מדינת ישראל נכנסת למהלך כולל להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. מדובר במהלך ההתיישבות הגדול ביותר שיזמה המדינה מאז ההתנתקות מרצועת עזה - גם מבחינת מספר התושבים שבתיהם ייהרסו וייבנו מחדש, וגם מבחינת העלות התקציבית.
על פי הערכות, במסגרת התוכנית יועתקו 30-20 אלף בדואים בנגב המזרחי מבתיהם. בסך הכל, כ-70 אלף בדואים יעברו להתגורר ביישובים שמוכרים על ידי המדינה ונהנים מתשתית בסיסית של מים, חשמל, ביוב, חינוך ובריאות. הם יקבלו לבעלותם שטח של 130 אלף דונם. העלות התקציבית של המהלך מוערכת על ידי האוצר ב-6-8 מיליארד שקל - מתוכם 1.2 מיליארד שקל יוקצו לתוכנית כלכלית לפיתוח המגזר הבדואי.
מדובר במהלך ההתיישבות היקר בתולדות המדינה אחרי ההתנתקות. בהתנתקות הוציאה המדינה כ-7 מיליארד שקל על פינוי ויישוב מחדש של 8,000 תושבי מועצת עזה. יישוב מחדש של כ-70 אלף הבדואים המתגוררים בפזורה הבדואית צפוי לעלות סכום דומה.
אלה מקצת הערכות העולות בעקבות הגשת המלצות צוות היישום של דו"ח ועדת גולדברג - הוועדה שדנה בבעיית הכפרים הלא מוכרים של הבדואים. יו"ר צוות היישום הוא אודי פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה. פראוור פועל תחת מנכ"ל משרד ראש הממשלה, איל גבאי. ביום ראשון הקרוב צפויה הממשלה לדון בהמלצות צוות היישום.
בלי מים וחשמל
כיום חיים בנגב כ-190 אלף בדווים. מתוכם 120 אלף גרים בשבעת יישובי הבדואים המוכרים (הגדול שבהם הוא רהט), בבתים משלהם ובתשתית עירונית מינימלית. היישובים הבדואים ממוקמים בדירוג הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר של משרד הפנים.
הבעיה מתמקדת ב-70 אלף הבדואים המתגוררים בכפרים לא מוכרים או בפזורה הבדואית (קיימת מחלוקת לגבי המינוח). אלה מתגוררים בשטח של 500 אלף דונם, ב-2,000 מקבצים שונים, בהם 57 אלף מבנים - כולם נבנו באופן לא חוקי. מדי שנה קמים 4,000 מבנים נוספים, כדי לענות על קצב הריבוי הגבוה של האוכלוסייה הבדואית - 4.3% בשנה (האוכלוסייה הבדואית מכפילה את עצמה מדי 15 שנה).
הפזורה הבדואית מתגוררת על אדמות שאינן בבעלותה, אך הבדווים טוענים כי הם חיים בהן עשרות ואף מאות שנים ולכן יש להם זכויות בקרקע. בסך הכל, הבדואים טוענים לבעלות על 640 אלף דונם, בשטח המשתרע ברובו בין רהט בצפון, ערד במזרח, ובאר שבע ודימונה בדרום. בפועל הבדווים משתמשים ב-380 אלף דונם עליהם הם תובעים בעלות.
במהלך השנים סירבה המדינה להכיר בבעלותם של הבדואים על אדמות שאינן רשומות על שמם. המדינה גם סירבה להכיר בהתיישבות הבדואית באותן אדמות, וניסתה, ללא הצלחה, לרכז את הבדואים בשבעת הכפרים המוכרים - ולכן גם ההתיישבות כולה היתה בלתי חוקית. מדובר בעשרות אלפי מבנים שנבנו ללא כחוק, מבלי שחוברו לתשתיות הביוב, המים, החשמל, החינוך או הבריאות.
בחלוף הזמן, ולאחר שכשלו הניסיונות לשכנע את הבדואים לעבור לכפרים המוכרים, הכירה המדינה בכך שעליה להגיע לפשרה. ברוח זו הוקמה ועדה בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג, שדנה בבעיית הכפרים הבלתי מוכרים. גולדברג המליץ, באופן כללי, ללכת כמה שאפשר לקראת הבדואים מבחינת הכרה בכפרים הבלתי מוכרים - תוך מגבלות תכנוניות וכלכליות.
ברוח המלצות גולדברג, המדינה נמצאת כבר במהלך של הכרה בפועל בתשעת הכפרים הלא מוכרים הגדולים (יישובי אבו בסמה), שבהם מתגוררים כ-35 אלף בדואים. מרבית הבדואים ביישובים אלה יישארו במקומם, תוך חיבורם לתשתית והגעה להסדר לגבי תביעתם לקרקעות מרעה וחקלאות. 35 אלף הבדואים הנוספים המתגוררים בפזורה הבדואית, במקבצים קטנים יותר, יצטרכו גם להגיע להסכמה לגבי תביעות הבעלות על קרקעות, וגם להגיע להסכמה היכן הם יתגוררו.
בכך עוסק דו"ח היישום של ועדת גולדברג - דו"ח פראוור. באופן מכוון, דו"ח פראוור משאיר את לב המחלוקת עם הבדואים - כמה ממקבצי הבתים יוכרו כיישובים חדשים, בנוסף לתשעת יישובי אבו בסמה, וכמה מהמקבצים ייהרסו - עמומה. זאת בשל הרגישות העצומה סביב השאלה, ומשום שהמדינה בחרה להותיר את השאלה הזאת פתוחה להתדיינות עם הבדואים עצמם.
לפי דו"ח פראוור, המדינה תחוקק חוק לגבי הסדרת תביעות הבעלות על הקרקע של הבדואים והתמורות להן. החקיקה נדרשת כדי לתחום את המשא ומתן עם הבדואים - גם מבחינת המחיר וגם מבחינת משך המשא ומתן. במקרה זה, ההמלצה היא כי החוק ייקבע חמש שנים לצורך השלמת המשא ומתן. משמע, בדווי שלא יגיע להסכמה עם המדינה על תביעת הבעלות שלו בתום חמש שנים, הקרקע עליה הוא טוען לבעלות תירשם על שם המדינה.
פשרה של 50%
המדינה מכירה בכך כי לאורך השנים הבדואים חיו בשטחים עליהם הם טוענים לבעלות. עם זאת, מאחר שאין ודאות לגבי גודל השטח שהיה בשימושם, ההמלצה בדו"ח היא לפשרה של 50% -כך שעל כל שני דונמים של קרקע שהבדואים טוענים להם, הם יקבלו דונם אחד.
בסך הכל קיימות תביעות בעלות של בדואים, לקרקע בהיקף של 260 אלף דונם. המדינה, לפיכך, תעביר לידי הבדואים בחינם כ-130 אלף דונם. עבור כ-100 אלף דונם נוספים של אדמת מדבר בלתי מעובדת, שלגביהם קיימות גם תביעות בעלות, הבדואים יקבלו תמורה כספית מינימלית.
בנוסף, יש לבדואים תביעות בעלות על כ-20 אלף דונם של אדמות המשמשות למגורים.
עם הקרקעות האלה המדינה תעשה אחת משתיים - תהפוך אותם לחלק מיישוב מוכר ותרשום אותן בטאבו על שם הבדואים; ולחלופין, באותם מקומות שבהם תסרב המדינה להקים יישוב, היא תציע למשפחות הבדוויות קרקע חלופית - מגרש מפותח למגורים בתוך אחד היישובים המוכרים.
הבחירה איזה יישוב ייהפך למוכר ואיזה ייהרס תלויה במשא ומתן בין המדינה לבין הבדואים. עם זאת, דו"ח פראוור קובע קריטריונים לכך - יוכרו כיישובים רק מקבצי בתים שהם "צפופים, רציפים, ועל פי בחינה של גודל וכושר נשיאה כלכלי".
מכיוון שמספר היישובים שיוכרו אינו ידוע, ובמכוון גם לא נקבע מראש כדי להשאיר לצוותי התכנון גמישות להגיע להסכמה עם הבדואים, לא ידוע כמה מקבצי בתים או כמה בתים בודדים ייהרסו וייבנו מחדש.
טענות לאפליה
האגודה לזכויות האזרח, יחד עם המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, תובעת מהמדינה שלא להרוס בתים כלל - אלא להכיר בכל 2,000 המקבצים בפזורה הבדואית במסגרת של 35 כפרים חדשים. על פניו, החוק אינו מתכוון לסתור זאת, אבל ניתן להעריך כי המדינה לא תסכים להקים 35 כפרים בדואים חדשים, וכי חלק משמעותי מהכפרים הלא מוכרים ייהרס ותושביהם יצטרפו לכפרים גדולים יותר.
התנועה לזכויות האזרח תוקפת את דו"ח פראוור בנקודה זו, וטוענת כי בכך הוא סוטה מדו"ח ועדת גולדברג, וגם מהווה אפליה פסולה. התנועה לזכויות האזרח מזכירה כי ברחבי הנגב קיימים 100 יישובים יהודיים (מושבים וקיבוצים) שבהם פחות מ-300 חברים. כל היישובים האלה, כמובן, מוכרים ומחוברים לתשתית המדינה. למעשה, אפילו התיישבויות בודדים ברחבי הנגב זכו להכרה ולחיבור לתשתית - וזאת בשעה ש-70 אלף בדואים נותרו מנותקים מתשתית, וכיום מסרבים להכיר בהם ולחברם לתשתית אם הם אינם עומדים בדרישות של צפיפות, רציפות ונשיאה כלכלית.
פראוור דוחה את הטענה. לדבריו, החלטות התיישבות שהתקבלו בעבר, כשהקימו יישובים קטנים רבים, אינן מקובלות היום. לדבריו, ההצעה הזו גם פוגעת בבדואים. "אני לא מבין מה החזון כאן", אומר פראוור, "להקים עשרות כפרים זעירים, שבסוף ייהפכו למוקדי עוני ועזובה? ראינו כבר איך הדברים עובדים בשטח, ואיך אין סיכוי ליישוב לקדם את עצמו אם אין לו מספיק הכנסות ותושבים".
לדברי פראוור, המדינה מתכוונת להיות נדיבה ככל האפשר עם הבדואים, בתנאי אחד - היא תתבע כי בתמורה יוותרו הבדואים על כל תביעות הבעלות שלהם, ויסכימו לפינוי הקרקע בהתאם לנדרש.
במטרה להבטיח הסכמות כאלה, המדינה תשלב בחוק מערכת אכיפה נוקשה מאוד נגד הבדואים. האכיפה תקבע כי לא תינתן תמורה של קרקע חדשה עד שלא תפונה הקרקע הישנה. מי שלא יגיע להסכמה עם המדינה על פינוי מלא של מקבץ (נניח, שרק חלק מבני המשפחה מסכימים להתפנות) יקבל פיצוי חלקי בלבד מהמדינה. גם מי שיגיע להסכמות באיחור יקבל פיצוי הולך ופוחת. בתום חמש שנים לא יהיה פיצוי יותר, והקרקעות יעברו לידי המדינה. בשלב הזה המדינה מתכוונת להתחיל ולאכוף את הפרות הבנייה - משמע, להרוס בתים לא חוקיים. לשם כך החוק כולל תקציבים להגדלת מספר הפרקליטים במינהל מקרקעי ישראל, הגדלת מספר השופטים בבאר שבע, ואפילו הגדלת מספר השוטרים במחוז דרום.
בנוסף, החוק כולל פרק כלכלי של בניית תוכנית חומש לפיתוח כלכלי של המגזר הבדווי. מדובר בתוכנית בסכום יוצא דופן של 1.2 מיליארד שקל, שתעסוק בהקצאת משאבים לחינוך, תעסוקה, תשתיות, חברה וביטחון אישי. לשם תזכורת, תוכנית החומש לפיתוח המגזר הערבי היא בסכום של 800 מיליון שקל, אף שמספר האזרחים הערבים גדול פי שישה ממספר הבדואים.
דרום רהטלשם קידום התוכנית יוקם מטה חדש במשרד ראש הממשלה, בנפרד מהרשות לפיתוח מגזר המיעוטים במשרד ראש הממשלה, שיעסוק בפיתוח הכלכלי של הבדואים וכן בריכוז כל עבודת המטה של הסדר הקרקעות עמם.
בסך הכל, התוכנית תכלול הקצאת 130 אלף דונם קרקעות חקלאיות לבדואים; הקמה ופיתוח של כ-13 אלף מגרשים (הקמה של בתים חדשים במקום אלה שייהרסו, ופיתוח של הבתים בכפרים שיזכו להכרה); מתן פיצוי בכסף עבור קרקעות לא מוחזקות ולא מעובדות; פיתוח כלכלי של המגזר, וכן הקמת כל המטות הנדרשים להוצאת התוכנית לפועל. כל אלה יחדיו, על פי הערכת האוצר, יסתכמו בהוצאה של 6-8 מיליארד שקל.
"העברה של 20-30 אלף איש מבתיהם - ללא כל סיבה מוצדקת ובניגוד מוחלט לרצונם"
המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב והאגודה לזכויות האזרח מתנגדות בתוקף למתווה המוצע בדו"ח פראוור לפתרון בעיית הכפרים הבלתי מוכרים. שני הגופים טוענים במשותף כי המתווה נועד לכישלון.
לטענת שני הגופים, מתווה פראוור סותר את דו"ח גולדברג, שקרא להכרה ככל האפשר בכפרים הלא מוכרים של הבדואים, ויביא "להעברה של 20-30 אלף איש מבתיהם ללא כל סיבה מוצדקת, ובניגוד מוחלט לרצונם".
לדברי ג'אזי אבו-כף, ראש המועצה של הכפרים הבלתי מוכרים, תוכנית פראוור נבנתה ללא שיתוף של הבדואים, והיא "המשך ההתנהלות הכוחנית והדורסנית כלפי הבדואים, מבלי לייצר פתרון אמיתי".
לדברי נציגי הבדואים, "הכפרים הלא מוכרים הם יישובים לכל דבר, המונים בין מאות לאלפי תושבים - וללא תשתיות בסיסיות. ועדת גולדברג קבעה כי לבדואים נעשה עוול ויש לתקן אותו, אך במקום זאת מציע פראוור להעביר עשרות אלפי אנשים מבתיהם".
האגודה לזכויות האזרח טוענת כי מתווה פראוור עומד להעדיף העברת הבדואים לתוך כפרי אבו-בסמה או בצמוד אליהם, כאשר ההכרה בכפר קיים נמצאת בעדיפות אחרונה.
האגודה גם טוענת כי התנאים להכרה בכפר - העובדה שהוא עומד בסטנדרטים של צפיפות, רציפות ונשיאה כלכלית - מפלים לרעה. "קריטריונים אלה אינם עומדים בעקרונות השוויון והצדק החלוקתי, ועולה מהם חשש לאפליית האוכלוסייה הבדואית מול המגזר היהודי הכפרי. לו היו מחילים אותם התנאים על המגזר היהודי, יישובים שלמים היו נעלמים מהמפה", טוענים באגודה.
בנוסף טוענת האגודה כי הכפרים הבדואים מתוכננים שלא בהתאם לצורכי האוכלוסייה, שהיא בעיקר אוכלוסייה חקלאית כפרית ולא עירונית. בנוסף, האגודה מתנגד להתניה כי הסדרת תביעות הבעלות על הקרקע תהיה תנאי הכרחי לכל פתרון תכנוני שיוצע לאוכלוסייה.
האגודה טוענת כי מתווה פראוור חורג מדו"ח גולדברג, שהציע להגדיר בתים לא חוקיים כ"בתים אפורים" עד שיימצא פתרון מוסכם לגביהם. התנועה מתנגדת להליך החקיקה, בהיותו חד-צדדי ומתעלם מזכויותיהם של הבדואים כמיעוט ילידי הזכאי להיות בעליה של קרקע מכוח שימוש מסורתי.
יש לציין כי הבדואים אינם מאוחדים, ואין להם מנהיגות אחת. למעשה, המבנה השבטי-החמולתי יוצר פיצול רב בתוך הקהילה, דבר המקשה להגיע לפתרון מוסכם עמם.
רק 40% מהבדווים משתתפים בכוח העבודה
רק 38.2% מהבדואים בישראל משתתפים בכוח העבודה במשק - כך עולה ממחקר מקיף שערך מינהל המחקר וכלכלה במשרד התמ"ת. לפי נתוני המחקר, המתייחסים ל-2009, הגברים הבדואים מועסקים לרוב במסחר ובתיקונים, והנשים בחינוך.
המחקר של המינהל, בראשות בני פפרמן, נערך כחלק מהמאמץ הממשלתי לשלב את הבדואים במעגל העבודה. המחקר מתבסס על נתוני למ"ס וארבעה סקרים שנערכו בקרב הבדואים בנגב בין 2000 ל-2009. אוכלוסיית הבדואים בארץ מונה 261 אלף איש, מהם 191 אלף בנגב והשאר בגליל. הסקר מתייחס לבדואים בנגב המתגוררים בשבעה ישובי קבע ולא סקר את מקצת הבדואים שעדיין מתגוררים באוהלים.
מהמחקר עולה כי כמעט כל הבדווים ביישובים המוכרים בנגב מתגוררים בבתים, שבהם לרוב טלוויזיה ומכונת כביסה. כ-28% מהמשפחות הבדוויות ביישובים אלה מחוברות לאינטרנט, וכ-31% לכבלים או ללוויין. מספר הבדווים ביישובי קבע בגילאי עבודה (18-66) הוא 69 אלף - 35 אלף גברים ו-34 אלף נשים.
ב-2009, ההכנסה הממוצעת ברוטו למשק משפחתי שבו אב הבית מועסק היתה 10,545 שקל, ולמשק שבו אב הבית אינו עובד - 4,735 שקל. ההכנסה הממוצעת לכל משקי הבית בקרב הבדווים בנגב היתה 8,636 שקל בחודש. ההכנסה הממוצעת ברוטו לשכירים בדווים בנגב היתה 5,254 שקל לחודש, לעומת שכר ממוצע של 4,094 שקל ב-2000.
ממוצע שנות הלימוד של הבדווים בנגב ב-2009 היה 11.9 שנות לימוד לגברים ו-8.7 שנות לימוד לנשים, לעומת ממוצע של 7.4 שנת לימוד לגברים ו-5.7 שנות לימוד לנשים ב-2000. 7.1% מהבדווים בנגב היו בעלי תעודה אקדמית - 10.1% מהגברים ו-4.1% מהנשים.
עוד עולה מהמחקר כי מספר הילדים הממוצע במשק בית אצל הבדווים בנגב היה 4.6 ב-2009, לעומת 5.0 ילדים ב-2000.