האם הצונאמי מגיע, ואנחנו עסוקים בלשחק גוגואים על החוף? ישראל נמצאת בסכנה מוחשית כזו. יותר מ-100 אלף איש צעדו אתמול בלילה תחת שלל סיסמאות, כשהרוח העולה מרובן היא: "תנו לנו, כי מגיע לנו לקבל יותר". זאת, בשעה שגלי המשבר הכלכלי העולמי מאיימים להטביע כל מדינה שלא תהיה ערוכה כדבעי לקראתו.
דירוג האשראי המושלם של ארה"ב ירד בסוף השבוע, בראשונה בהיסטוריה. הסינים, העצבניים מהחשש כי ההשקעות שלהם באיגרות חוב של ממשלת ארה"ב עלולות לרדת לטמיון, החלו לחלק הוראות לארה"ב ולהורות לה לעשות קיצוצים בתקציבי הרווחה והביטחון (!). גם זה בראשונה בהיסטוריה.
איגרות החוב של ממשלות ספרד ואיטליה נהפכו בסוף השבוע לאיגרות חוב זבל, המחייבות חילוץ. הבנק המרכזי של אירופה הודיע כי ינסה להציל את שתי המדינות באמצעות רכישת איגרות החוב שלהן.
זו אמנם אינה הפעם הראשונה בהיסטוריה שעולה האפשרות ששתי מדינות הענק יקרסו - אירוע דומה כבר קרה בשפל הגדול של שנות ה-30 - אבל ספק אם זה מנחם מישהו. העולם נחלץ מהשפל ההוא, להזכיר, באמצעות מלחמת עולם שנייה.
קריסה אפשרית של איטליה או ספרד, ביחד או לחוד, יש לה משמעות אחת: הידרדרות העולם למשבר העמוק ביותר מאז זה של שנות ה-30. אין כל יכולת לתמוך במדינות האלה - לאף גורם עולמי אין די כסף לכך. בוודאי לא כשהדוד סם בכבודו ובעצמו כבר הורד על ברכיו באמצעות הורדת הדירוג.
אין תמה, לכן, כי ראש ממשלת איטליה הזחוח תמיד, סילביו ברלוסקוני, נאלץ להסכים לתוכנית חירום כלכלית איטלקית - כתנאי לתמיכה של הבנק המרכזי האירופאי באג"ח האיטלקיות. התוכנית כוללת סעיפים כמו: "רפורמות לליברליזציה של כלכלת איטליה, מכירת נכסים ממשלתיים והוספת תיקון לחוקה, שיחייב את ממשלת איטליה לשמור על תקציב מאוזן".
האם הסעיפים האלה נשמעים מוכרים למישהו? כמובן, אלה הם בדיוק אותם סעיפים שאיפיינו במידה רבה את ניהול כלכלת ישראל ב-25 השנים האחרונות, ושנגדם מוחים כיום יושבי האוהלים: לא למכירת נכסים ממשלתיים (הפרטה), לא לליברליזציה של הכלכלה (כלכלה חופשית-קפיטלסיטית), לא לאיזון התקציב (שלל תביעות להגדלת ההוצאה הממשלתית לשם תמיכה במעמד הביניים - ללא התחשבות בגירעון או בחוב).
חזון העצמות היבשות העולמי ניבט מכל עבר
העולם רועד כיום. הכלכלות החזקות בעולם מתרסקות. המדינות הגדולות והנחשבות ביותר כלל אינן בטוחות שיהיה להן מהיכן לשלם את חובותיהן. ורק במדינת ישראל הקטנה, שבעור שיניה שרדה את המשבר, צועדים אלפים בתביעה לממשלה לפרוץ את הגירעון, להגדיל את החוב ולשפוך כסף לכל דורש.
אל תטעו, תנועת המחאה היא חיונית לעתידה של מדינת ישראל. בפעם הראשונה החל מעמד הביניים להתקומם, ולתבוע שינוי סדר עדיפות אמיתי. אבל שינוי סדר העדיפות אינו אמור לכלול איתו גם את שינוי סעיף האחריות התקציבית - כי למדינה שאינה אחראית פשוט אין סיכוי לשרוד. נקודה.
זהו לקח בהיר וברור: יש תמורה לאחריות. ארה"ב גדלה, שמנה ובעטה בעקרונות הכלכליים שבהם דגלה כל השנים. היא התרגלה לצרוך יותר מכפי יכולתה, ולממן זאת באמצעות צבירת חוב. מדינות אירופה התרגלו לעבוד מעט, להחזיק מערכות רווחה גדולות ויקרות, ולהניח כי האימפריה האירופית תשרוד לעד. המדינות האלה שכחו אחריות מהי, ועתה הן נדרשות לשלם את המחיר.
לעומת זאת, מדינות שהמשיכו לעבוד קשה, לממן את רמת חייהן ממקורותיהן ולהימנע בכל מחיר מצבירות חובות - צלחו את המשבר הכלכלי העולמי בשלום. כך גרמניה. כך אוסטרליה. כך ישראל. שלוש מדינות שלא ויתרו לעצמן ולא עשו לעצמן הנחות, אלא תבעו מעצמן להתאמץ עוד ועוד. את פירות המאמץ הן קטפו במשבר.
לא בכדי העולם כולו הילל את ישראל - 25 שנים ברציפות, מאז המשבר של שנות ה-80, ישראל שמרה על אחריות תקציבית. 25 שנה משרד האוצר (ביחד עם בנק ישראל) מהלך אימים על ראשי ממשלה, שרים ואזרחים כי מדינה שלא תשמור על אחריות תקציבית - תקצץ, תחסוך, תפריט, תמכור, תשמור על גירעון סביר ותקטין חוב - סופה שלא תשרוד.
במהלך 25 השנים האלה הצליחה המדיניות של משרד האוצר להציל את כלכלת ישראל מקריסה בשלושה אירועים עוקבים - המיתון של האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה והמשבר העולמי של 2008. האחרון, כאמור, היה אירוע המחץ - ההוכחה הניצחת והסופית עד כמה חשוב להתנהל באחריות. משמע, רק מי שמוציא פחות, חוסך יותר ומשקיע בעתיד - הוא מי ששורד.
הלקח הזה התבהר עד אימה בסוף השבוע האחרון. אפילו איטליה הנהנתנית עומדת להכניס לחוקתה את החובה לשמור על תקציב מאוזן. ורק אצלנו עם ישראל, משום מה, מסרב להפנים. רק אצלנו חוק הפחתת הגירעון, שישראל פעלה לאורו מאז שנות ה-90, נגרר בחוצות כעדות נוספת לקפיטליזם החזירי של משרד האוצר. רק אצלנו כולם תובעים לקבל עוד ועוד, בלי להסביר מהיכן ימומנו כל התביעות האלה. רק אצלנו ישמן ישורון ויבעט - דווקא כשחזון העצמות היבשות העולמי ניבט מכל עבר.
תנועת המחאה קוראת לשינוי סדר העדיפות הלאומי - וזה חשוב, אבל אל לה לסכן את ההישגים הכבירים שצברה ישראל בזכות האחריות שגילתה עד עתה. האחריות התקציבית חייבת להשאר מחוץ למחאה, וחייב להיות ברור כי כל שינוי של סדר עדיפות נעשה רק בתוך מסגרת התקציב. אחרת, הצונאמי שיגיע ישטוף הפעם גם את ישראל איתו, ואז גם דינה של תנועת המחאה לגווע. מדינה שמצויה במשבר כלכלי - כמו יוון, ספרד, אירלנד, ארה"ב או איטליה - פשוט אין לה מהיכן לשלם, ולכן גם אין מה לתבוע.