מחאת האוהלים - איפה עורכי הדין?

שיעור עורכי הדין בישראל הוא הגבוה בעולם ביחס לאוכלוסייה. בשדרות רוטשילד בתל אביב, העמוסות במשרדי עורכי דין, שיעורם גבוה עוד יותר. ספל קפה שיישפך בבית קפה בשדרה יתיז, קרוב לוודאי, על שניים-שלושה עורכי דין, ובסביבה יהיה עורך דין נוסף שיגיש תביעה בשמם.

העובדה שקולם של עורכי הדין אינו נשמע במחאה מטרידה במיוחד. המחאה מובלת על ידי אמנים, אנשי מדיה, כלכלנים ופעילים חברתיים. עורכי הדין, ואפילו סטודנטים למשפטים, נוטלים בה חלק מזערי, ולשכת עורכי הדין לא נוטלת בה חלק.

פה ושם במאהלי המחאה יש עורכי דין צעירים עם רצון טוב. מדי פעם מגיעים כמה פרופסורים למשפטים עם תובנות מעמיקות. זה עדיין כלום לעומת הזמן, המאמץ והמחויבות שתראו מעורכי דין כשרפורמה במיסוי מקרקעין עוברת בקריאה ראשונה בכנסת, או כשמדיניות האכיפה של הרשות לניירות ערך משתנה.

למה להיטפל לעורכי הדין? כי הם סוכני שינוי חברתי, ומאחר שהמשפט הוא כלי לשינוי חברתי. רופא בודד לא יוכל לשנות נורמות חברתיות (אלא אם שמו צ'ה גווארה). גם טכנאית מחשבים, רואה חשבון או אדריכלית לא יוכלו לבדם להפוך על פניה את תפישת העולם שלנו. עורך דין יכול: בקונסטלציה הנכונה, עורך דין שהגיש עתירה, קידם הצעת חוק או הניע רשות רגולטורית לפעולה יכול לכונן שינוי חברתי שמיליון מפגינים לא יביאו.

לא חסרות דוגמאות בישראל ובעולם. אחת הידועות שבהן היא כנראה התנופה שקיבל המאבק לשוויון זכויות לשחורים בארה"ב בזכות החלטת בית המשפט העליון מ-1954 לאסור על ההפרדה הגזעית בין שחורים ללבנים בבתי ספר. אבל למה להרחיק? בג"ץ קידם את השוואת זכויות ההומוסקסואלים וחייב מעסיקים להעניק זכויות לבן זוג של עובד מאותו מין בפרשת הדייל יונתן דנילוביץ'; עתירתה של אליס מילר כפתה על צה"ל שוויון לנשים בקורס טיס; עתירתו של עו"ד יהודה רסלר הביאה לכך שהטלוויזיה בישראל משדרת בשבת.

עם כוח כזה, איפה המשפטנים במחאה? בשוליים. עורכי דין של גופים בעלי אג'נדה חברתית כמו האגודה לזכויות האזרח קפצו על הגל, הוקם אוהל לסיוע משפטי למארגני המחאה, וגם כמה משפטנים הרצו במאהלי המחאה. דיון ציבורי מצומצם נפתח על גבולות ההפרטה ועל כך שאין עיגון חוקתי לזכויות חברתיות, ויש בוודאי לא מעט עורכי דין שהגיעו להפגנות. וזהו.

ההפגנה המשמעותית היחידה של המגזר המשפטי היתה של מתמחי המשפטים נגד ביטול הזכות לדמי אבטלה בגין התקופה שלאחר סיום ההתמחות ועד בחינות הלשכה. לא זה מה שיעצור את השחיקה של מעמד הביניים.

שתיקת עורכי הדין צריכה להדאיג את מובילי המחאה. פרופ' גד ברזילי פירסם בשנה שעברה בכתב העת "המשפט" מאמר שחקר את השתיקה והדיבור של עורכי הדין כקבוצה פרופסיונלית. במאמר הצביע ברזילי על הלגיטימציה שנתן קולם של עורכי הדין, כקבוצה, למדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של ממשלות ישראל, ועל שתיקתם בעניינים פוליטיים אחרים.

ברזילי הסביר כי שתיקה יכולה להיות תוצאה של חוסר ידיעה, אדישות, חוסר מודעות חברתית, צנזורה עצמית או מתן לגיטימציה למצב הקיים באמצעות הימנעות ממעורבות. אם כך, למה קבוצה פרופסיונלית גדולה, מאוגדת, דומיננטית בעולם המסחרי והומוגנית למדי - שהיא אחד מעמודי התווך של מעמד הביניים השחוק והמעונה - אינה מתחברת למחאה החברתית באותה רמת מחויבות שמציפה רבים אחרים?

1. המחאה נגדנו

"עורכי הדין נתפשו על ידי האליטה הפוליטית כקבוצה מקצועית צייתנית של יזמים", כותב ברזילי, ומוסיף כי "מאז 1967 והקולוניזציה של השטחים נהפכו עורכי דין לסוכנים של ליברליזציה במדינה". במלים אחרות, התקיימה סימביוזה בין עורכי הדין כקבוצה לבין השלטון. עורכי הדין השתייכו אז במובהק למעמד הבינוני-עליון.

בעשור האחרון השתנו פני המקצוע. חלק קטן מעורכי הדין משתייכים לעשירון העליון ואילו רובם צעירים, שכירים או עצמאים, שהכנסתם מציבה אותם בעשירוני המעמד הבינוני. מצב זה לא מונע מעורכי דין לחשוב על עצמם כמי שיוכלו להגיע למעלה, או ככאלה שצריכים להיות שם. נדמה להם שהמחאה היא בכלל נגדם.

2. צנזורה עצמית

עורכי דין רבים העובדים בפירמות הגדולות בתל אביב נשענים לפרנסתם על התאגידים של בעלי השליטה הגדולים במשק. עורכי הדין האלה חושבים שרפורמה חברתית שתחליש את הטייקונים או תקצץ ברווחיהם, באמצעות מיסוי, תפגע בפרנסתם. זה כמובן לא נכון, מאחר ששינוי סדרי עדיפויות חברתי שיבוצע בדרך נכונה יעצים את הרווחה החברתית הכוללת.

קשה לשכנע בכך את מי שרואה ברפורמות איום מיידי על חשבון הבנק שלו. עורך דין זהיר יעדיף לחכות ולראות מי ינצח במאבק החברתי. תמיד אפשר להצטרף בסוף וליהנות מהפירות. בינתיים, בעלי ההון הם שמשלמים שכר טרחה - ולא כדאי לעצבן אותם. גם כך הם במצב רוח לא טוב בגלל הבורסה התנודתית, הסדרי החוב והאווירה הציבורית ברחוב.

3. מה זה צדק חברתי?

בפקולטות למשפטים הסטודנטים שומעים רבות על צדק. כעורכי דין הם יודעים שמדובר במונח שניתן לטעון במשמעויות רבות - לעתים מנוגדות. "צדק חברתי" היא סיסמה ריקה בעבורם, שנהפכה לעוד מותג מעורר הסתייגויות.

ראשי המחאה החברתית נמנעו בתוקף מלהגדיר מהו הצדק החברתי שעליו הם מדברים. למי שמחפש הכרעות חד-משמעיות המחאה אינה ברורה.

מנהיגי המחאה לא מדברים בשפה של עורכי דין. אולי מפני שהם למדו קולנוע (דפני ליף ורגב קונטס), פילוסופיה (סתיו שפיר) או חינוך מיוחד (איציק שמולי, שלומד כיום לתואר שני במשפטים). קבוצה שלא מבינה על מה המחאה, לא תהיה שם.

4. ניאו-ליברליזם - למה לשנות?

עורכי הדין לא ייסחפו למחאה שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים האינדיבידואליים שלהם, ואיש עדיין לא שיכנע אותם בחדרים הממוזגים שמעל למאהל רוטשילד שהם ירוויחו ממה שקורה שם למטה.

במאמרו טוען ברזילי כי עורכי הדין בישראל גם אינם נוטים לקרוא תיגר על הסטטוס-קוו. הוא אמנם מדבר על שתיקת עורכי הדין ביחס למדיניות המשפטית של הממשלה בנושאי ביטחון לאומי ומדיניות בשטחים, אבל שתיקת עורכי הדין במחאה נגד המדיניות הכלכלית עולה בקנה אחד עם התיאוריה שלו. עורכי דין נוטים להיות נושאי הלפיד של הכלכלה הליברלית. למה לשנות?

5. אין לכם סיכוי

בבלוג חדש של אנשי משפט בשם "הטרקלין" (hatraklin.org) התפתח באחרונה דיון בין המשפטן ד"ר אמיר פז-פוקס, החוקר את נושא הצדק החברתי בישראל (וגם מגיע למאהלי המחאה), לבין הדוקטורנט יובל רויטמן, מעורכי הבלוג. פז-פוקס טען כי "המשפט לא היה ידיד של המאבק החברתי בעשורים האחרונים. אם היה זמן לחלום על שינוי מהפכני, נדמה שזהו הזמן".

הוא הסביר כי כשבית המשפט מעוניין בכך, הוא יכול להגן על זכויות גם ללא חוק יסוד. לכן, בעניין הזכויות החברתיות, בית המשפט פשוט לא רוצה. למרות הסקפטיות קרא פז-פוקס לחקיקת חוק זכויות חברתיות, לביטול חוק ההסדרים ולחקיקת חוקי מסגרת חברתיים ספציפיים.

רויטמן, בפוסט תגובה, קרא לרשות השופטת לתת גיבוי לרגולטורים במאבקים בתאגידים הגדולים: "על הרשות השופטת להגביל את יכולת התאגידים הפרטיים להשפיע על השיח הציבורי בישראל, תוך שימוש מופרז בכוח ובמשאבים העומדים לרשותם". פז-פוקס ורויטמן נענו בסקפטיות של אחד המגיבים, שכתב, בהתייחס לתאגידים הגדולים, "המחאה לא תימשך לעד. בסופו של דבר הם ינצחו".

עורכי דין נוטים באופן טבעי לסקפטיות. בינם לבין עצמם הם תוהים אם להשקיע ממרצם במחאה החברתית, שעה שהשכירים מביניהם רואים כיצד מתנהלים בעלי ההון מקרוב. הם יודעים כמה קשה יהיה לשנות את השיטה, מבינים איך מתנהלת המדינה ולא אופטימיים לגבי סיכויי המחאה החברתית.

6. זה לא בגיץ

אפיק הביטוי המבטיח ביותר של עורכי הדין הוא בג"ץ. אם זה לא "בגיץ" - זה לא קיים. ברוח המחאה שבה ועלתה באחרונה הביקורת על מחדלם של הכנסת ושל בית המשפט העליון, שלא נתנו עיגון חוקתי לזכויות יסוד חברתיות כמו דיור, בריאות וחינוך. בהיעדר עיגון, לעתור לבג"ץ זה כמעט כמו לטחון מים.

כדי להסיר ספק הבהירה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, בנאום בטקס השבעת שופטים בעיצומו של גל המחאה, כי מערכת המשפט "אינה מופקדת על קביעת המדיניות הכלכלית או החברתית במדינה".

עוד אמרה ביניש, "אין בידינו ואין זה מתפקידנו לשנות תפישות מאקרו המעוגנות במדיניות לגיטימית של הרשות המבצעת". ביניש, יש לומר, היא מהשופטים היותר-מתערבים בחלוקת המשאבים במדינה - היא שמה גבול להפרטה בבג"ץ הכלא הפרטי, וחייבה את המדינה למגן, במיליוני שקלים, את בתי הספר ביישובי עוטף עזה. נאומה היה מקלחת קרה למי שקיווה שרוח מחאה תנשב בעליון. השיתוק העצמי שכפה על עצמו בג"ץ בעניינים חברתיים חסם בפני עורכי הדין את כלי הביטוי החזק ביותר שלהם.

שתיקת עורכי הדין לא מבשרת טובות למחאה החברתית. השתיקה הנוכחית עלולה להפוך להתנגדות כאשר רפורמות חברתיות, שיוצעו על ידי ועדת טרכטנברג או על ידי ועדת יונה-ספיבק, יפגעו באינטרסים ניאו-ליברליים. מישהו צריך להסביר לעורכי הדין למה "צדק חברתי" טוב גם בעבורם.