מנכ"ל צ'ק פוינט: "אין לי חברים מהאליטות"

"להתמקד, לייצר ערך ללקוחות ולא לגדול בכל מחיר", כך מאמין גיל שוויד, מייסד צ'ק פוינט, מביאים חברה להצלחה. כאשר שוויד אומר שהוא דוגל במיקוד הוא מתכוון לכך - לא תפגשו אותו באירועים חברתיים משיק כוסות עם בכירי המשק. "זה לא שלא מזמינים אותי, אני פשוט לא הולך; אני לא רוצה להיות חלק מהביצה הזאת, לא מעניין אותי לרכוש חברת סלולר ענקית בעסקה ממונפת, מה שאני אוהב לעשות זה לנהל חברה טכנולוגית".

יום שלישי השבוע היה ציון דרך מרגש בחייו של גיל שויד. בדיוק 15 שנה חלפו מאז הנפיק שויד הצעיר, אז רק בן 28, את צק פוינט בבורסה בניו יורק - והשבוע הוזמן יחד עם כל הנהלת החברה לחגוג את המאורע, ולפתוח את המסחר בניו יורק בצלצול הפעמון המסורתי.

"אני רוצה להודות לכל מי שאתנו כאן היום, זה היה מסע ארוך מאוד", אמר בטקס וזכה לתשואות. אבל לא איש כמותו ייתן לרגע כזה לעלות לו לראש. נוסטלגיה והתרפקות על העבר הם לא בדיוק החומרים שמניעים את שויד.

אם היינו צריכים לבחור רק מלה אחת שתתאר את שויד, היינו בוחרים ב"מיקוד". שויד הוא איש ממוקד והחברה שהקים בצלמו היא חברת הטכנולוגיה המצליחה ביותר שיצאה מישראל: ללא רכישות גדולות, ללא פיתוחים נוספים או השקעות מסוכנות, צ'ק פוינט מתמקדת בשיפור תמידי של מוצר הליבה שלה, והובלת השוק שאותו המציאה בעצמה לפני כמעט שני עשורים. היא צומחת רבעון אחר רבעון, רושמת רווחיות בריאה ויציבה, אך מעל הכל משקיעה את כל משאביה חזרה בחברה לשם פיתוח ושימור צמיחתה העתידית.

"בחרנו להתמקד בעולם אבטחת המידע", אומר שויד, "וזה גרם לנו להיות חברה יעילה ובריאה. העדפנו תמיד לגדול באופן אורגני. אני לא רוצה לומר שהשיטה שלנו לצמיחה היא השיטה היחידה הטובה בעולם. יש עוד שיטות טובות, אבל החלטנו שזה מה שמתאים לנו. להתמקד, לייצר ערך ללקוחות שלנו ולא לגדול בכל מחיר".

גם את שויד עצמו הביא המיקוד למקומות טובים: רוב היזמים האחרים משנת הבציר שלו, 1993 - השנה שבה הוקמה החברה - כבר נעו ונדו בין השקעות שונות. אבל שויד, רק בן 43, הוא סטטי. כבר 17 שנה חלפו מאז שהקים את צ'ק פוינט, ומיזם צעיר נהפך שויד למנהל שמוביל את החברה שלו למכירות של מיליארד דולר ב-2010. הוא עצמו בין האנשים העשירים בישראל ובעולם. מגזין "פורבס" דירג אותו השנה במקום 782 בעולם עם הון של 1.6 מיליארד דולר, הודות לעלייה של יותר מ-40% במניית החברה.

ובכל זאת, את שויד לא תפגשו באירועים חברתיים משיק כוסות עם בכירי המשק. "זה לא שלא מזמינים אותי, אני פשוט לא הולך", הוא אומר. "אין לי חברים כאלה שמכנים אליטות, אני נמצא בהיי-טק כי אני לא רוצה להיות חלק מהביצה הזאת. לא מעניין אותי לרכוש חברת סלולר ענקית בעסקה ממונפת. מה שאני אוהב לעשות זה לנהל חברה טכנולוגית. פחות מעניין אותי להיות משקיע, מאחר שמשקיע מצליח מעשייה של אחרים. אני רוצה להמשיך ולעשות דברים בעצמי. שלמה קרמר, אחד השותפים שלי להקמת צ'ק פוינט, ניסה להיות משקיע, וגם הוא לא אהב את זה".

היית רוצה לעשות דברים אחרים חוץ מלנהל את צ'ק פוינט?

"אין לי מושג. כרגע אני נהנה מהעבודה שלי. אנשים שואלים אותי ומפעילים לחץ למה אני לא עושה דברים אחרים. יש לי תחביבים ומשפחה. אני נהנה ממה שאני עושה. הסיבה העיקרית שאני ממשיך לעבוד בצ'ק פוינט היא שאני אוהב ליצור ולייצר".

שבוע לפני שפתח את המסחר בניו יורק, שויד פוגש אותנו במשרדו שבקומה השביעית בבניין צ'ק פוינט בתל אביב. אופן לבושו - חולצה שחורה ומכנסיים שחורים - מזכיר מנהל אחר, סטיב ג'ובס.

שויד בורח בדרך כלל מתקשורת, אבל בפגישה הוא לבבי, מסביר פנים ומוכן להתבונן לאחור. "כשהייתי בן 20 רציתי להיות מספר אחת בשוק", הוא אומר. "ראיתי בעיני רוחי חברה של 30-40 איש ו-3 מיליון דולר מכירות". אלה היו שנות ה-90 הבתוליות, המספרים שעליהם שויד מדבר נחשבו אז לדרמטיים, והעיתוי של צ'ק פוינט לא יכול היה להיות טוב יותר.

"אם היינו מגיעים לשוק חמש שנים לפני או אחרי, כנראה שלא היינו כאן כיום", אומר שויד. "התחלנו את דרכנו בגיוס של 250 אלף דולר מחברת BRM (שבבעלות האחים אלי וניר ברקת, ג.ג וא.ט), שהיתה אז חברת תוכנה לפני שנהפכה לחברת השקעות. התנהלנו מאוד בחסכנות. בשלב מסוים BRM ראתה שצ'ק פוינט מצליחה ורצתה להשקיע עוד. לא הסכמנו. כל הזמן הייתי מפוקס. לא רציתי להיות תלוי באף אחד לפני שהמוצרים שלנו נמכרים. סירבתי לשכור עובדים נוספים לפני שיש לנו כסף.

"רמת השאיפות כיום של יזמים שונה לחלוטין. קרנות הון סיכון מתחרות ביניהן מי תיתן יותר כסף ליזם. עודף הכסף משנה את הסטנדרטים להצלחה. היזם מתפתה לקחת יותר כסף ממה שהוא זקוק, וכך מוצא את עצמו מבזבז כסף. אני מאמין שצריך קודם לבנות ואחר כך להוציא. המלצתי ליזמים היא להיות יעילים ולייצר ערך. לא לבזבז כמה שאפשר".

הגישה החסכנית של שויד חריגה בנוף המקומי. בתקופה שבה חגגו חברות היי-טק עם מסאז'ים במשרד, מאכלי גורמה במטבח וטיולי פינוק לתאילנד, בצ'ק פוינט רק מעטים קיבלו מכוניות חברה.

כיום שווי השוק של צ'ק פוינט הוא 11.6 מיליארד דולר - פי שניים מאמדוקס, המעסיקה 19 אלף עובדים. לצ'ק פוינט כ-2,200 עובדים בלבד. המשמעות היא שהערך שכל עובד תורם לחברה הוא אדיר. מנגד, צ'ק פוינט נחשבת בקרב אנשי ההיי-טק למקום עבודה יציב, אך גם אפור. ברשימת 50 החברות שהכי טוב לעבוד בהן של TheMarker ו-BDI, נמצאת צ'ק פוינט מאחור. ב-2008 היא תפסה את מקום 48 ברשימה, שנה לאחר מכן היתה במקום 52 וב-2010 הידרדרה למקום 55. בסקר 2011 שפורסם במאי עלתה צ'ק פוינט 11 שלבים, אך רק למקום 44. אם נשווה אותה גם הפעם לאמדוקס, הרי שזו תפסה מקום 17 ברשימה.

במשך השנים צ'ק פוינט כמעט שלא סיפקה כותרות מרעישות, ובשקט ובעבודה קשה נהפכה לחברה מובילה בתחום. היא גם לא חוותה גלי פיטורים משמעותיים. הריחוק הזה מהזרקורים הוא לא רק תולדה של תרבות ארגונית מהוקצעת, אלא גם נובע ממדיניותו השמרנית של שויד. אולי זו הסיבה לכך שמעולם לא העמיד את החברה שלו למכירה - אקזיט לא עמד על הפרק.

למה בעצם לא מכרת את צ'ק פוינט במשך השנים?

"רציתי, ואני עדיין רוצה, שצ'ק פוינט תצליח ותהיה חברה ישראלית מצליחה. זה הבית שלי. זה הבייבי שלי. אני לא רוצה למכור. אם המנכ"ל או היזם לא מתעייפים ומבהירים שהם מאמינים בחברה ומוכנים להמשיך ולתת מעצמם, סביר להניח שמועצת המנהלים תמשיך לתת להם גיבוי. אבל אם יזם אומר שאין לו כוח, גם יתר בעלי המניות יעדיפו למכור את החברה. אני לא מכרתי, מכיוון שתמיד ראיתי בצ'ק פוינט את הייעוד שלי. אם אגיע למסקנה שאני לא תורם יותר לצ'ק פוינט, אלך לעשות משהו אחר".

שויד שומע את הקולות בסצנת ההיי-טק המקומית הקוראים לחברות סטארט-אפ צעירות ללכת בדרכה של צ'ק פוינט - ולא לנהות רק אחר האקזיט. "מאוד הייתי רוצה שיצמחו בישראל עוד חברות גדולות", הוא אומר, "אבל כמה חברות שמוכרות מאות מיליוני דולרים עד מיליארד דולר נוצרו בעולם בעשור האחרון בעולם? לא הרבה. להערכתי יש לא יותר מ-20 חברות תוכנה בעולם המוכרות יותר ממיליארד דולר בשנה. אחת לשנתיים נוצרת חברה חדשה שמגיעה למיליארד דולר. אי אפשר לצפות שזה יקרה באופן קבוע כל שנה דווקא בישראל".

אתה לא חושב שיש כאן יותר מדי סטארט-אפים קטנים ופחות מדי חברות בינוניות-גדולות?

"יש כאן חברות גדולות כמו אמדוקס, צ'ק פוינט ונייס מערכות, יש כאן מרכזי פיתוח של חברות רב לאומיות ויש המון חברות סטארט-אפ. זה תמהיל די יפה. יש כאן רוח יזמית נהדרת. אני לא בטוח שהאיזון לא נכון. כשיש הרבה מסעדות אז יש תמיד אחד שיהפוך לרשת מקדונלד'ס ואחד שיישאר מסעדה קטנה. זה עניין סטטיסטי.

"אני לא מאמין שקיים כאן חסם תרבותי, כלומר, רצון חריג למכור מהר. תאוות בצע היא לא המניע העיקרי לדעתי. בישראל יש יזמות כי אנשים כאן לוקחים סיכון. אני לא מתכוון רק לסיכון כספי, אלא גם למעמסה הנפשית הגדולה. אבל אני כן חושב שנראה כאן עוד חברות כמו צ'ק פוינט בעתיד. למשל קונדואיט או מלאנוקס".

אילו בעיות אתה כן מזהה בשוק היום?

"יש יותר מדי רעיונות טכנולוגיים שמנסים כיום לפרוץ לשוק. זה כמו שתצטרך לבחור מוצר מנצח מבין אין סוף אפשרויות. השוק לא יכול לעכל כל כך הרבה רעיונות. זה לא אופייני רק לישראל. התוצאה היא שלא מעט כסף מבוזבז על רעיונות שנגנזים. כשאני התחלתי, כמות הרעיונות והיוזמות היתה קטנה, לכן היה יותר סיכוי להצליח. היום הסיכוי להצליח נמוך יותר".

ובכל זאת, מה לדעתך מאפיין את חברות ההיי-טק הישראליות שכן הפכו לגדולות? יש להן דנ"א משותף?

"הישראלים מאוד ישירים, חושבים שהם יודעים הכל, לא מפחדים להתמודד עם בעיות, מאלתרים, לא תמיד מסודרים. כל חברה יוצרת לעצמה תרבות אחרת. היתרון בצ'ק פוינט היא שאנחנו מצליחים לקחת את מה שטוב בתרבות הישראלית ולהכניס אותו לתוך נוהלי עבודה ותהליכי קבלת החלטות מסודרים. האיזון הזה נותן לנו יתרון מול חברות אמריקאיות".

את קירות קומת המשרדים שבה יושב שויד מעטרות יצירות אמנות עכשווית. צילום אחד של עץ, כמעט בגודל טבעי, לוכד את תשומת הלב שלנו. "זה גיל צילם", משיבה המזכירה לשאלתנו על זהות הצלם, רגע לפני תחילת הראיון. אבל גם שויד לא מסתיר את חיבתו לצילום. המפגש עם הצלם שלנו פותח פתח לשיחה על ציוד ומצלמות. "הלוואי שהיה לי חצי מהציוד המשומש שלו", אומר לנו הצלם אחר כך.

אבל אי אפשר להאשים את שוויד בניקור עיניים. אפילו משכורת הוא איננו מושך מצ'ק פוינט אלא מקבל מניות ואופציות. גם הוא מודע לכך שהבחירה שלו חריגה. "יש לי מספיק כסף ואני לא תלוי בכך כדי לפרנס את משפחתי. אני לא בטוח שהמודל הזה מתאים לכל אחד, ואני לא מנסה להוות דוגמה לאף אחד", סיפר בראיון לערוץ 2 שנערך השנה. כמובן שלא צריך לדאוג לו. הוא מקבל אופציות בשווי של עשרות מיליוני דולרים וכיום היקף האחזקות שלו בצ'ק פוינט הוא כ-15%, המקנים לו כ-1.75 מיליארד דולר.

שויד, אב לשלושה, נמצא במערכת יחסים ומתגורר בתל אביב. חלק ניכר מזמנו הוא מעביר מחוץ לישראל, אך כאיש עסקים הוא מאוד מזוהה כישראלי ולא מחביא את הישראליות שלו. "אני נהנה לחיות כאן. יש אנשים שלחצו שאגור בחו"ל ולא הסכמתי. טוב לי כאן. מעולם לא התביישתי בישראליות של צ'ק פוינט - כל מה שעניין אותי זה להיות חברת טכנולוגיה טובה".

בניגוד לחברות אחרות, צ'ק פוינט רשומה בישראל ומשלמת כאן מסים. "ברור שבעלי המניות הזרים יעדיפו שהחברה תהיה אמריקאית, כדי שלא תיחשב לחברה זרה בשוק העיקרי שלה, ארה"ב", אומר שויד. "ההעדפה שלנו להישאר ישראלים אינה מטעמי ציונות, אלא מטעמי מס. המס בישראל נמוך יותר".

אבל גם בלי הסיסמאות, צ'ק פוינט מתבססת לא מעט על כוח אדם מקומי. 40% מעובדיה הם ישראלים. "אני מעדיף לשכור עובדים ישראלים ולא להוציא עבודות תוכנה למיקור חוץ", אומר שויד. "מעבר לציונות, אני בודק אם ההחלטות שלי הגיוניות מבחינה עסקית. אם הייתי רואה שלשכור עובדים בישראל זה קשה והתוצאות פחות טובות, לא הייתי עושה זאת. חלק מההצלחה שלנו לפתח מוצרים מצליחים נובעת מכוח האדם הישראלי".

לדעת שויד, כוח האדם בישראל מצטיין לא רק ברמה הטכנולוגית. להערכתו התפתח בישראל בעשור האחרון דור של מנהלים מצוינים: "יש כיום בישראל יותר מנהלים טובים ומנוסים. בחו"ל אני נורא רוצה לשכור מנהלים מקומיים - זה הכי טבעי - אך בחלק גדול מהמקרים אנחנו לא מצליחים למצוא מנהלים בסטנדרט שאנחנו מחפשים ונאלצים לשכור מנהלים ישראלים לעבודה בחו"ל".

זה טוב לחברה שרוב עובדיה הם ישראלים?

"קשה לי לומר. החיסרון הכי גדול שלנו בהיי-טק הישראלי הוא שאנחנו נמצאים בישראל. השוק למוצרים שלנו לא נמצא פה. יש דרכים שאפשר להפוך את החסרון ליתרון, יש דרכים להתמודד עם זה - אבל זה חסם גדול".

חדר האוכל של צ'ק פוינט ממוקם בקומת הכניסה, ליד דלפק הקבלה. ביום שבו הגענו לפגישה עם שויד, יום קיץ חם ומהביל, בדיוק נגמרה ארוחת הצהריים. עובדי החברה יצאו מחדר האוכל כשהם מלקקים קרטיבים. אי אפשר היה למצוא ניגוד חד יותר בין הרחוב המיוזע לפנים הבניין הקריר. גם החברה עצמה היא אי קריר של יציבות במשק הישראלי.

שויד, שהשיל בחודשים האחרונים ממשקלו, נראה, ככל שיכולנו לשפוט, מאושר, נמרץ ואנרגטי. נראה כי הוא יצר לעצמו את העולם העסקי-מקצועי האידיאלי עבורו. אולי זה מה שעוזר לו לראות בצבעים נעימים גם את הסביבה החמה והמהבילה שלנו: "יש לא מעט דברים שהממשלה יכולה לעשות יותר טוב בכל הנוגע להיי-טק. טוב יהיה, למשל, אם הממשלה תשקיע יותר בחינוך מהנדסים. עם זאת, חייבים לומר כי מצב המהנדסים הנוכחי בישראל אינו רע בכלל. אני לא חושב שהממשלה צריכה להתערב ישירות בענף. היא מתנהגת בסדר גמור ורק שלא תקלקל".

המעורבות החברתית של שויד שקטה מאוד. צ'ק פוינט תורמת יותר ממיליון דולר בשנה למגוון של גופים, בין היתר בתחומי החינוך והרפואה. שויד הוא יו"ר של שתי עמותות בתחום החינוך: אוניברסיטה לנוער של אוניברסיטת ת"א, ויכולות - עמותה להעלאת שיעורי הזכאות לבגרות בקרב תלמידים על סף נשירה.

אתה חושב שלהיי-טק הישראלי יש תפקיד חברתי?

"כן. אנחנו מדינה קטנה מלחיצה ותחרותית. ענף ההיי-טק מאפשר לייצא את הידע הישראלי לשוק הגלובלי, מכיוון שאין לישראל יתרון בתחומים אחרים. ההיי-טק מאפשר לאנשים שבאים מרקעים שונים אפשרות להשתלב בכלכלה הגלובלית".

ומה דעתך על רמת התחרות במשק?

"המשק הישראלי הוא אחד התחרותיים שאני מכיר כצרכן. יש כאן חברות יעילות וטובות מאוד. אני לא ממש מבין מה הבעיה. מתלוננים על מחיר הקוטג'. אז אם תנובה מעלה את המחיר מארבעה לחמישה שקלים, כולם היו צריכים לקנות מספק אחר - ותנובה היו מבינים שלא היה כדאי להם להעלות מחיר, שזה לא משתלם. עצם העובדה שיש כאן לקוחות שלא רגישים למחיר זה מראה שחלק ניכר מהבעיה טמון אצל הצרכנים".

אבל יש פערים גדולים באוכלוסייה בישראל. זה מטריד גם את .OECD

"מטריד אותי שיש קיטוב בחברה. עם זאת, אנחנו מדינה עם ניידות חברתית גבוהה, ואדם יכול להתקדם. הכל תלוי עד כמה הוא רוצה וכמה הוא מוכן לעבוד בשביל זה. אם אדם רוצה משהו ויש לו מוטיווציה, זה לא משנה למי הוא נולד - הוא יצליח.

"במקרה הזה הממדים הקטנים של ישראל הם יתרון. ילד מהפריפריה נמצא במרחק שעה מתל אביב. אם הוא באמת רוצה להגיע למקום כלשהו - הוא יגיע. יש אי שוויון בישראל וברור שניתן לשפר זאת, אך חייבים לקחת דברים בפרופורציה. האנשים החיים בעשירון התחתון עדיין נהנים מתנאי חיים בסיסיים. יש להם דירה. יש להם מזון. רק לאחוז קטן מאוד אין תנאי חיים בסיסיים".

על פי סקר שפורסם באחרונה, משפחות רבות בישראל יקרסו אם יצטרכו לשאת בהוצאה חד פעמית של כ-8,000 שקל.

"אני לא אומר שמי שנקלע לצרה ומרוויח מעט לא נמצא בבעיה. אבל בסופו של דבר, גם העשיר וגם העני הולכים לאותו בית חולים ומקבלים אותו טיפול. הפער לא כזה גדול. אוהבים לבכות בישראל ולהעצים דברים. להיות ביקורתיים. המצב לא כל כך רע. גם ילד חולה סרטן מטבריה שלהוריו אין כסף לטיפולים יגיע במסגרת הרפואה הציבורית לאותה המחלקה הטובה בתל השומר, וישכב לצד זה שלהורים שלו יש כסף. כולנו רואים את אותם ערוצים בטלוויזיה וצורכים את אותה תרבות. ההבדל הוא שאם אתה הולך להופעה של בוב דילן ויש לך כסף אתה משלם 1,000 שקל כדי להיות באמצע ו-250 שקל כדי לשבת בצד. אגב בהופעה שלו שילמתי 1,000 שקל וגיליתי שדווקא אלה שישבו בצד ראו טוב ממני".

צ'ק פוינט היא חברת אבטחת מידע שמככבת בשוק חומות האש (FireWall) - תוכנות שמגינות על מחשבים, רשתות מחשבים, מכשירי סלולר ושקעי USB מפני חדירות של תוכנות מזיקות.

החברה נוסדה ב-1993 על ידי שויד, מריוס נכט ושלמה קרמר, שלושה צעירים בני 20 פלוס ששירתו ביחידה 8200. נכט משמש כיום כסגן יו"ר החברה. קרמר פרש, ולאחר התעסקות בפרויקטים ומיזמים שונים הוא שוב מהמר על תחום אבטחת מידע, הפעם עם אימפרבה.

צ'ק פוינט השכילה להבין כבר לפני 15 שנים שאבטחת מידע תהיה פתרון הכרחי לכל משתמשי האינטרנט והארגונים בשל זרימת המידע החופשית ברשת. הצלחתה ניכרת: ב-1995 הסתכמו המכירות שלה בכ-10 מיליון דולר והרווח הנקי היה 5 מיליון דולר, ואילו בשנה שעברה המכירות הגיעו ל-1.1 מיליארד דולר והרווח הנקי לכ-528 מיליון דולר - צמיחה של יותר מפי 100 ב-15 שנים. אין חברות היי-טק ישראליות אחרות שיכולות להתגאות בהישג הזה.

באופן כללי אפשר לומר שבעשור האחרון הצליחה המניה של צ'ק פוינט לצמוח למעלה בעקביות - מלבד התקופה שלאחר בועת הדוט.קום בשנת 2001. במשך השנים ביצעה צ'ק פוינט רק חמש רכישות. הרכישה הגדולה ביותר היתה של Protect Data השוודית תמורת 586 מיליון דולר ב-2006, אבל דווקא הרכישה של ZoneAlarm ביססה אותה כאחת השחקניות הדומיננטיות בתחום חומות האש.