בעוד שבוע יחגוג המאהל בשדרות רוטשילד חודש להקמתו. בערים נוספות הצטרפו למחאה, וכיום ניתן לראות מאהלים בכל רחבי המדינה. עד כה התייחסה עיריית תל אביב בסבלנות ובכבוד להימצאותם של האוהלים בשדרה, אף שגם בימים של שגרה מדובר באחת השדרות המרכזיות בעיר.
אלא שככל שנוקפים הימים, סבלנותם של תושבי העיר, ושל דיירי הרחוב בפרט, מתחילה לפקוע, ועמה מצטברות ונערמות התלונות בעירייה. גם הסכנה התברואתית נהפכת למוחשית יותר.
באחרונה הודיעה עיריית תל אביב כי "העירייה היתה הראשונה שתמכה במחאה והקצתה לכך מקום נרחב בשדרות רוטשילד. לראיה, המחאה בעיר עד היום היא הגדולה והבולטת ביותר בישראל. תפקיד העירייה הוא למצוא איזון בין הזכות למחות לבין תלונות רבות של תושבים נגד הפגיעה בסדר הציבורי".
לאור התמשכות והתרחבות המחאה מחד והצטברות התלונות מאידך, האם צפויה עיריית תל אביב או משטרת ישראל להתערב בנעשה בשדרה בקרוב? האם נשקפת לאוהלים בשדרה סכנת פינוי והחרמה, בדומה לגורלם של 15 האוהלים שהקימו המוחים בגן לוינסקי שבדרום העיר? ביחס לאוהלים בלוינסקי כתבה העירייה במכתב הפינוי שהוציאה לתושבי האוהלים בסוף יולי, כי בעלי האוהלים עוברים על חוק העזר העירוני לשמירת הסדר והניקיון.
עו"ד עופר זוזובסקי, שותף וראש מחלקת נדל"ן במשרד ראב"ד, מגריזו, בנקל ושות', מזהיר את דיירי האוהלים בשדרות רוטשילד ובשאר המוקדים ברחבי המדינה כי "גם אם מחאתם צודקת, הם חייבים להבין כי 'מעמדם' בקרקע זמני והם צפויים בכל רגע נתון לדרישת סילוק מצד העירייה". עם זאת, מסייג זוזובסקי ואומר כי בפועל, לאור התמיכה הציבורית שהמחאה מקבלת, העיריות יימנעו מלנקוט בשלב זה צעדים חד-צדדיים לפינוי המאהלים שעלולים להסיט אליהן את האש הציבורית.
לדעתו, בשלב זה צפוי יותר שהעיריות יפעלו לרכז את המחאה באזורים מסוימים בעיר או לקבוע פתרונות ביניים, שיכולים להתקיים על ידי קביעות ל"הסרת מכשול" מדרכי גישה ומעבר.כלומר העירייה יכולה לקבוע שהאוהלים שהוצבו בשדרה לא יעברו גבול מסוים שתקבע העירייה, המפריע לפי שיקול דעתה להולכי רגל או לרוכבי אופניים. כמו כן היא יכולה לקבוע שהאוהלים לא יפונו, אך יסולקו מבנים אחרים כמו סוכות עץ וסככות.
זוזובסקי מסביר כי באופן עקרוני העירייה אינה יכולה לבוא ולפנות את המאהל בכוח ללא צו. לדבריו, אם העירייה רוצה לפנות את המאהל יש לה שני מסלולים עיקריים לפי החוק לפעול על פיהם. בכל אחת מהדרכים רשאית העירייה לפעול להוצאת הצווים באופן עצמאי, בלי צורך לפנות לבית המשפט קודם לכן.
המסלול הראשון הוא מסלול העומד לעירייה באמצעות הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, להוצאת צו הריסה מנהלי ל"בניין" שנבנה ללא היתר. לפי סעיף 238 א' (א) לחוק התכנון והבנייה, לעירייה, או למען הדיוק לוועדה המקומית מטעמה, יש מגבלות זמנים אם תרצה לפעול לפי מסלול זה. כתנאי להוצאת צו הריסה על העירייה יהיה להגיש תצהיר מהנדס שבו יוצהר כי בניית המאהל לא הסתיימה, או לחלופין שהסתיימה בתוך 60 יום לפני הוצאת הצו, וכן כי המאהל התאכלס בתוך 30 יום שקודמו להוצאת הצו.
הפינוי ייתקל בקשיים עקב העניין הציבורי
המסלול השני שבו יכולה העירייה לפעול הוא הוצאת צווי "דרישה לסילוק מכשול" לפי חוק העזר לתל אביב-יפו בנושא שמירת הסדר והניקיון. במסלול זה העירייה אינה מוגבלת בלוחות הזמנים הקבועים בחוק התכנון והבנייה, והיא יכולה להוציא צו סילוק גם אחרי כמה חודשים.
עו"ד רוני איל, ממחלקת הנדל"ן של משרד צלרמאיר, פילוסוף, רוזובסקי, צפריר טולידאנו ושות', מציינת מסלול שלישי שיכולה העירייה לנקוט. לדבריה, הסמכות להוצאת צו פינוי מקרקעין של הרשות המקומית נובעת גם מחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים).
חוק זה קובע כי רק ראש הרשות המקומית יכול, בהתקיים תנאים מסוימים, להוציא צו לפינוי המקרקעין. הפינוי יעשה במועד שנקבע לכך בצו, אך לא פחות מ-30 יום מיום מתן הצו. לדבריה, אם לא יקויים הצו על ידי דיירי האוהלים, מעניק החוק אפשרות לפינוי בכוח, ובכלל זה, באמצעות סיוע מהמשטרה. החוק אף מטיל סנקציה פלילית על דיירי האוהלים של שנה מאסר או קנס כספי, במקרה שנכנסו לקרקע שלא כדין ומחזיקים בה שלא כדין. עם זאת, אומרת איל כי ספק אם המשתכנים נכנסו לקרקע ללא רשות כדין.
את הצו ניתן להוציא בתוך שישה חודשים מהיום שבו נודע כי הקרקע נתפסה שלא כדין, אך לא יאוחר מ-36 חודשים ממועד זה. אם הדיירים רואים את עצמם כנפגעים ממתן הצו, הם רשאים לפנות לבית המשפט בבקשה לבטלו או להשהות את ביצועו.
איל סבורה כי בשעה זו, לאור העניין הציבורי במחאה, הוצאת צווי פינוי לפי החוק לסילוק פולשים היא סנקציה לא מעשית, ואולם לדעתה אין זה אומר שהעירייה לא יכולה להשתמש באמצעים מתונים יותר, ולהוציא הודעות פינוי בהתאם לחוקי עזר עירוניים העוסקים בשמירת הסדר הציבורי ומניעת מפגעים, וכן לחלק התרעות לפני פינוי.
העליון אינו תומך באוהלים
מחאת האוהלים הנוכחית עדיין לא הגיעה לבית המשפט, ואולם ניתן ללמוד ממחאות אוהלים קודמות שהגיעו לפתחו של בית המשפט על מידת ההגנה המשפטית שתינתן לתושבי האוהלים.
מחאת "כיכר הלחם", מאהל המחאה שהוקם על ידי הפעיל החברתי ישראל טוויטו עם עשרות מחוסרי דיור בכיכר המדינה בתל אביב ב-2002-2003 ובקריית הממשלה בירושלים ב-2004, הגיעה לפתחו של בית המשפט ב-2003.
המחאה אז, שקראה לצמצום הפערים החברתיים בישראל ולהטבת מצבם הכלכלי של אנשים קשי יום, כללה הצבת אוטובוס מגורים בכיכר המדינה, כמה אוהלים, מבנה טרומי לשירותים, גנרטורים, מקררים ישנים, שולחנות, כסאות וחפצים נוספים. במקרה זה הוציאה עיריית תל אביב צווי דרישה לסילוק מכשול מכוח חוק העזר שמירת הסדר והנקיון.
בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב נתן אז גיבוי לצווים שהוצאו, וקבע כי מתן הצו היה בסמכותה של העירייה. השופט עודד מודריק קבע כי הזכות להפגין נסוגה מפני חובת הציות לחוק, וכי השהות הארוכה של המוחים בכיכר יצרה "מכשול" על דרך התנועה החופשית של הציבור במקום.
"ההפרעה המתמשכת לזכות הרבים לשימוש בחלק התפוס של שטח הכיכר, הפגיעה האסתטית, התברואתית המשליכה גם על ענייני בטיחות (חיבור פיראטי לפנסי הרחוב, פסולת המעלה צחנה והיא מקור למחלות, ניצול הכסות של קיום המאהל בידי עוברים ושבים לחנייה לא חוקית ומסוכנת על הכיכר) והתחושה של 'יצירת עובדות' בלי דין ודיין; כל אלה, ביחד ולחוד, בחלוף זמן כה רב מסיגים מפניהם את זכות ההפגנה. הזכות להפגין אינה הזכות להשלטת רצון הפרט על הציבור", קבע השופט (עתמ 01112/03).
בהמשך, לאחר שהמחאה עברה לאזור קריית הממשלה בירושלים, הסוגייה הגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון. השופטת אילה פרוקצ'יה תמכה בעמדת עיריית ירושלים וקבעה בפסק דינה מסוף 2004 כי "תפיסת חזקה מתמשכת, ללא הגבלת זמן באיזור נרחב המיועד לשימוש הציבור, תוך הצבת אוהלים וכן מתקנים שונים לסיפוק צרכי מגורים שוטפים של חברי הקבוצה, היא הפרה ישירה וברורה של הוראות חוק העזר העירוני. בלא היתר מהרשות המוסמכת, אין היתר לאזרחים לתפוס חזקה לאורך זמן ברחוב המיועד לשימוש הציבור הרחב ולהציב עליו מאהל ומתקנים שנועדו לשרת את צורכי שהותם במקום, ותהיה התכלית אותה הם מבקשים לקדם חשובה ככל שתהיה. סמכותה וחובתה של הרשות המקומית להגן על אינטרס הציבור לעשות שימוש ברחובות העיר ללא מפריע, וללא שייחשף למפגע ומטרד".
לדבריה, "העירייה הפגינה אורך רוח בכך שהמתינה למעלה מחמישה חודשים מאז תפסו חברי הקבוצה חזקה במקום, עד שפעלה לראשונה להוצאת צו הפינוי. אין להסביר את איפוק העירייה כהשלמה או כהסכמה להמשך המצב הקיים, וראוי ליישם בדחיפות את הוראות צו הפינוי".
גם שנים קודם לכן הגן בית המשפט העליון על עמדת עיריית תל אביב, שביקשה לפנות מאהל שהוקם ב-1997 בשכונת התקווה במסגרת מחאה חברתית נגד מדיניותה בעניין סיוע בדיור לזוגות צעירים. באותו מקרה הוציאה העירייה צו הריסה מנהלי נגד מאהל שהורכב מכמה אוהלים וסככה עשויים מעץ ומבד יוטה, אותו הגדירה כ"בניין" שהוקם ללא היתר לפי חוק התכנון והבנייה.
לאחר שמובילי המחאה פנו לבית המשפט נגד יישום הצו, נתן בית המשפט העליון גיבוי לצו ההריסה, וקבע כי חופש ההפגנה אינו גובר על חובת הציות לחוק: "אילו חופש ההפגנה היה נותן הכשר להקמת בניין ללא היתר, בניגוד לחוק התכנון והבנייה, ודאי היו קמים מאהלים ומבנים אחרים כפטריות לאחר הגשם לצורכי מחאה, כזאת או אחרת, ברחבי המדינה. הטענה של המבקשים עלולה באמת להפוך את חופש ההפגנה לחופש ההתפרעות. לא לכך נועדו זכויות היסוד. חופש ההפגנה אינו גובר על חובת הציות לחוק", קבע השופט יצחק זמיר ב-1997.
"החופש של המבקשים להפגין נגד מדיניות העירייה קיים, אך הוא אינו כולל חופש להקים מבנים בניגוד לחוק התכנון והבנייה. המבקשים רשאים גם כיום להפגין נגד העירייה בדרכים שונות, במסגרת החוק, אך אסור להם להפר את החוק, באופן הפגנתי, זה קרוב לחודשיים... אם הדרך בלתי חוקית, היעילות לא תהווה הצדקה להפרת חוק, לא תקנה הגנה מפני אישום פלילי ולא תעניק חסינות מפני צו הריסה", ציין השופט.