שבתאי שביט, ראש המוסד לשעבר, ששמו השתרבב שלא ברצונו לתביעת הענק שהגיש נמרוד נוביק, לשעבר סגן נשיא מרחב, נגד יוסי מימן, שומר בימים האחרונים על שתיקה. כאיש מוסד לשעבר הוא מתקשה כנראה עם הפומביות שניתנה למענק המפנק שקיבל מיוסי מימן.
המענק בגובה 11 מיליון דולר (כ-40 מיליון שקל) הוענק לו עבור חלקו בסגירת עסקת הגז, שבמסגרתה ישראל רוכשת גז ממצרים באמצעות חברת EMG שבה שותף מימן. על פי כתב התביעה - שבה דרש נוביק 30 מיליון דולר, אחוזים מעסקות שלטענתו סייע בסגירתן - פרץ סכסוך בין שביט למימן, ולאחר בוררות אצל עו"ד רם כספי הוחלט באפריל 2009 על הסכום שאותו יקבל שביט ממימן. כלומר, כנראה שראש המוסד לשעבר טען שמגיע לו סכום גבוה יותר מ-11 מיליון דולר.
הסכום הגבוה הזה הצליח להפתיע רבים, במיוחד לאור העובדה שב-15 השנים האחרונות, מאז שהשתחרר מהמוסד, שביט לא רשם הישגים יוצאי דופן כמנהל וכאיש עסקים ולא מיתג את עצמו ככזה, אלא להפך. שתי חברות ששביט היה מעורב בניהולן נקלעו לקשיים ונמצאות בהליכי פירוק. את קופת חולים מכבי, שאותה ניהל לאחר שחרורו ב-1996, קיבל שביט במצב תקציבי מאוזן, אך השאיר אותה בגירעון של 140 מיליון שקל כשעזב את התפקיד ב-2001.
אנשי ביטחון נשכרים על-ידי הטייקונים בזכות קשריהם ולא כישוריהם
שביט הוא דוגמה קלאסית לאופן שבו בוגרי מערכת הביטחון מתעשרים, ובמקרה שלו נהפכים למיליונרים, בזכות ניצול קשרים שצברו בתקופת היותם משרתי ציבור. "הבעיה אינה רק של שביט, אלא של שורה של אנשי ביטחון לשעבר שיצאו לשוק החופשי ונשכרו על ידי טייקונים, לא תמיד בזכות כישוריהם אלא בגלל קשריהם במערכת הביטחון", אומר אריה אבנרי, ראש תנועת אומ"ץ למען מינהל תקין, "אלה סכומים מוגזמים וזועקים לשמים. זו תופעה שחייבת להיבדק לעומק מבחינה ציבורית".
אך גם אם נקבל את ההנחה שקשרים שווים כסף מכיוון שהם עוזרים להשיג הישג נאה כמו עסקת הגז עם מצרים, הרי שלפי כתב התביעה ההישג הזה לא רשום על שמו של שביט, מה שמעורר סימני שאלה נוספים לגבי סגולותיו העסקיות. לטענת נוביק, הסכסוך הכספי בין מימן לשביט פרץ, בין היתר, מכיוון ששביט טען שמגיע לו תגמול על תרומתו לעסקת הגז, על אף שנוביק תרם לעסקה הרבה יותר. "תרומתו של מר שביט לפרויקט EMG לא היתה ניכרת, בלשון המעטה... שביט לא היה משושביני הפרויקט ולא גייס את המערכת הלאומית או הבינלאומית לטובתו", טען נוביק בכתב התביעה. "מימן העיד בשיחות עם נוביק באוקטובר 2009 כי תרומתו של שביט לפרויקט היתה אפס".
שביט, 72, מתואר על ידי מי שמכיר אותו כאדם נוקשה וקשוח, לא מהסוג שמתחבב. "הוא ההגדרה המדויקת לאיש מוסד: אדם דעתן, לא בהכרח נחמד, מתבטא באותה נחרצות, ביקורתיות ותקיפות בחדר סגור, כמו שהוא מדבר בטלוויזיה", אומר איש אוצר לשעבר שהכיר אותו כמנהל קופת חולים מכבי. "שביט הוא איש נחוש וערכי. הוא איש של עקרונות. בטוח בצדקת דרכו. לא איש להתרועע עמו. כמובן שזה לא מוריד שום דבר מיכולותיו ומתרומתו לביטחון ישראל", מאבחן יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר, שהיה מנכ"ל סלקום וכיום מעורב בחברות רבות ומכהן כיו"ר מזרחי טפחות.
בהתנהלותו בעולם העסקים הוא חשדן, ולעתים מתנהג כאילו עדיין היה סוכן חשאי - מברר עם הגורמים הרלוונטיים את עברו של האדם שעמו הוא עומד להיכנס להתקשרות. לפני שהצטרף כדירקטור לחברת התקשורת ואריקום, לדוגמה, הוא בדק עם אנשי הקריה למחקר גרעיני בדימונה מיהו ד"ר עודד כפרי, מייסד החברה, שעבד בעבר בכור. לדברי כפרי, עברו של שביט במוסד הוא הסיבה לכך שהחליט לצרף אותו לחברה. מבחינה זו, שביט לא איכזב. בזכותו סגר כפרי עסקה בהיקף של מיליוני דולרים עם חברת תקשורת סלולרית מסנגל.
"הוא מכיר מפה, מכיר משם. זה הכוח של אנשי המוסד, הם מקושרים", מסביר כפרי. "אלה אנשים שמכירים את האנשים בדרגה הגבוהה ביותר בכל מקום שאליו תגיע. כשאתה בא עם אדם מסוג זה לפגישה בחו"ל, אתה נראה אחרת. זה לא עניין של יכולות עסקיות, זה עניין של תדמית".
לדברי כפרי, שביט ידוע כאיש ישר והגון. "ביקשו ממנו כמה פעמים שימונים בעסקות שונות, אבל אף פעם לא ביקשו שוחד בעסקות שבהם שביט היה מעורב". "הוא פועל בשקט", מוסיף גורם שעבד אתו במרחב, "לא אחד שמחפש רעש. אם הוא עושה משהו טוב, לא צריך שכל העולם יידע. ממילא הוא לא צריך את זה, הרי אדם כזה יכול להיכנס כמעט לכל מקום בעולם".
דוגמה לעושרו הרב של שביט אפשר ללמוד מהסיפור הבא, המתפרסם כאן לראשונה: ב-14 בדצמבר 2008 יצאו 100 אלף דולר מחשבון הבנק הפרטי של שביט ואשתו יעל בבנק הפועלים, סניף שכונת נווה מגן ברמת השרון. מי שקיבל את הכסף היתה חברת ההיי-טק SDT שבראשה עמד אז שביט, שהיה אחד מבעלי המניות בחברה. שביט היה אמור לקבל תוך חצי שנה ריבית של 9.5% על הלוואה זו, כמו בעלי מניות אחרים שהזרימו כסף באותה תקופה, בסך הכל 1.5 מיליון דולר. את הכסף הוא לא קיבל עד היום.
על התנהלותו העסקית אפשר ללמוד ממעורבותו ב-SDT: כמה שנים לפני כן היתה החברה הבטחה גדולה. היא פיתחה מערכת שנקראת אף אלקטרוני שנועדה לאתר חומרי נפץ תקניים ומאולתרים בשדות תעופה, באמצעות טכנולוגיה לומדת שיכולה לגלות חומרי נפץ, גם מאולתרים, חומרים כימיים וסמים. ייחודה של המערכת, אמרו בחברה, הוא יכולתה לזהות גם חומרים במצב צבירה נוזלי, כולל זיהום והרעלה במקורות מים. בתחילת הדרך פעלה החברה בחסות הפנטגון והמשרד להגנת המולדת האמריקאי, וקיבלה מימון ראשוני מהתעשייה הצבאית בישראל. בהמשך השקיעה בה קרן ההון סיכון סקויה.
מייסד החברה הוא משה (מוסא) שלום, איש מוסד לשעבר שהכיר את שביט מעבודתו בארגון ומינה אותו כיו"ר. ב-2008 רשמה החברה מכירות של כ-10 מיליון דולר והעסיקה 46 עובדים. ואולם בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ בסוף אותה שנה, החברה נקלעה לקשיים תזרימיים. מנכ"ל החברה עפר בנגל טען בפני בעלי המניות שהיא זקוקה למזומנים באופן מיידי כדי להמשיך להתקיים, דבר שדרש סבב גיוס נוסף. כאן פרץ ויכוח חריף בין שלום לבין יתר בעלי המניות, כולל שביט, חברו מימי השירות. מוסא טען שאנשי סקויה והמשקיעים האחרים מנצלים את המשבר הגלובלי העולמי כדי להשתלט על החברה.
"באותה תקופה חברות היי-טק שנגמר להן הכסף העדיפו שישקיעו בהן לא לפי שווי חברה, אלא לפי שווי אפס", מסביר מקורב לשלום, "ביוני 2009 התקיימה ישיבת דירקטוריון שהיתה צריכה להכריע בנושא. לשביט, כיו"ר, היו כל מיני אפשרויות, כמו ליזום תוכנית הבראה או קיצוצים ולפעול עם המנכ"ל בנושא. אבל שביט העדיף לתמוך במהלך של סקויה, שמשמעותו היתה ששלום יישאר עם אפס או קרוב לזה. באותו היום שלום אמר לו: 'אתה הולך הביתה. תעוף מפה, סיימת את תפקידך'. לאחר מכן התפטר המנכ"ל, והחברה נקלעה למשבר". כיום היא נמצאת בהליכי פירוק סבוכים על ידי מפרק החברה עו"ד גונן קסטנבאום. שלום מסרב כיום להתייחס לפרשה. "בוא נעזוב את זה. שבתאי שביט לא שווה מלה אחת שלי. זה אדם שמעל באמון".
שיאן השכר במגזר הציבורי
שביט נולד בחיפה לאב מנהל בית ספר ולאם גננת. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הריאלי בחיפה והתגייס לסיירת מטכ"ל. ב-1964, לאחר לימודי מזרחנות באוניברסיטה העברית, הצטרף למוסד. עד 1980 הוא שירת כקצין איסוף, שתפקידו גיוס סוכנים ועבודה עמם. הוא המשיך להתקדם בסולם הדרגות: הוא קודם לראש אגף, לסגן ראש המוסד וב-1989 הוא מונה לעמוד בראש הארגון.
ממה שידוע על עברו במוסד, הוא פעל כקצין איסוף מודיעין באירן של תקופת השאה וסייע למורדים הכורדים בעירק. כסגן ראש המוסד הוא היה אחראי על מבצע חטיפתו של מרדכי ואנונו ברומא באמצע שנות ה-80. בתקופתו כראש המוסד, חוסל בבריסל המהנדס ג'ראלד בול, מפתח תותח העל. על פי פרסומים זרים, המוסד חיסל את בול כדי למנוע את העברת התותח לידי סדאם חוסיין, אז שליט עירק. פרסומים זרים אחרים ייחסו את חיסול מנהיג הג'יאהד האסלאמי פתחי שקאקי ב-1995 לאנשי המוסד. פרשת יהודה גיל, איש מוסד ותיק שהעביר ידיעות כוזבות בנוגע לסוריה, היא אירוע מביך שאירע בקדנציה של שביט.
ב-1996 פרש שביט מהמוסד והיה לראש הארגון האחרון שזהותו לא ידועה בציבור. אל תפקידו הבא הגיע בזכות עו"ד דב וייסגלס, שהכיר את שביט בלשכת ראש הממשלה יצחק רבין. וייסגלס המליץ על שביט בפני שרה דורון, אז יו"ר קופת החולים מכבי, שחיפשה דמות ציבורית "נקייה" לתפקיד לאחר פרשת שחיתות מביכה שבעקבותיה פוטר מנכ"ל הקופה דאז, רפי רוטר. ב-1996 מונה שביט לתפקיד, על אף שלא היה לו שום ניסיון קודם בניהול מערכות בריאות.
לדברי גורם שעבד באוצר, המכיר את מערכת הבריאות, מכבי נחשבת לקופת חולים שקל יותר לנהל, משום שלקוחותיה שייכים בדרך כלל לאוכלוסיה הבריאה והעשירה יותר. עם זאת, תקופתו של שביט לא נחשבת הצלחה גדולה. לזכותו ייאמר שהוא נאלץ להתמודד עם חבלי הלידה של כניסת חוק הבריאות הממלכתי לתוקף בינואר 1995, שיצר קשיים עבור כל הקופות, אבל נראה שגם שביט תרם את תרומתו.
כשעזב שביט את הקופה באמצע 2001, ספר המאזן האחרון הראה גירעון של 140 מיליון שקל. בינואר 2002 פורסם דו"ח ביקורת של משרד רואי החשבון סומך-חייקין, שנערך בהזמנת סמנכ"לית משרד הבריאות לענייני קופות חולים דאז, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, כיום החשבת הכללית במשרד האוצר. לפי הדו"ח, ב-1999-2000 נוהלה מכבי באופן כושל, שבא לידי ביטוי ברכש, בניהול מלאים ובהתקשרויות עם ספקים, בעיקר במערך התרופות. עבאדי-בויאנג'ו הזמינה את הביקורת לאחר שמצאה גידול חד בהוצאות הקופה על תרופות בשנים ההן.
מהדו"ח עלה שמערך התרופות התנהל באנדרלמוסיה. בין היתר, נמצא שספקי הקופה לא העבירו בונוסים והנחות כפי שנדרש, לא היה מעקב אחר ההתקשרויות עם הספקים, עד כדי תהליכי התקשרות בניגוד לנוהלי הקופה או לכללי ניהול עסקי תקין. בתקופה זו, לפי הדו"ח, נמצא שהספקים הכתיבו לקופה את המחירים ללא משא ומתן. הביקורת של סומך-חייקין מצאה שליקויים שנחשפו בדו"ח ביקורת פנימי שהוכן ב-1998 תוקנו רק בחודשים האחרונים של 2001 על ידי המנכ"ל החדש, שוקי שמר, שהגיע באותה השנה מתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות.
כל זה לא הפריע לשביט לקבל שכר גבוה יותר מזה של מחליפו. בששת החודשים הראשונים של 2001 קיבל שביט, לפי דו"ח ממונה על השכר באוצר, 116 אלף שקל בחודש והיה שיאן השכר במגזר הציבורי בשנה זו. שמר, לעומת זאת, קיבל 95 אלף שקל בחודש בלבד.
"לא ברור עד כמה הוא הבין את המערכות האלה", אומר גורם שעבד באותה תקופה באוצר. "הוא לא הכיר את השטח", מוסיף ד"ר יצחק כץ, יו"ר ארגון הרופאים של מכבי. "הוא איש הגון ומסודר, עם גינוני עבודה טובים. נכון שעם הגעתו לקופה לא היה גירעון, ואחרי שהוא עזב היה גירעון, אבל הוא יצר צעדים נכונים כדי לאתר את מקורו. לא הייתי אומר שהוא מנכ"ל כושל, בסך הכל הוא היה מנכ"ל בסדר".
מעורבות אחרת של שביט בתחום הבריאות היתה חברת תרופה לכל שהוקמה ב-2006, ושביט היה אחד מבעלי המניות שלה. החברה נראתה בתחילת הדרך כמבטיחה ביותר. הרעיון שלה, על בסיס חצי פילנתרופי, היה למכור תשע תרופות הנמצאות מחוץ לסל התרופות במחירים נמוכים יותר בבתי מרקחת ספציפיים. החברה הוקמה על ידי שביט, ראובן פז, שעבד עם שביט ב-SDT, ואיש העסקים איתמר כובש, שהשקיע את רוב הכסף. מנהלת החברה היתה אריאלה אדיז'ס-תורן, שעבדה בעבר במכבי וגייסה את שביט למיזם.
אנשי העסקים ביקשו לחבור אל חברות תרופות, בתי מרקחת וספקים אחרים כדי להביא להוזלה של עשרות אחוזים במחיר התרופות שמחוץ לסל הבריאות, כולל תרופות עבור חולי סרטן ופסוריאזיס. המיזם זכה לאהדה תקשורתית רבה בשל המטרה הנעלה, אבל שנתיים וחצי לאחר מכן הוא התברר ככישלון: החברה סגרה את פעילותה, ולא שילמה לעובדים את המשכורת האחרונה ואת הפיצויים הנדרשים לפי חוק.
לפי פרסומים בתקשורת, העובדים זעמו בעיקר על שביט, מכיוון שכראש מוסד לשעבר הם ציפו ממנו להתנהגות אחרת. ההתמוטטות של החברה הגיעה בעקבות ניסיון שלה לשדרג את מעמדה מעבר למיזם פילנתרופי. באוקטובר 2008 היא זכתה במכרז ענק של משרד הביטחון לאספקת תרופות עבור נכי צה"ל, לאחר שגברה על חברת טלפארמה הוותיקה, בבעלות איש העסקים אליעזר פישמן. ואולם החברה לא הצליחה להעמיד את הערבויות הנדרשות, בעיקר משום שברגע האחרון קופת חולים כללית, שהיתה אמורה לספק את התרופות לנכי צה"ל במחיר זול לאור כוחה המונופוליסטי בשוק, החליטה לצאת מהמיזם.
לדברי יואל ליפשיץ, סמנכ"ל משרד הבריאות שאחראי על קופות החולים, "קופת חולים כללית החליטה לא להמשיך עם הפרויקט הזה. מרגע שלתרופה לכל לא היה את הגב הזה, הסתיים הסיפור מבחינתה". לדברי איתמר כובש, המכרז נכשל גם מפני שלא הצליחו לגייס אשראי בנקאי, בתקופה של מצוקת אשראי בינלאומית. "משרד הביטחון ביטל את העסקה כי לא יכולנו להעמיד ערבויות. הוא החזיר את המכרז לטלפארמה, ואחרי זה הכל כבר שבק. העובדים לא קיבלו את הכסף כי לא היה מאיפה. כולם הפסידו".
שימוש עסקי במידע מודיעיני
לאחר ההרפתקה במכבי, חזר שביט לתחום מוכר.ב-2001, לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, הקים את חברת אתנה למכירת שירותי ייעוץ ביטחוני ברחבי העולם, תחום הידוע בשם המקצועי הום-לנד סקיוריטי. בתחילת הדרך שימש שביט כיועץ מיוחד לראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג. מי שמימן את אתנה והיה בעל המניות העיקרי הוא יוסי מימן, איש מוסד לשעבר, ובאותה תקופה טייקון מסתורי עם הון שהוערך ב-2 מיליארד דולר. אתנה היתה חלק מההתקשרות העסקית בין מימן לשביט, שבמסגרתה היו לשביט, שהיה מנהל החברה, אחוזי מניות בודדים, והוא שימש גם כבכיר בקבוצת מרחב.
ב-2008, לאחר ששביט נפרד ממימן, רכש איש העסקים חיים מר את חלקו של מימן באתנה. מר הוא בעל השליטה בקבוצת ח. מר שעוסקת בתחומים של תקשורת וביטחון ברחבי העולם. בין בעלי המניות של אתנה נמצאים ראובן פז, איש מוסד לשעבר השותף עם שביט גם במסגרות עסקיות אחרות, ומפקד חיל הים לשעבר, אלוף במיל' אלכס טל. ח"כ דורון אביטל (קדימה), שהיה מפקד סיירת מטכ"ל בתקופה שבה שביט היה ראש מוסד, שימש עד לפני כמה חודשים כיועץ לחברה מטעם קבוצת ח. מר שבה הועסק, עד שמונה לח"כ. יועץ נוסף לאתנה מטעם ח. מר הוא מנכ"ל מוטורולה לשעבר אלישע ינאי.
שביט היה פעיל במהלך השנים בכמה חברות היי-טק נוספות, בעיקר בתחום הביטחוני. הוא חבר בוועדה המייעצת לחברת הסטארט-אפ אינטוויו, שפועלת בחממה הטכנולוגית קסניה בקריית גת. קבוצת ח. מר שבה מועסק שביט היא בין בעלי המניות של קסניה. אינטוויו הוקמה ב-2005 והיא מפתחת מערכת לפענוח ולמתן אפיון מודיעני למסמכים החשודים כמשויכים לגופי טרור ואסלאם קיצוני. התוכנה מספקת נתונים אודות המסמך, כמו הארגון שכתב אותו והשלכותיו מבחינת איומי טרור באמצעות אלגוריתם של אינטואיציה מלאכותית.
ביולי 2008 הודיעה החברה על גיוס של 500 אלף דולר ממשקיעים פרטיים אמריקאים וציינה שהדבר נעשה בסבב גיוס של 3 מיליון דולר, שאמור היה להיות מושלם עד דצמבר באותה שנה. אבל בסופו של דבר היא גייסה 1.5 מיליון דולר בלבד. לטענת החברה, במהלך 2009 היא החלה במכירות של המוצר לצבא האמריקאי, ומוצרי החברה נמצאים בשימושם של רשויות ביקורת הגבולות ושל גורמי אכיפת חוק אחרים באירופה ובארה"ב. היא לא מסרה מה ההיקף הכספי של פעילות זו.
ב-2001, השנה שבה חבר למימן, נקשר שמו של שביט לקבוצת פלד-גבעוני. שביט היה חלק מחבורת "חייל", חבורה של יוצאי מוסד, שב"כ וצה"ל שחברו לאנשי העסקים רפי פלד, לשעבר מפכ"ל המשטרה, ואריה גבעוני, שעבדו עם יועץ הסתרים טל יגרמן. החבורה כללה גם את אלוף במיל' אביגדור בן גל, מימן, וייסגלס ואיתן הבר. מימן השקיע במיזם כמה מאות אלפי שקלים, אך מעורבותם של האחרים לא היתה ברורה. בתקשורת הם הוזכרו כמי שליוו את תחילת מהלך ההשתלטות של קרן פלד בבעלותם של רפי פלד ואריה גבעוני על שרשרת חברות בורסאיות שהיתה אמורה להוביל לרכישת השליטה בחברת פורמולה מידי דני גולדשטיין, מהלך שממנו נסוגה קבוצת פלד-גבעוני ברגע האחרון.
לדברי וייסגלס, שביט לא היה מושקע בחברה. "פלד פנה אלי, אל שביט ולעוד כמה חברים, אבל בסופו של דבר הם לא השקיעו אצלו כספים". שביט בוודאי שמח, בדיעבד, שהוא לא התקשר באופן ממשי עם הקבוצה: כמה חודשים לאחר מכן היא שקעה בבוץ עמוק. יחד עם יגרמן, היא רכשה כמה חברות, בהן גם חברת פויכטוונגר. החברה קרסה ב-2002, והשאירה חובות של מאות מיליוני שקלים. בעקבות הקריסה הוגשו כתבי אישום נגד פלד, יגרמן וגבעוני, שהואשמו בעבירות של מרמה והפרת אמונים. השניים האחרונים הואשמו גם בגניבת עשרות מיליוני שקלים מקופת חברות ציבוריות.
שמו של שביט כן הוכתם, במידה מסוימת, בעקבות המאבק החריף שהתחולל ב-2004 בצמרת ההון-שלטון הישראלית בנוגע לעסקי יבוא הגז הטבעי. ב-2004 ביקשה חברת החשמל לרכוש גז טבעי לייצור חשמל במקום השימוש בפחם ובמזוט המזהמים. לצורך כך היא פירסמה מכרז בהיקף של כ-3.5 מיליארד דולר שבו התמודדו שתי קבוצות עיקריות. האחת היא חברת EMG - שותפות בין מימן, אנשי עסקים אמריקאים וחוסיין סאלם, מקורבו של הנשיא המצרי חוסני מובארק, שעבדה בשיתוף פעולה עם ממשלת מצרים. השנייה היא חברת בריטיש גז שביקשה לשאוב גז מול חופי עזה, בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית.
על אף שחברת החשמל תמכה במתווה המצרי, שר התשתיות דאז יוסף פריצקי העדיף דווקא את האופציה של בריטיש גז והפלסטינאים. מימן ואנשיו, בעלי קשרים ענפים במצרים, נלחמו בכל כוחם כדי לוודא שישראל אכן תקנה גז מהמצרים. בוויכוח זה, שהתרחש בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, תפס הממד הביטחוני מקום חשוב: ראש הממשלה שרון טען שהכנסות הגז של הפלסטינאים ישמשו את גורמי הטרור.
לדברי גורם שעבד עם בריטיש גז, שביט ניסה לשכנע את שרון שלישראל עדיף מבחינה ביטחונית לקיים התקשרות עם המצרים. "הוא שם את כל כובד המשקל שלו כראש מוסד לשעבר כדי לשכנע את שרון בעניין זה". לא ברור מה קרה בין השניים בשיחות סגורות, אך שביט השמיע טיעון דומה גם באופן פומבי.
בראיון נדיר שהעניק ל"הארץ" באפריל 2004, חשף שביט ששליש ממניות מרבץ הגז שמול חופי עזה נמצא בבעלות משפחת חורי, משפחה פלסטינאית המתגוררת בלבנון ומוכרת לשירותי הביטחון הישראלים והמערביים כמממנת פעילות טרור. "אני מביע את דעתי המקצועית שמבוססת על הרבה מאוד שנים - למעלה מ-35 שנים", אמר שביט בתשובה לשאלה אם העמדה שהוא משמיע אינה מגיעה ממניעים אינטרסנטיים. לאחר הראיון, היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, נזף בשביט על שעשה שימוש עסקי במידע מודיעיני רגיש. לאחר פנייה של שביט אל מזוז באמצעות עו"ד רם כספי, חזר בו מזוז מהנזיפה.
שערוריה גדולה יותר פרצה כמה שבועות לאחר מכן. ביולי 2004 פירסמה כתבת הערוץ הראשון איילה חסון קלטת מ-2002, אז התקיימו פריימריז במפלגת שינוי. בקלטת נשמע פריצקי מדבר עם החוקר הפרטי יעקב אשל ומבקש ממנו לתפור תיק לעמיתו לסיעה, אברהם פורז, על ידי התחזות ליבואן רכב שיציע לפורז לקדם יוזמת חקיקה שנוגעת ליבוא מכוניות משומשות. את הקלטת, שנמצאה אז בידי יו"ר ועד עובדי חברת החשמל לשעבר, רכש החוקר הפרטי מאיר פלבסקי, שנשכר באותה תקופה על ידי מימן, כדי למצוא ראיות לכך שפריצקי פועל משיקולים לא עניינים בסוגיית הגז. שביט היה זה שעשה בדיקת רקע לפלבסקי ואישר את קבלתו לעבודה אצל מימן, והשניים עבדו באופן הדוק בעת החקירה. באותה תקופה הם ישבו יחד לעתים תכופות לבחון אסטרטגיות שונות מתחום הבילוש והמודיעין, כדי לוודא ש-EMG תזכה בעסקת הגז.
הפרסום עורר סערה בצמרת שינוי, על אף שפריצקי התנצל באותו שידור על התנהגותו. טומי לפיד ז"ל, שהיה היו"ר, ביקש משרון לפטר את פריצקי, ובכך, מבחינת אנשי מימן, הוסר המכשול שהתנגד לעסקת הגז.
בעקבות פרסום הקלטת נפתחה חקירה שבה התברר שמי שעומד מאחורי פרסום הקלטת הוא פלבסקי, שפעל בשליחות מימן ושביט. מימן, שביט ופלבסקי נחקרו באזהרה במשטרה בחשד שאיימו על פריצקי. מעורבות שביט בפרשה, ובוודאי חקירתו כחשוד, עוררה זעם רב במערכת הפוליטית והביטחונית. בינואר 2005 החליט פרקליט המדינה דאז, ערן שנדר, לסגור את התיק נגד כל המעורבים בפרשה בשל היעדר תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין.
פרסום כתב התביעה של נוביק מעורר אצל פריצקי את הכעסים על החבורה שחיסלה לו את הקריירה הפוליטית. "אני מניח ששביט ניצל את ידיעותיו, ניסיונו ומומחיותו כראש המוסד כדי להפיל אותי. לא הסכמתי לתת להם מונופול על יבוא גז טבעי לישראל כי היה לי ברור שאי אפשר להשית את משק הגז הטבעי בישראל על חברות עם מובארק. כיום מתברר שהחבורה של מימן סיפרה למדינת ישראל סיפורים ומעשיות. הם הרי דיברו על הסכם מובטח ל-17 שנה. הייתי מצפה שהם יחזירו את הכסף שהם גזרו על חשבון הצרכן הישראלי, ובתוך זה גם את 11 מיליון הדולר שקיבל שביט".
שביט סירב להתייחס לדברים שנאמרו בכתבה.
המוסד לג'ובים רווחיים
שבתאי שביט אינו בכיר המוסד היחיד שהתברג בעולם עסקים. אחת הדוגמאות הבולטות למעבר מתחום המודיעין לעסקים הוא המשנה לראש המוסד לשעבר, דייב קמחי ז"ל. בשנות ה-80, כששאול אייזנברג היה אחד מבעלי ההון הבולטים בישראל, נחשב קמחי ל"שר החוץ" שלו, מי שמקשר בינו לבין הממשל הישראלי ולאנשי צמרת בממשלים אחרים.
איש המוסד רפי איתן, שפיקד על המבצע ללכידת אייכמן, פנה לעולם העסקי עוד לפני שפנה לפוליטיקה כמנהיג מפלגת הגמלאים. לאיתן קשרים מעולים בקובה, גם בזכות היכרותו עם פידל קסטרו, ובשנות ה-90 הוא פיתח שם עסקים ענפים בתחומי הנדל"ן, התעשייה והחקלאות שהפכו אותו לאיש אמיד ביותר. חברות ישראליות אף הסתייעו בקשריו של איתן כדי לקדם עסקות בקובה ובמדינות אחרות במרכז אמריקה ובדרומה.
איש מוסד נוסף שפעל באזור מרכז אמריקה הוא הסוכן מייק הררי, שנהפך בשנות ה-80 לאיש סודו של מנואל נורייגה, שליט פנמה, שעמו היו לו קשרים עסקיים שונים.