המחאה כבר הצליחה - אז מה עכשיו?

בשעת כתיבת שורות אלה, מספר האזרחים שצעדו אמש בצעדות המחאה בערי ישראל אינו ידוע. עם זאת, אין צורך במספר - 100 אלף, 200 אלף או 600 אלף - כדי לענות על שתי שאלות: האם המחאה הצליחה, וכיצד ממשיכים אותה מכאן.

המחאה הצליחה, ובגדול, כי היא הוכיחה למאות אלפי ישראלים ערניים וידענים שחרדים למדינת ישראל וחוששים מהתוואי הכלכלי, החברתי והדמוקרטי שבו היא נעה - שיש להם כוח ויש להם יכולת. בשנים האחרונות הם צופים בבעתה בשעה שהמבנה הפוליטי, הכלכלי והתקשורתי של ישראל הופך את מרבית מקבלי ההחלטות לכפופים לקומץ קבוצות חזקות ומאורגנות במגזר הפרטי ובמגזר הציבורי - ומותיר אותם מחוץ למשחק. כעת הם יודעים שיש להם כוח, אם יקומו מהכורסה ויפעלו.

המחאה הצליחה, כי נחצו כאן רוביקונים. קרו דברים משמעותיים: הציבור הבין שהאדישות שלו היא חולשה - ושהיא טעות. בהתחלה הבין זאת הציבור החלש ביותר, שלא גומר את החודש. בעתיד יבינו זאת גם אזרחים חזקים יותר שיביטו קדימו ויפנימו שהתוואי הכלכלי והחברתי של המדינה אינו בר קיימא, ויגיע היום והעוולות האלה - השחיתות, הפריון הנמוך, ההון-שלטון, הריכוזיות ושיעור השתתפות הנמוך בשוק העבודה - יגולגלו לבסוף לפתחם. גם אלה שחשבו שהם מוגנים, מסודרים ומחוברים.

המחאה הצליחה כי הציבור הבין שיש לו כוח: הוא ראה את זה בקוטג', ברשתות השיווק, בהקמתה של ועדת טרכטנברג; הוא ראה כיצד ראש הממשלה, ששכח שיש ועדת ריכוזיות, פתאום נכנס לעניינים ומתחיל להזיז את הוועדה החשובה הזאת לעבר רפורמות היסטוריות. הציבור הבין שיש לו כוח לטפל בנושאים שהפוליטיקאים לא יגעו בהם בגלל מבנה המשק ושוק ההון.

המחאה הצליחה כי בן לילה השתנה כאן הנרטיב, הסיפור - האתוס אצל חלק גדול מהציבור שיש לנו כלכלה ומשק מצוינים ומשגשגים, וכל מי שמתלונן ומבקר את השיטה הוא כנראה לוזר שלא יודע לשחק את המשחק. עכשיו יוצאים לרחוב אנשים, ולאו דווקא מהעשירונים הנמוכים ביותר, והם אומרים: אנחנו לא לוזרים בטלנים, אנחנו לא גומרים את החודש, אנחנו מסתכלים עשר ו-20 שנה קדימה וחרדים לפנסיה שלנו ולהזדמנויות שיהיה לנו בשוק העבודה. אנחנו מתעבים את התרבות, הערכים, שקשוקת ההון-שלטון-עיתון שהשתלטה על המשק - וזה שיח חדש בישראל. ולצערי, הם צודקים, והתוואי הכלכלי והשלטוני כאן לא מבטיח במיוחד - אלא אם אתה באלפיון או במאיון - וגם זה זמני.

האנשים מבינים שעוד עשר ו-20 שנה, יהיה קשה הרבה יותר לילדים שלהם ממה שהיה להם ולהורים שלהם. זה קורה בישראל וזה קורה בעולם. גם בארה"ב.

המחאה הצליחה כי כל מקבלי ההחלטות בישראל - הן במגזר הציבורי, הן במגזר הפוליטי והן בעיתונות, אני מקווה, קיבלו צלצול אזהרה, דגל אדום או אם תרצו - בעיטה קטנה בישבן: יש כאן אוכלוסייה אדירה שלא מיוצגת, שלא מחוברת, שלא לוקחת חלק בשיח הציבורי, והיא לא מרוצה והיא הבינה שלא רואים אותה ממטר.

יש ציבור אדיר ובלתי מחובר שיש לו כוח וצריך לשרת אותו. האתגר הוא לשרת אותו לאורך זמן, במקצוענות, בראייה ארוכת טווח, ולא בצעדים פופוליסטיים שיימחקו במיתון הכלכלי הבא, כמו שפיכת כספים, פתיחת גירעונות ושאר צעדים פופולריים שיימחקו בגשם הראשון.

המחאה הצליחה כי כל מקבלי ההחלטות במדינה יודעים נכון לעכשיו שיש עליהם אלומת אור חזקה, שהציבור רוצה לראות כיצד הם משרתים אותו. הוא כבר לא תקוע רק בביטחון ובריאליטי, ונמאס לרבים ממנו מזיבולי המוח של ימין ושמאל והשטחים והכיבוש והנאמנות. לחלקו יש עמדות חדות בנושא הכיבוש, אבל הוא לא מוכן לחכות לשלום במזרח התיכון וליציאת ישראל מהשטחים - הוא רוצה לראות מגזר ציבורי יותר אפקטיבי, הוא רוצה לראות תחרות, מחירים נמוכים, משרתי ציבור שמשרתים אותו; נמאס לו לראות מדינה שבה הפוליטיקאים משרתים 20 איש ששולטים על טריליון שקל של כסף ציבורי שבעזרתם הם מחזקים את המונופולים שלהם.

המחאה הזאת הצליחה כי גם רבים ממקבלי ההחלטות מברכים עליה. לפחות הישרים והחכמים ביניהם. גם להם נמאס להיות עבדים למערכת הקיימת, המעוותת והטיפשה שמרוכזת בתפל, ובשולי ומושכת אליה את הבינוני וקצר הטווח. גם פרופ' מנואל טרכטנברג רוצה שהמחאה הזאת תצליח ובגדול - כי הוא יודע שבלי כוח אדיר למחאה הוא לא יוכל להביא בשורה אמיתית בוועדה שלו, כי בשורה אפשר להביא רק אם עושים דברים שהמבנה הפוליטי-כלכלי-תקשורתי בישראל לא איפשר עד היום. כל שאר הדברים אפשר היה לעשות בלי מחאה.

כל שינוי מבני מכאיב מאוד למגזרים מסוימים ומיטיב עם שאר הציבור. רק מחאה של מאות אלפים ברחוב יכולה לאפשר להעביר את הדברים הקשים, הארוכים והכואבים האלה. בלי שינויים מבניים ארוכי טווח - אין שום סיכוי לקדם את הכלכלה ואת האי-שוויון - זה יהיה קוסמטיקה, איפור, שייעלם במשבר הכלכלי הבא, שתמיד מגיע כפי שראינו באירופה.

איך ממשיכים את המחאה? הציבור חייב להבין שאם הוא יחזור הבוקר לענייניו וימשיך לבחון פוליטיקאים ומקבלי החלטות על בסיס סיסמאות ריקות - מקבלי ההחלטות הנוכחיים ואלה שיחליפו אותם ימשיכו להתנהג בדיוק באותה דרך שבה התנהגות עד היום. אם הוא לא ילמד, יתעניין, יהיה מעורב ויעקוב אחרי כל מקבלי ההחלטות - בדיוק כפי שהוא מעורב בקריירה שלו ובחייו הפרטיים - לא יהיה כאן כל שינוי.

כדי שיהיו כאן פוליטיקאים ראויים יותר ומקבלי החלטות רציניים יותר - נדרש ציבור שמקבל אחריות, שלומד, שמתעניין, שמעורב ושמשפיע. הצעד הראשון כאן הוא ללמוד, להבין ולהתעניין. רק כאשר ישתנה השיח הציבורי בישראל - ישתנה גם המרחב הציבורי והפוליטי, ונקבל התנהגות אחרת של האנשים שאמורים לשנות את התוואי הכלכלי והחברתי של המדינה.

עשינו צעד קטן ראשון בכיוון והדרך ארוכה, כי אם אתם חושבים על משהו גדול, תחשבו גם על זמן רב. מי שמחכה לתוצאות מחר בבוקר - לא מבין את התהליך שהתחיל כאן, לא מבין שהוא עצמו הוא השינוי, ובעיקר מאמין שיש פתרונות קסם לבעיות מסובכות, כואבות ועמוקות.