי גדול. אבל אם לא הייתה בועת אג"ח בארה"ב, גם הבנקים בישראל היו מספיקים לאג"ח כמויות גדולות של תיקי הלוואות, וגם הם היו מתחילים ליהנות ממכונות לייצור כסף של הפיכת אשראי (מלווים) למזומן עכשיו (מזומן שנכנס לבנקים מפירמות שנותנות מזומן כנגד תיקי האשראי, כשהפירמות מפזרות את סיכון האשראי עם המח"מ הענק על רוכשי אג"חים בבורסה).

גם הבנקים בישראל היו נהנים מזה, והיו מתמכרים לזה. הייתה מתנפחת כאן בועת אג"ח שבסופה היה מסתבר שיש פער בין הציפיות מהאג"ח לבין הנכס המגבה אותו, והאכזבה הייתה יוצרת אכזבה מהציפייה שנכזבה. התוצאה הייתה מתבטאת בצניחה גדולה במסחר באג"חים בבורסה, כפי שקרה בארה"ב. בארה"ב, הפירמות הפילו את הסיכונים בהנפקת מניות כי הן חשו בטוחות בעצמן שהן אינן צריכות לגייס חוב, אבל הונן צנח בהתאם עקב המשבר. בישראל, פירמות הושפעו, אבל לא הייתה סכנה אמיתית לבנקים ולפירמות ובכל זאת המסחר הושפע כמו בכל העולם. הריבית הנמוכה שימשה את עשירי מדינות המערב כתירוץ לגייס הון בזול, אחרת הן יפטרו עובדים. בישראל, מדד ג'יני מראה פערים כלכליים גדולים, ומעט אנשים משתמשים בכספי הבנקים – הן הפירמות של עשירי הארץ, שמשום מה הן בקושי כמה אחוזים שכל ההון מגיע אליהן (באמצעות ההלוואות - והם גם ממחזרים אותם, כי כאשר אתה חייב לבנק 200 מיליון הבנק לא ירדוף אותך כמו שהוא רודף את מי שחייב לו שלוש מאות שקלים).

בסופו של דבר, הריבית הנמוכה משמשת את עשירי הארץ ומדד האושר מציג עובדה שלמרות שדופקים את עם ישראל הוא בכל זאת ממשיך לדמיין שמצבו טוב ומדמיין שהוא שמח. שיכרון החושים של עם ישראל, שמתבטא במדד האושר, נובע מפני שכידוע על דעת הקהל משפיעה גם התקשורת . התקשורת משרתת את בעלי המניות שלה, היא מסחרית, ובישראל, למרות המצב העגום, עדיין דעת הקהל ממשיכה להעריץ את התרבות האמריקאית, את גישתה הכלכלית ואת רוחה. לכן נראה שהציבור לא ינסה לתקן עיוות בחישוב הריבית, הריבית לא תשקף את האינפלציה, המדד לא ישקף את המשקל ההולם של הנטל ברכישת דירה של אנשים בישראל, ואנשים חלשים יישאו בנטל שמעטים מהאוכלוסייה יכולים להרשות לעצמם.

מאיר וידר, יועץ משכנתאות, מנכ"ל וידר משכנתאות המתמחה בייעוץ וליווי משכנתאות חדשות, מחזור משכנתאות קיימות, ליווי קבוצות רכישה ופרויקטים.