המפגינים צודקים - הכסף זורם רק כלפי מעלה

אי השיוויון חזר לחדשות, בעיקר הודות ל"לכבוש את וול סטריט", וגם בעזרת משרד התקציב של הקונגרס. ואתם יודעים מה זה אומר: מסך העשן מתחיל להתעבות.

כל מי שעקב אחר הנושא לאורך זמן יודע למה אני מתכוון. בכל מקרה שבו הפערים הגדלים והולכים בהכנסה מאיימים להיכנס לסדר היום, מתייצבת קבוצת מכחישים שמנסים לטשטש את המציאות. צוותי חשיבה מפרסמים דו"חות שטוענים כי אי השיוויון לא באמת גדל, או שאין לזה חשיבות. פרשנים מנסים להעניק לתופעה צביון נאור יותר, וטוענים שלא מדובר במאבק בין העשירים לכל השאר, אלא בין המשכילים ללא משכילים.

אתם צריכים לדעת שכל הטענות הללו הן ביסודן מאמץ לערפל את המציאות העגומה: יש לנו חברה שבה הכסף הולך ומתרכז בידיהם של מעטים, ושבה הריכוז הזה של הכנסה ועושר מאיים להפוך אותנו לדמוקרטיה בשם בלבד.

משרד התקציב הציג חלק מהמציאות העגומה הזו בדו"ח חדש, שתיעד את הירידה החדה בחלקם בהכנסה הכוללת של האמריקאים מהמעמד הנמוך והבינוני. אנחנו עדיין רוצים לחשוב על עצמנו כעל מדינה של המעמד הבינוני, אך כאשר 80% התחתונים של משקי הבית מקבלים כעת פחות מחצי מההכנסה, זהו חזון שאינו משתקף במציאות.

בתגובה לדו"ח הקונגרס הציגו החשודים הרגילים את הטיעונים המוכרים שלהם: הנתונים שגויים (הם לא), העשירים הם קבוצה משתנה (לא נכון) וכו'. הטיעון הפופולרי ביותר כעת הוא שארה"ב אינה חברה של המעמד הבינוני, אלא של המעמד הבינוני העליון, שבו מעמד רחב של עובדים בעלי השכלה גבוהה, שיש להם כישורים להתחרות בעולם המודרני, מצליח מאוד.

זהו סיפור נחמד, והרבה פחות מטריד מתמונה של אומה שבה קבוצה קטנה בהרבה של אנשים עשירים נהפכת לדומיננטית יותר. אולם הסיפור הזה אינו נכון.

עובדים בעלי תואר אקדמי אמנם הצליחו יותר מעובדים ללא תואר, והפער התרחב עם הזמן. אך אמריקאים עם השכלה גבוהה אינם מחוסנים בשום אופן מפני מחלת השכר הדורך במקום ומפני חוסר ביטחון כלכלי גובר והולך. העלייה בשכר של רוב העובדים בעלי תואר אקדמי היתה לא מרשימה (ולמעשה אפסית מאז 2000), ואפילו המשכילים מאוד אינם יכולים כבר לסמוך על כך שישיגו עבודה עם הטבות נאות. בימים אלה, עובדים עם תואר ראשון בלבד הם בעלי סבירות נמוכה יותר לקבל ביטוח בריאות בעבודה מאשר היתה לעובדים בוגרי תיכון ב-1979.

אז מי נהנה מהגידול בהכנסה? מיעוט קטן מאוד ועשיר מאוד.

משרד התקציב מספר לנו שכמעט כל ההכנסה שעברה מ-80% התחתונים הגיעה לידי המאיון העליון. כך שהמפגינים, שמתיימרים לייצג 99% מהאמריקאים, צודקים בעיקרון, והפרשנים המלומדים, שמבטיחים להם כי מדובר רק בבעיית השכלה ולא באליטה קטנה שצוברת עושר - טועים לחלוטין.

אם כבר, המפגינים הציבו רף נמוך מדי. הדו"ח של הקונגרס לא בוחן מה קורה בתוך המאיון העליון, אולם דו"ח מוקדם יותר, שבחן נתונים עד 2005 בלבד, גילה כי כמעט שני שלישים מהעלייה בהכנסות המאיון העליון הגיעה לידי האלפיון העליון. ההכנסות הריאליות של האלפיון העליון עלו ביותר מ-400% בין 1979 ל-2005.

ומי נמצא שם באלפיון העליון? אולי היזמים ההירואים שיוצרים מקומת עבודה? בגדול, לא - רובם מנהלים בכירים בתאגידים. מחקר חדש מראה כי כ-60% מהאלפיון העליון הם אנשי פיננסים, כלומר וול סטריט. תוסיפו להם עורכי דין ואנשי נדל"ן, ותקבלו יותר מ-70% מאנשי האלפיון בר המזל.

מדוע ריכוז גדל והולך זה של הכנסה ועושר בידיים מעטות חשוב בכלל? חלק מהתשובה הוא שהגידול באי השוויון יצר אומה שבה רוב המשפחות לא משתתפות באופן מלא בצמיחה הכלכלית. חלק נוסף מהתשובה הוא שברגע שמבינים עד כמה העשירים האלה התעשרו, הטיעון כי מיסוי גבוה יותר על הכנסות גבוהות חייב להיות חלק מכל תוכנית תקציב ארוכת טווח נהפך למשכנע יותר.

התשובה הרחבה יותר, עם זאת, היא שהריכוז הקיצוני של הכנסה עומד בסתירה לדמוקרטיה אמיתית. האם מישהו יכול להכחיש ברצינות כי המערכת הפוליטית שלנו מעוותת בגלל השפעתו של הכסף הגדול, וכי עיוות זה הולך ומחמיר ככל שהעושר של המעטים הולך וגדל?

פרשנים מסוימים עדיין מנסים לזלזל בחששות מאי השוויון המתעצם. אולם האמת היא שכל אופיה של החברה שלנו מוטל על כף המאזניים.