לקראת ספטמבר: חשש מהתגברות חרמות נגד ישראל

מתחם קובנט גארדן בלונדון הוא אחד המקומות התוססים בעיר - שוק מקורה שבו שוכנות חנויות מסוגננות, שבסופי שבוע מוצפות במקומיים ובתיירים. אחת מהחנויות במתחם משווקת את מוצרי חברת "אהבה ים המלח" הישראלית, המוכרת בעולם מוצרי קוסמטיקה שמבוססים על מינרלים מהמקום הנמוך בעולם.

בשנתיים וחצי האחרונות מתקיימות מול החנות הפגנות על בסיס כמעט שבועי, בטענה על כך שמפעל החברה נמצא בקיבוץ מצפה שלם, ק"מ ספורים מעבר לקו הירוק, כלומר בתוך השטחים. בחלק מההפגנות הפעילים אף קושרים את עצמם בשלשלאות לדלת החנות, במחאה על הכיבוש. הם זועמים על החברה מפני שלטענתם היא כותבת על האריזות רק "ים המלח, ישראל".

לדברי עורך הדין הלונדוני סיימון נאטאס, הסתרת מידע מסוג זה מנוגדת לחוק הבריטי, ולכן רשויות מחוז קמדן שבו נמצאת לונדון מנהלות חקירה בעניין. "יש כאן חוקים הנובעים מחוק כללי של האיחוד האירופי, ונועדו להגן על צרכנים מסחר לא הוגן ומהטעיה. במקרה הזה, בהחלט ייתכן שצרכנים קנו את מוצרי החברה מפני שחשבו שהם מיוצרים בישראל, ולא בשטחים".

הקמפיין נגד "אהבה" הוא לא דוגמה יחידה לקמפיינים נגד חברות ישראליות הפועלות בשטחים, שאותם מובילה תנועת BDS (Boycott, Divest, Sanctions). התנועה נוסדה באופן רשמי ב-2005, לאחר שארגונים פלסטיניים קראו לארגונים בינלאומיים להחרים את ישראל. זה אינו ארגון היררכי, אלא פועל לרוב כמסגרת שדרכה ארגונים ופעילים מתקשרים זה עם זה, בעיקר דרך האינטרנט. לעתים הם גם מתכנסים לצורך דיון בקמפיין ספציפי, כמו הכינוס שהתקיים לפני כחודש וחצי בעיר מונפלייה שבצרפת, לשם הגיעו 100 פעילים מרחבי אירופה כדי לדון בחרם על חברת אגרקסקו.

עוד לפני שנוסדה התנועה, ניסו פעילים פוליטים במדינות המערב ליזום החרמת מכירת תוצרת ישראלית בחו"ל. הניסיונות תפסו או איבדו תאוצה בהתאם למציאות בישראל: בימי השיא של האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה התגברו הקריאות להטיל חרמות שונים.

בימים אלה, ככל שאנו מתקרבים לספטמבר, גובר החשש מחרמות נרחבים יותר, לאור כוונת הרשות הפלסטינית לבקש מהאו"ם לקבל הכרה כמדינה. אם מדינות העולם אכן יכירו במדינה זו, יהיה זה אירוע גם בעל השלכות כלכליות על ישראל, מלבד הזעזוע המדיני.

במישור הכלכלי (ה-BDS נוגע גם למוסדות תרבות ואקדמיה), הקמפיינים המאורגנים יותר הם אלה הנוגעים לחברות, ישראליות או בינלאומיות, שפועלות בגדה המערבית. "הקמפיינים המצליחים ביותר הם אלה שממוקדים בשטחים", אומר פעיל באחד הקמפיינים בארה"ב. "יש להם תמיכה רחבה יותר, כי מצטרפים אליהם גם אנשים שתומכים בישראל באופן ברור וגלוי אך מתנגדים לכיבוש, ומפריע להם שחברות ישראליות מנצלות את הכיבוש לעשיית רווחים".

יותר ויותר קמפיינים כאלה יוצאים לדרך בשנים האחרונות, וגם מצליחים להשפיע. כך לדוגמה, לפני חודשיים וחצי הודיעה חברת הרכבות הממשלתית של גרמניה, דויטשה באן, שהיא פורשת מפרויקט קו הרכבת בין תל אביב לירושלים, בעקבות קמפיין פוליטי נגד החברה שהתמקד בכך שהפרויקט כולל מנהרות שעוברות בשטחים. על פי דיווח ב"דר שפיגל", שר התחבורה הגרמני פטר רמזאור אמר למנכ"ל דויטשה באן כי הפרויקט "בעייתי מבחינה פוליטית" ומפר את החוק הבינלאומי. בימים אלה מתנהל באיטליה קמפיין נגד חברת הרכבות פיצרוטי, שאמורה לחפור את המנהרות.

ואוליה, תאגיד אירופי ענק בתחום התחבורה והתשתיות, עומד לצאת מפרויקט הרכבת הקלה בירושלים, שעובר גם במזרח העיר. חברת סודה סטרים עשויה לסגור בשנים הקרובות את המפעל שלה במישור אדומים, וכבר הקימה קווי ייצור בתוך ישראל, בין היתר כדי למנוע חרם מצד צרכנים שוודים. גם תאגיד יונילוור מתמודד עם טענות של פעילים פוליטים בחו"ל על התנהגות לא אתית, בגלל הקשר שלו למפעל בייגל בייגל שנמצא בשטחים וחברת השמירה G4S שמתקנים מתוצרתה משמשים למחסומים ולמתקני כליאה בשטחים. דוגמה בולטת נוספת היא הודעתה של קרן הנפט הלאומית של נורווגיה על הפסקת ההשקעה בחברת אלביט בגלל מעורבותה בבניית גדר ההפרדה, ומאוחר יותר גם על הפסקת ההשקעה בחברת אפריקה ישראל בגלל פרויקטי הבנייה שלה בשטחים.

הצלע הישראלית של הקמפיינים האלה היא ארגון קואליציית נשים למען שלום, המנהל את פרויקט "מי מרוויח" - דו"ח תקופתי שנהפך בשנים האחרונות למקור מידע אמין בנוגע לפעילותן של חברות שונות בשטחים. במשרד קטן בתל אביב שוקדות פעילות הארגון על חיבור הדו"חות, תוך שהן נעזרות במידע גלוי כמו דו"חות לבורסה או פרסומים בעיתונים, וגם במידע שנשלח להם מפעילים באירופה. לעתים מהווים דו"חות אלה את הסיבה לפתיחת קמפיין בחו"ל, כמו במקרה של חברת הרכבות הגרמנית. פעילים פוליטים כלל לא ידעו שתוואי הרכבת בין תל אביב לירושלים עובר בשטחים ונחשפו לכך בעקבות דו"ח של הארגון.

הארגון, שתומך בחרם על השטחים בלבד, מפרסם את הדו"חות מתוך תפישה שחרם הוא כלי אפקטיבי במיוחד במאבק לא אלים נגד הכיבוש. "אין נתונים מספריים, אבל ברור שתנועת החרם משפיעה על התנהגותן של חברות", אומרת תמרה טראובמן, חוקרת בפרויקט. "תאגיד ואוליה, לדוגמה, יצא מפרויקט הרכבת הקלה בירושלים כתוצאה מהקמפיין הנרחב שהתנהל נגדה באירופה. עד אז המצב הפוליטי היה שקוף עבורה".

הקמפיין נגד "אהבה" ייחודי לעומת קמפיינים אחרים, מכיוון שהוא פעיל במיוחד בארה"ב, מדינה שבה חרמות על מוצרים ישראליים נפוצים פחות לעומת אירופה. מאחורי הקמפיין עומד "קוד ורוד" - ארגון נשים אנטי מלחמתי שהוקם בימי ממשל בוש, בעקבות ההתנגדות למלחמה בעירק. פעילות הארגון בחרו להחרים את מוצריה של חברת אהבה דווקא בשל ההקשר הנשי של המוצר ובחרו בכותרת "יופי גנוב" כסיסמת הקמפיין.

האחראית לקמפיין היא ראי אביליה, בת להורים ישראלים שהתפרסמה כשקראה קריאות ביניים נגד הכיבוש בעת נאומו של בנימין נתניהו בקונגרס במאי. אביליה וחברותיה מגלות יצירתיות בפעילותן נגד "אהבה". הצעד המשמעותי הראשון שלהן היה קשור בכוכבת הטלוויזיה קריסטין דיוויס, הידועה כשרלוט מ"סקס והעיר הגדולה". בקיץ 2009 שימשה דיוויס כפרזנטורית של חברת "אהבה", ותצלומים שלה בים המלח התפרסמו במודעות באמצעי התקשורת ובשלטי חוצות. במקביל כיהנה דיוויס כשגרירה של רצון טוב מטעם ארגון הצדקה וזכויות האדם הבינלאומי "אוקספם" באפריקה, הפועל במוקדי סכסוך בכל העולם וידוע גם בהתנגדותו התקיפה לכיבוש הישראלי.

נשות "קוד ורוד" הפנו את תשומת לב הארגון לבעייתיות הטמונה בקשר שלו עם דיוויס. המקרה הגיע לתקשורת האמריקאית, לאחר ש"ניו יורק פוסט" פירסם בעמוד הרכילות שלו ידיעה שלפיה אוקספם השעה את דיוויס מתפקידה, בשל הקשר עם "אהבה". הידיעה צוטטה בהרחבה בעיתונים ובאתרי אינטרנט בכל רחבי העולם, ומיליוני קוראים התוודעו לבעייתיות של פעילות החברה. כיום דיוויס לא מייצגת את "אהבה", אך היא עדיין בקשר עם אוקספם.

נשות "קוד ורוד" יצאו במהלך יצירתי נוסף כשניסו - והצליחו - להכשיל קמפיין פרסומי של "אהבה" באינטרנט. החברה ניסתה לערוך למוצריה מיתוג מחדש תחת הסיסמה "לידה מחדש", והזמינה גולשות בטוויטר לשאול שאלות בנוגע לעור ולבריאות והבטיחה להן להשתתף בהגרלה נושאת פרסים - מוצרי קוסמטיקה בשווי 300 דולר, במבצע שאמור היה להימשך יומיים. נשות "קוד ורוד" התכוננו מראש לאירוע, והכינו שאלות הנוגעות לכיבוש, שאותן שלחו לפעילות בכל העולם. כשעלה הקמפיין לאוויר הוצפו מומחי "אהבה" בעשרות שאלות פרובוקטיביות, כמו "מה אתם מציעים לי נגד גז מדמיע שהתיזו עלי הישראלים". עד מהרה הצטרפו גם גולשים אחרים עם שאלות שהמציאו בו במקום, והמומחים מהצד השני נותרו חסרי אונים. ביום השני לקמפיין ניסו ארגונים יהודיים לצאת במתקפת נגד, אך נכשלו - כמו הקמפיין עצמו. "זה היה מדהים. במשך יומיים פשוט השתלטנו להם על הטוויטר. זה היה אחד המבצעים המוצלחים ביותר שלנו", אומרת בסיפוק אחת הפעילות האמריקאיות.

חברת "אהבה" מסרה בתגובה: "נושא סימון המוצרים מתנהל על פי הסכמי הסחר בין ישראל לאירופה. החוזה של קריסטין דיוויס נחתם מראש לתקופה של שנתיים והסתיים במועד, ללא כל השפעה של גורם אחר".

ב-11 במאי התקיימה בבריסל האסיפה השנתית של בעלי המניות בבנק דקסיה, בעל השליטה בבנק דקסיה ישראל, המתמחה במתן אשראי לרשויות מקומיות. כ-200 איש התכנסו בחדר הישיבות הגדול במטה הבנק, לאסיפה סוערת. נציגים של איגודי עובדי הבנק הביאו כרזות המראות שני חזירים רזים - הלקוח והעובד, לעומת חזיר שמן במיוחד - מנהל הבנק, כמחאה על הבונוסים הגדולים שניתנו למנהלים.

זועמים לא פחות היו עשרות פעילים פוליטים, שדרשו שהסניף הישראלי של הבנק יימכר, בשל ההלוואות הניתנות לרשויות מקומיות בשטחים. לפעילים יש זכות להשתתף באסיפה משום שכל אחד מהם קנה מבעוד מועד מניה תמורת 2.5 יורו. הם העלו שורה של שאלות שהוכנו מראש, כולן קשורות לפעילות הבנק במתן אשראי להתנחלויות - אף שזו מהווה רק 1% מסך השקעותיו ובסך הכל 5 מיליון יורו (לא כולל ירושלים).

לאחר דיון של שעה ועשרים דקות, איבד יו"ר הבנק אנדרה דהייני את סבלנותו - והבטיח שבמהלך קיץ 2011 יימכר הסניף הישראלי של דקסיה. "נמכור בכל מחיר, גם אם יהיה הפסד", צוטט דהייני בכלי התקשורת המקומיים. "החלטנו למכור בגלל הנימוקים שנתתם".

בנק דקסיה הוא אחד משלושת הבנקים הגדולים בבלגיה, עם סניף כמעט בכל עיר, ולכן האסיפה הזו עוררה הדים רבים בתקשורת הבלגית. לדברי מקור ישראלי המקורב לבנק דקסיה ישראל, בשנים האחרונות צימצם הבנק באופן משמעותי את היקף ההלוואות שלו בשטחים, אך לא יכול היה לבטל אותן לגמרי כי חשש שאפליית לקוחות על רקע גיאוגרפי עלולה להיות מנוגדת לחוק הבנקאות. "זה אירוע מדהים, שבישראל בכלל לא נתנו עליו את הדעת", אומר המקור. "זאת הפעם הראשונה בתולדות הבנקאות הישראלית שבנק לא נמכר משיקולים כלכליים, אלא משיקולים פוליטיים גרידא".

בנק דקסיה ישראל, ששוויו 470 מיליון שקל, נחשב לבנק אטרקטיבי ביותר עבור בנקאים ישראלים, עם שיעורי רווחיות יציבים. זאת, בין השאר, מכיוון שהוא מקבל ביטחונות מלאים מהרשויות המקומיות - והמדינה לא תיתן לרשות מקומית להתמוטט. לכן, בעלי השליטה בבנק מזרחי טפחות או בבנק ירושלים, שני המועמדים הבולטים לרכישת הבנק, צריכים להגיד תודה לפעילים הבלגים שאיפשרו את מכירתו.

לדברי מריו פרנסן, פעיל בארגון זכויות האדם הבלגי "אינטאל" ואחד ממובילי הקמפיין, פעולות המחאה התחילו בנובמבר 2008, שבע שנים לאחר שבנק דקסיה רכש את השליטה בבנק אוצר השלטון המקומי ממרכז השלטון המקומי בישראל. הקמפיין החל רק שנים לאחר מכן, משום שרק אז מצאו הפעילים הוכחה חותכת לכך שהבנק אכן מעורב בהשקעות בשטחים, אף שחשדו בכך כבר קודם לכן. הפעילים גילו באתר האינטרנט של הכנסת פרוטוקול דיון של ועדת הכספים שבו דוד קפאח, מנכ"ל הבנק, מסביר לח"כים מהימין שהבנק לא הפסיק להשקיע ביהודה ושומרון, ואף נתן דוגמה להלוואות בשבע התנחלויות שונות. הישיבה התקיימה אמנם ביולי 2007, אך איתור הפרוטוקול נמשך יותר משנה.

בדיעבד, אומר פרנסן, האיתור המאוחר של המידע שיחק לטובתם. "בתחילת הקמפיין היה משבר הבנקאות העולמי בשיאו. אנשים כעסו על הבנקים ורצו לעשות משהו בעניין. כמה חודשים לאחר מכן נפתח מבצע עופרת יצוקה, וגבר העניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקמפיין שלנו שילב את שני הנושאים, ולכן זכה לתגובות טובות".

פרנסן וחבריו הצליחו לגייס 82 עמותות, ארגונים פוליטיים ואיגודים מקצועיים לתמיכה במאבק. נוסף על כך, 42 מועצות ערים חתמו על תמיכה בקמפיין. כמעט מדי שבוע הפגינו פעילי הקמפיין מול סניפי הבנק באחת הערים, ובאוקטובר 2009 הפגינו אלפים בו זמנית ב-20 ערים בבלגיה. בנוסף, הפעילים הציפו את ראשי הבנקים בבלגיה ובישראל בפניות בכתב ובטלפון.

בשלב מסוים החליטו הפעילים לקנות מניות, כדי שיוכלו להעלות טענות באסיפה הכללית. ב-2009 השתתפו בישיבה שלושה פעילים, כעבור שנה הגיעו 20, והשנה השתתפו 45 פעילים, ש-30 מתוכם העלו שאלות באוזני ראשי הבנק. לדברי פרנסן, הוא וחבריו ממשיכים לעקוב אחר הבנק ומודעים לכך שמהלך המכירה עלול להתעכב או שהבנק ייסוג ממנו. "כשהבנק יימכר, נמכור את המניות שלנו ונעשה מסיבה. אם הבנק לא יימכר בקרוב, נמשיך במחאה. יש לנו תוכניות מגירה לספטמבר, כשאנשים יחזרו מחופשת הקיץ".

בשבוע שעבר הונחה אבן הפינה למפעל חדש של חברת סודה סטרים (לשעבר סודה קלאב) באזור התעשייה להבים שבנגב, שבהקמתו יושקעו 130 מיליון שקל. הידיעות על הקמת המפעל סיפרו על הטקס החגיגי שבו השתתף השר לפיתוח הנגב והגליל, סילבן שלום, ועל 1,000 העובדים שהמפעל צפוי להעסיק. איש לא התייחס לכך שהמפעל החדש צפוי לפתור לחברה, ששוויה הוא 1.5 מיליארד דולר, כאב ראש לא קטן מול הצרכנים במערב אירופה בכלל ובשוודיה בפרט.

המוצר של סודה סטרים פופולרי במיוחד במדינה הסקנדינווית בגלל תדמיתו הירוקה והחיסכון בבקבוקים. תדמיתו נפגעה בגלל מקום הייצור של מכלי הגז - אזור התעשייה מישור אדומים. הדבר היווה עילה לקמפיין ציבורי חריף שהתנהל בשנים האחרונות בשוודיה. לפי התשקיף שפירסמה החברה באוקטובר, ערב הנפקתה בנאסד"ק, הצרכנים השוודים היו 20% מכלל צרכני החברה. בתשקיף התייחסה החברה למיקומו של המפעל בשטחים כגורם סיכון - לאור הלחץ הפוליטי והפרסום השלילי, וצפתה אפשרות שתיאלץ להעביר את המפעל - אף שתאבד את הטבות המס הניתנות בשטחים.

לפני שלושה חודשים הודיעו שניים ממשווקי המוצר בשוודיה שסודה סטרים דיווחה להם שהיא מתכוונת להעביר את המפעל לתוך ישראל. המשווקים פנו לסודה סטרים לאחר פרסום דו"ח "מי מרוויח", שחשף כי כל מכשירי החברה מיוצרים במישור אדומים, בניגוד לכאורה להבטחות קודמות לצרכנים בשוודיה. לפני כחודש וחצי רכשה החברה מפעל באלון התבור והחלה להקים שם קווי ייצור למיכלי הגז. לחברה יש כעת תשובה לשוודים: הם יכולים לרכוש מוצרים מהמפעל באלון התבור, או ממפעל החברה בסין.

לדברי מנכ"ל החברה, דניאל בירנבוים, כבר עכשיו מגיעים רוב המוצרים הנשלחים לשוודיה מסין, בשל דרישות הצרכנים השוודים. בירנבוים לא פוסל את האפשרות שב-2013, כשייפתח המפעל בלהבים, ייסגר המפעל במישור אדומים. "כרגע אנחנו נמצאים במגמת התרחבות, ואם היא תימשך נייצר בשני המפעלים. אם לא, נסגור את המפעל במישור אדומים ונייצר רק בנגב".

הקמפיין נגד החברה התחיל ב-2008, לאחר שהרדיו הציבורי בשוודיה פירסם תחקיר בארבעה חלקים שהוקדש למקום הייצור של מכלי הגז של סודה סטרים. כמו במקרים אחרים, גם במקרה זה התבססו הפעילים על עבודת מחקר דקדקנית ושיתוף פעולה בינלאומי. פעילים מהולנד, משווייץ ומצרפת שלחו לקואליציית נשים לשלום תצלומים של אריזות המוצרים הנמכרים ברשתות הגדולות באירופה. על האריזות נכתב כי מקום הייצור הוא ישראל ומצוין כי כתובתם של משרדי החברה היא איירפורט סיטי, אף שמפעל הייצור היחיד של החברה נמצא במישור אדומים. הדבר מנוגד לכאורה להסכמה בין ישראל לאיחוד האירופי על כך שמוצרים מהשטחים צריכים להיות מסומנים באופן מיוחד.

ליתר ביטחון ניגש אחד הפעילים הישראלים למפעל החברה במישור אדומים. הוא אמנם לא הורשה להיכנס לשטח המפעל, אך מצא בחצר אריזה שעליה נכתב "איירפורט סיטי" - עשרות ק"מ ממזרח לאיירפורט סיטי. לטענת הפעילים, כך הונתה החברה את צרכניה. "זה כמו שתמצא חלקיקי בשר במוצר חלבי כשר", מסביר אחד מפעילי הקמפיין. "כולם זוכרים את הסיפור של הג'לטין במילקי, זה בדיוק אותו דבר".

ג'ונתן סטנקזק, בנם של ישראלים שעזבו לשוודיה ומחזיק בדרכון ישראלי, הוא אחד הפעילים השוודים הבולטים. לדבריו, כבר ב-2008 פיזרה החברה הבטחות לצרכנים על העברת המפעל ממישור אדומים, וכלל לא עמדה בהן. "סודה סטרים חושבים שהשוודים פראיירים. התקשורת השוודית הפסיקה לחפור בעניין עד שפורסם הדו"ח של ‘מי מרוויח'. שלחנו עותק לכל המפיצים, וגרמנו להם לפנות לחברה לתשובות".

בירנבוים דוחה את טענות הפעילים על הבטחות שווא. "לא דיברנו עם השוודים על העברת המפעל", הוא טוען. "בעולם יש שווקים צרכניים שמעדיפים לא לקנות מהשטחים, ולכן אנחנו מספקים להם את המוצרים מסין - וכעת גם מאלון התבור". בירנבוים דוחה גם את הטענות בנוגע להטעיית צרכנים: "מבחינת חוקי המכס, בכל מקרה מדובר במדינת ישראל, ולכן אין פה הטעיית צרכנים. על האריזה לא כתוב שהמיכל מיוצר באיירפורט סיטי, אלא על ידי סודה סטרים שבאיירפורט סיטי".

בירנבוים מסרב לומר אם רכיב מסוים של המוצר מיוצר רק במישור אדומים, פרט שעדיין מטריד פעילים ועיתונאים שוודים. "זה סוד מסחרי. מה שחשוב הוא ארץ המקור כפי שהיא כתובה על כל אריזה, דבר שנקבע על ידי המכס בכל מדינה".

חברת היצוא החקלאי אגרקסקו, מהסמלים המוכרים של החקלאות הישראלית, מתמודדת בימים אלה עם אחד המשברים הקשים בתולדותיה, לאחר שנקלעה להליך של הקפאת הליכים עקב חובות של יותר מ-100 מיליון יורו. הסיבה למשבר נעוצה בניהול כושל של החברה שבשליטת הממשלה, אך קרוב לוודאי שמאות הפעילים שפעלו נגד החברה באירופה מייחסים לעצמם משהו מהידרדרותה.

בשנים האחרונות נאלצו כמעט כל רשתות המרכולים הגדולות באירופה - טסקו, סיינסברי, קופ, מיגרוס ועוד - להתמודד עם לחץ מצד פעילים פוליטים בגלל מכירת התוצרת של אגרקסקו. חלק מהרשתות הצהירו שלא ימכרו תוצרת של החברה, אך חזרו בהן עקב לחץ פוליטי שהפעיל משרד החוץ הישראלי. רק 2% מהתוצרת שאגרקסקו משווקת מקורו בהתנחלויות, אך אחת הטענות המרכזיות של הפעילים היא שהחברה מערבבת את התוצרת המגיעה משני עברי הקו הירוק ומטעה את הצרכן האירופאי.

"זה מקרה מעניין של חברה שמשקיעה כסף רב בבניית מותג שנועד לקדם יצוא חקלאי ישראלי באירופה, אך נאלצת להתמודד עם ביקורת חריפה בגלל המצב הפוליטי", אומר שיר חבר, כלכלן מהמרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית ופעיל בתנועת החרם, המתגורר כעת בגרמניה. "חלק מההידרדרות נובע מכך שחקלאים רבים נטשו את החברה בשנים האחרונות. צריך לשאול אם הנטישה נובעת מירידת המותג של אגרקסקו באירופה - דבר הנובע, לפחות בעקיפין, מהקמפיין שמתנהל נגד החברה".

בתחילת שנות ה-2000 היתה אגרקסקו אחת החברות הראשונות שנתקלו בחרם. הקריאות נגדה התגברו בעקבות מבצע חומת מגן שנערך ב-2002. כעבור שנתיים חסמו פעילים בריטים את הכניסה למתקני מרכז ההפצה של אגרקסקו בבריטניה, ולא איפשרו לפרוק סחורה ולהוציאה מהנמל. הצעדים האלה חזרו על עצמם כמה פעמים, ונהפכו למסורת. אגרקסקו תבעה את הפעילים על חדירה לשטח פרטי, אך הפסידה. במשפט נאלצה החברה לספק נתונים על היקף העבודה שלה בהתנחלויות, והתברר כי החברה מייצאת כ-60% מהתוצרת החקלאית המעובדת בהתנחלויות.

לפני שנה הודיעו שתי רשתות מרכולים גדולות באיטליה - קו-אופ ונורדיקונאד - שהן מפסיקות לשווק מוצרים מההתנחלויות. "באחת הידיעות שפורסמו על כך הגיב נציג אגרקסקו ואמר שרק 2% מתוצרת החברה מקורם בשטחים, אומר חבר. "זה העיד על הגישה המוטעית של החברה - הבעיה היא לא הכמות, אלא הערבוב של התוצרת מהשטחים עם התוצרת מישראל".

מקור המקורב לאגרקסקו דוחה את הדברים: "מעולם לא היה חרם של ממש על תוצרת ישראלית, גם לא במקרה של איטליה, מפני שהמרכולים חזרו בהם", הוא אומר. "המצב היה קשה לאחר מבצע חומת מגן, כשרשתות בשוודיה, בנורווגיה, בבלגיה, ובשווייץ החזירו לנו את התוצרת. שר החקלאות דאז, שלום שמחון, נדד בין הנהלות המרכולים באירופה, והסביר שחרם על אגרקסקו יפגע בחקלאים בעזה, שגם הם משווקים דרך אגרקסקו, וכך הצליח לשכנע אותם להמשיך לשווק את התוצרת".

המקור דוחה את הטענה לגבי ערבוב מוצרים. לדבריו, אגרקסקו מצייתת לדרישת האיחוד האירופי, שלפיה מוצרים מהשטחים יסומנו וישלמו מכס מלא (לעומת מוצרים ישראליים הפטורים ממכס באירופה). לכן בכל תעודת משלוח לאירופה מצוין בבירור מקור המוצר באמצעות המיקוד של האזור שממנו נשלח. "תפקידם של המרכולים באירופה הוא לסמן בנפרד את הסחורה המגיעה מההתנחלויות, אך לא כולם עושים את זה, והאשמה מתגלגלת על אגרקסקו".

המקרה של ענקית התחבורה והתשתיות הצרפתית ואוליה נוגע לאחד המקומות הרגישים בסכסוך הישראלי-פלסטיני: ירושלים. בספטמבר 2004 נכנסה החברה לשותפות בחברת "סיטי פס", העתידה להפעיל את פרויקט הרכבת הקלה בעיר. היא אמנם מחזיקה רק ב-5% מהפרויקט, אך היא היתה אמורה להפעיל את הקו באופן בלעדי וליישם שם את הניסיון הרב שיש לה בפרויקטים דומים באירופה. קו הרכבת בירושלים עובר גם בשכונות הפלסטיניות במזרח העיר, שטח המוגדר בחוק הבינלאומי כאזור כבוש, אף שסופח על ידי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים.

עובדה זו מעוררת את הקמפיין נגד החברה, שלא רואה בעיה במיזם - מפני שהוא משרת את האוכלוסיה הפלסטינית. מחאת הפעילים התעוררה גם עקב העובדה שהחברה מפעילה בבקעת הירדן מטמנה גדולה, המשרתת כמה התנחלויות, ומפעילה קווי אוטובוס העוברים גם בגדה המערבית.

פעילים באוסטרליה ובכמה מדינות באירופה הקימו ארגוני מחאה נגד החברה, והם מפעילים עליה לחץ באמצעות הפגנות מול המשרדים ופניות ישירות אל המנהלים. בשל התלות של אזרחים אירופאים רבים בשירותי התחבורה של החברה, הקמפיין מתמקד פחות בקריאה לחרם צרכנים ויותר בניסיונות לשכנע גופים פיננסיים וממשלתיים לא לשתף פעולה עם החברה. פעילים פונים לגופים שמנהלים כספים - קרנות פנסיה או בנקים - ומסבירים להם שכדאי להם למשוך את השקעתם מהגוף השנוי במחלוקת. הניסיון הזה מצליח בעיקר בגופים קטנים יחסית, המחויבים לכללים אתיים בהשקעות. כך, לדוגמה, בנק ASN ההולנדי הודיע ב-2006 על משיכת השקעתו מהחברה, בעקבות פניות שקיבל מפעילים.

זירת לחץ מוצלחת יותר היא פנייה לרשויות מקומיות באירופה, כדי שאלה יפסלו את ואוליה במכרזים של תחבורה ותשתיות שבהם היא מתמודדת. לפי חוק של האיחוד האירופי, כשרשויות מקומיות מוציאות מכרזים גדולים, הן רשאיות לפסול חברות המעורבות בהתנהגות אתית לא נאותה, ובמקרה של ואוליה - פעילות בתחומים של שטח כבוש. החוק לא קובע אם הרשות המקומית חייבת לפסול חברה שכזו, אך משאיר לה שיקול דעת בעניין.

לטענת פעילים באירופה, לחץ ממוקד במכרזים ספציפיים ברשויות המקומיות גרם לוואוליה להפסיד במכרזים חשובים, מה שהוביל אותה להחלטה למכור את חלקה בפרויקט בירושלים לחברת אגד, עסקה שעדיין לא הושלמה.

המקרה הבולט ביותר היה ב-2008 בשטוקהולם, שם הפסידה ואוליה חוזה של 3.5 מיליארד יורו. "במקום לדבר על הרכבת הקלה בשטוקהולם, החברה מצאה את עצמה מדברת על הרכבת במזרח ירושלים", מספר חבר. "לאחר ההפסד, עיריית שטוקהולם לא יצאה בהצהרה פומבית שהבעיה היא העניין הפוליטי, אבל יש מספיק אינדיקציות לכך, בעיקר כי לאחר האירוע הזה הודיעה ואוליה על יציאתה מהפרויקט בירושלים. אני מניח שהם חשבו שבכך יסתיים הקמפיין, אבל פעילים עדיין מרימים טלפון למשרדי החברה - גם מפני שהעסקה עוד לא יצאה לפועל וגם בגלל הפעילויות האחרות של החברה בשטחים".

לדברי עורך הדין הבריטי דניאל מחובר, ואוליה הפסידה גם לא מעט מכרזים חשובים בבריטניה. "אין רשות מקומית שאומרת בגלוי שהיא פוסלת את ואוליה", הוא מבהיר, "אבל למעשה היא איבדה חוזים רבים שהיה לה חשוב לזכות בהם. בבריטניה, לדוגמה, החברה הפסידה שני חוזים גדולים - בדרום לונדון ובהמפשייר, לאחר קמפיין שהתנהל נגדה".

מחברת ואוליה נמסר בתגובה: "ככל קבוצה עסקית, ואוליה בוחנת את פעילותה על פי שיקולים פיננסיים ועסקיים בלבד. מתוך שיקולים אלה היא מקבלת החלטותיה".

השבוע התקיימו בכנסת דיון והצבעה בהצעת החוק המכונה "חוק החרם", המעוררת סערה במערכת המשפטית והפוליטית. ההצעה, ביוזמת ח"כים מהימין, קובעת כי מי שיקרא או יקדם חרם על מדינת ישראל, ישלם פיצויים ותוגבל זכותו להשתתף במכרזים כלכליים של המדינה (עד למועד סגירת הגיליון ההצבעה עדיין לא התקיימה).

החוק מעורר התנגדות במשרדי המשפטים, במשרד החוץ ובמשרד התמ"ת, בין השאר בשל הפגיעה בחופש הביטוי, דבר שעלול לפגוע עוד יותר בתדמיתה של ישראל בעולם. גם בשמאל מתנגדים לחוק, וח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) כינה אותו "חוק הזוי". החוק כולל סעיף שלפיו חברה המסרבת לפעול בשטחים לא תוכל לקבל חוזים ממשלתיים. כלומר, חברות ישראליות, גם כאלה שבעלי המניות שלהם הם זרים, לא יוכלו להחליט שהן משקיעות רק במדינת ישראל ולא בשטחים. החשש הוא שחברות בינלאומיות יעדיפו לא להשקיע בישראל כלל וכלל, כדי לא להיכנס לתסבוכת.

"במקרה של בנק דקסיה, לדוגמה, אם עד עכשיו היתה לו אפשרות להחליט שהוא פשוט לא משקיע יותר בשטחים, חוק החרם יחייב אותו לבחור אם להשקיע בישראל או לא להשקיע בישראל", אומר הכלכלן שיר חבר מהמרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית. "פעילים בכל העולם לא מצליחים לשלול את הלגיטימציה של מדינת ישראל, אבל החוק הזה מצליח".