מאות אלפי המפגינים שיצאו לרחובות ביום שבת דרשו שינוי בסדר העדיפות בתקציב המדינה. על רקע הקמת צוות ההידברות הממשלתי ופרסום דרישות המפגינים, מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נתונים המעלים כי למרות העלייה בתקציבי החינוך בשנים האחרונות - לא ניתן להצביע על שינוי משמעותי בהשקעה הלאומית בחינוך (השקעה ממשלתית ופרטית) ביחס לתוצר.
ההוצאה הלאומית לחינוך עלתה ב-2010 ל-66.5 מיליארד שקל - עלייה של כ-4% לעומת 2009, בהמשך לעלייה דומה ב-2007 ו-2008. לפי נתוני הלמ"ס, חלקה של ההוצאה הלאומית על חינוך היתה ב-2010 8.2% מסך התוצר המקומי הגולמי - גבוה רק בעשירית האחוז מהשיעור ב-2009 (8.1%), אך קטן מחלקה ב-2008 (8.3%).
למעשה, שיעור ההוצאה הלאומית על חינוך נותר קבוע למדי מאז העשור הקודם - 8.3% ב-2005. מתחילת שנות ה-90 עלתה ההוצאה על חינוך כשיעור מהתמ"ג ל-9.1% ב-1996-1997, והגיעה לשיעור דומה ב-2002, אך מאז ירדה לרמה המוכרת כיום.
ההשקעה במבנים ובציוד לחינוך כשיעור מההשקעה הכוללת בנכסים קבועים עלתה ל-3.5% ב-2010, לעומת 3.3% ב-2009.
"מצליחים לשמור על החלק היחסי"
"ההוצאה הלאומית על חינוך אכן גדלה בשלוש השנים האחרונות, ככל הנראה כתוצאה מהסכמי השכר ותוספות התקציב להשכלה הגבוהה. אבל אם בוחנים את ההוצאה כחלק מהתמ"ג או ההוצאה הכללית, אז היא בעצם לא ממש השתנתה", אומר נחום בלס, חוקר חינוך בכיר ממרכז טאוב. "אנחנו בסך הכל מצליחים לשמור על החלק היחסי של החינוך מתוך כלל ההוצאה הממשלתית. לא ניתן לומר שנותנים כיום עדיפות גדולה יותר לחינוך מאשר בעבר, אלא רק שבאחרונה אנחנו מצליחים להגדיל את ההשקעה בחינוך בהתאם לקצב הגידול בתוצר".
ההוצאה הלאומית על חינוך משקפת את ההוצאות של כל מוסדות החינוך הציבוריים והפרטיים - החל בגני הילדים ועד למוסדות ההשכלה הגבוהה, והיא כוללת את ההוצאות של ההורים עבור שיעורים פרטיים, חוגים, תשלומים לבתי הספר וספרי לימוד, ואת שכר הלימוד של הסטודנטים. בנוסף, ההוצאה הלאומית כוללת את ההוצאות על בניית בתי ספר חדשים ורכישת ציוד.
אם בוחנים רק את ההוצאה על חינוך, ללא ההשקעה בפיתוח מבנים ורכישת ציוד, עולה כי היא עלתה בכ-3% ב-2010, לאחר עלייה של 4% ב-2009. הגידול המשמעותי הוא בפיתוח ובנייה של מבני חינוך חדשים ורכישת ציוד, שעלו בכ-9% ב-2010, בעיקר בעקבות השקעות שביצעו חלק מהרשויות המקומיות.
הפרוסה של החינוך לא גדלה כלל
רוב שירותי החינוך (87%) סופקו למוסדות חינוך ציבוריים של הממשלה, הרשויות המקומיות, האוניברסיטאות והמכללות המתוקצבות, וכן מוסדות נוספים ללא כוונת רווח כמו רשתות אורט ועמל. ההוצאה הגבוהה ביותר בתחום החינוך מצד הממשלה היתה על תשלום שכר (73.2%), החלק השני בגודלו (18.6%) הופנה לרכישת שירותים וסחורות וכ-8.2% חושבו כבלאי. 9% מהשירותים ניתנו על בסיס עסקי כמו שיעורים פרטיים, שירותים בגני ילדים, ספרי לימוד וקורסים למבוגרים.
ההוצאה השוטפת על בתי הספר וגני הילדים (ללא הוצאה על מבנים) היתה 68% מסך תקציב החינוך ב-2010. מתוכה רוב ההוצאה הוקדשה לחינוך היסודי (32%), לחטיבות הביניים והתיכונים (26%), והיתר לגני הילדים. 21% מההוצאה השוטפת הופנתה למוסדות ההשכלה הגבוהה והיתר הופנו להוצאות מינהל שירותי החינוך ולגופי חינוך אחרים כמו קורסים למבוגרים ואולפנים.
ההוצאה לתלמיד נמוכה ביחס ל-OECD
ההוצאה הלאומית על חינוך בישראל כשיעור מהתמ"ג נחשבת לאחת הגבוהות במדינות OECD, אך ההוצאה לתלמיד נמוכה יחסית לממוצע בארגון, בשל הריבוי הטבעי הגבוה בישראל. בהשוואה בינלאומית עולה פער של 1,680 דולר בהשקעה בתלמיד בבתי הספר היסודיים בישראל לעומת הממוצע ב-OECD, ושל 2,500 דולר בהשקעה בתלמיד בחינוך העל-יסודי.
לפי הכנסת, על סמך נתונים מ-2007, שאינם כוללים את הגידול בתקציבי החינוך בעקבות יישום רפורמות אופק חדש בבתי הספר היסודיים ורפורמת עוז לתמורה בבתי הספר התיכונים - דרושה תוספת של 9 מיליארד שקל כדי להדביק את הפער בין ההשקעה לתלמיד בישראל לבין הממוצע ב-OECD.
במונחים שקליים, ההוצאה השוטפת לתלמיד (ללא השקעה במבנים) ב-2007 היא 42.9 אלף שקל בהשכלה הגבוהה (לעומת 42 אלף שקל בשנת 2000), 15.9 אלף שקל בחינוך על-תיכוני (לעומת 19.8 אלף ב-2000), 22.2 אלף בחינוך העל-יסודי (לעומת 19.2 אלף שקל ב-2000), 20 אלף שקל בחינוך היסודי (לעומת 15.4 אלף שקל ב-2000) ו-14.1 אלף שקל בחינוך קדם יסודי (לעומת 11.8 אלף שקל ב-2000).
העול על ההורים נותר גבוה מאוד
ימים ספורים לאחר תחילתה של מחאת האוהלים הצטרפו אליה הורים שמוחים על יוקר גידול וחינוך הילדים. לפי נתוני הלמ"ס, שיעור ההשתתפות של ההורים בההוצאה הלאומית בחינוך ירד ל-20%, ויתר ההוצאות היו של גופים ממשלתיים ומלכ"רים.
זוהי ירידה ניכרת של כ-3% משיעור השתתפות של ההורים אל מול הממשלה ב-2007, אז מימנה הממשלה כ-77% מההוצאה על חינוך וההורים כ-23%. עם זאת, לא ברור אם השינוי אכן נובע מירידה בהיקף התשלומים מצד ההורים. שיעור ההשתפות של משקי הבית כיום דומה לזה שהיה קיים ב-2006 (20%), לאחר שמאז עלה ל-22%-23%.
לעומת המצב בישראל, המימון של ההורים במדינות OECD מסתכם בכ-15%, ובמדינות אירופה הוא נמוך אף יותר, כ-10%.
ההשתתפות הגבוהה ביותר בהוצאות מצד הממשלה, נכון ל-2007, היתה בבתי הספר היסודיים, שם הממשלה והרשויות המקומיות מימנו 94%. בחינוך היסודי הוצאות ההורים נמוכות וכוללות השקעה בספרי לימוד ותשלומים נוספים לבית הספר, שמסתכמות במאות שקלים בשנה.
לעומת זאת, בבתי הספר העל-יסודיים שיעור המימון הממשלתי הוא הנמוך ביותר - 74%. בשלב חינוך זה ההוצאה של ההורים גדולה בהרבה ומגיעה לעד 1,373 שקל בתשלומים לפעילות נוספת בבית הספר בכיתה י"ב - עד אלפי שקלים בשנה לרכישת ספרי לימוד והוצאות של 350-900 שקל בחודש על שיעורים פרטיים.
ההורים מממנים גם 21% מההוצאה הלאומית על חינוך בגני הילדים, שמסתכמת ב-2,000-3,500 שקל לילד, ולעתים הן אף גבוהה יותר. ואילו הסטודנטים מממנים 25% מההוצאות על השכלה הגבוהה, ללא חישוב מענקי המחקר לחוקרים מצד גופים ממשלתיים.