למה באמת העגבנייה שלכם יקרה?

בשבוע שעבר פרסמה המועצה לצרכנות, בשיתוף התאחדות האיכרים, בדיקה שנעשתה בנוגע לשוק הפירות והירקות, הקובעת כי הצרכנים בישראל משלמים מחירים גבוהים על מוצרים אלו, בשל העובדה שרשתות המזון גוזרות לכיסיהן "קופון שמן" בדרך העוברת מידי החקלאי ועד למדפי הרשתות. על פי תוצאות הבדיקה, המדובר ב"פערי תיווך של מאות אחוזים".

תוצאות הבדיקה העלו שוב את הצורך, כביכול, בהצעת החוק שמובילות הן המועצה לצרכנות והן התאחדות האיכרים, האמורה לפקח על מחירי הפירות והירקות ובכך לא לאפשר לרשתות "פערי תיווך אסטרונומיים" וזאת באמצעות קביעת מחיר מרבי לצרכן. כך למשל, נמצא שפערי התיווך לאשכוליות מגיעים ל-151% ומחירה הממוצע ברשתות עומד על 6.45 שקל בזמן שהחקלאי מקבל עבורה רק 2.60 שקל.

אלא שבניגוד לבדיקה האחרונה, שבמקרה תוצאותיה מתיישבות עם הרצון לחוקק את החוק המוצע מזה זמן-מה, קבעה חטיבת המחקר של משרד החקלאות, כי פער התיווך הקמעונאי ירד בשנים 2011-2006 ב-8.2%. פירוש הדבר הוא, שבשנת 2011 שילם הצרכן הישראלי 53.1% יותר ממה ששילם הסיטונאי על הסחורה.

לכך יש להוסיף את העובדה, שמחירי הקנייה של הקמעונאים כוללים מסים למדינה, רכיבי אריזה, לוגיסטיקה, שינוע, איחסון, שכר לעובדים ועוד, אשר מתווספים למחירי הראשוני של המוצר. על כן, הטענות שעלו מהבדיקה בדבר פערי התיווך אינן מציגות את התמונה המדויקת. זאת ועוד, יש לציין כי המחיר הסופי של הצרכן, עובר תהליכים נוספים רבים עד שמגיע לרשתות השיווק ובין 10%-15% מהפירות נזרקים בסופו של יום, כך על פי רמי לוי, הבעלים של רשת שיווק השקמה.

אין זה סוד ששוק הפירות והירקות התייקר בשנים האחרונות. על פי הלמ"ס, מדד מחירי הפירות בישראל עלה מ-2005 עד 2011 בשיעור ריאלי של 35.4% ואילו מדד מחירי הירקות בישראל עלה באותו הזמן בשיעור ריאלי של 9.4%. ואולם, הבעיה אינה נעוצה בדמי התיווך, כי אם במדיניות הפיסקלית הגסה וברגולציה הכבדה שהמדינה מיישמת לאורך השנים.

כך, על פי מאגר המחירים לשנת 2011 של הלמ"ס, משנת 2006 ועד נובמבר 2011, עלה מדד התשומות בחקלאות ב-28.2% ומדד התשומות בגידולים חקלאיים עלה ב- 21.4%. מדד תשומות המים בחקלאות, למשל, עלה משנת 2006 בכ-29%. עלויות הייצור של חקלאי נובעות מתשלומי מסים רבים על גורמי ייצור, אשר מגדילים את הוצאותיו, וכך מעלות את המחיר לצרכן.

אחד המסים המוטלים על חקלאים בתחום המוצרים הצמחיים הוא מס מעסיקים על עובדים זרים, שמטרתו להביא לצמצום בהעסקת העובדים הזרים על חשבון העובדים המקומיים. אלא שהביקוש לעובדים זרים בתחום החקלאות הוא רב מאוד וההיצע הוא כמחצית הביקוש. הפחתת המס, לפיכך, לא תביא לעלייה במספר העובדים הזרים מאחר שלחקלאים מוקצות מכסות של עובדים זרים ואלה מנוצלות. מס זה, כאמור, אינו משיג את מטרתו המיועדת ורק מהווה מעמסה נוספת של עלות ליצרן המייקרת את תשומות הייצור ואת המוצר הסופי בסופו של דבר.

בעיה נוספת המייקרת את מחירי הפירות והירקות, נוגעת לתמיכת המדינה בחקלאים, הניתנת באמצעות הגנה מכסית גבוהה וממושכת על סחורות חקלאיות בסיסיות. שיעור הסחורות המיובאות הפטורות ממס בישראל גדול ברוב המוצרים, אך בפירות ובירקות שיעור המוצרים הפטורים קטן למדי ועומד רק על 37% בלבד. במצב עניינים זה, לא מפתיע שהמחירים כל כך יקרים.

עושה רושם, אפוא, שהתאחדות האיכרים מעוניינת בסך הכל לשמר את המצב כמות שהוא, בו אחוז הייבוא של הפירות והירקות זעום ובכך גם להמשיך ולהנות ממונופול מסוים, בעוד "המועצה לצרכנות" תרוויח הון פוליטי מחקיקה פופוליסטית.

על מדינת ישראל להימנע מחקיקה מיותרת שלא תתרום דבר. עליה לפתור את הבעיה משורשה ולא בדרך קוסמטית, וזאת על ידי הורדה במסים, קיצוץ בבירוקרטיה וברגולציה והורדת חסמים ומכסים מייבוא הפירות והירקות, תוך עידוד גורמים פרטיים שונים להיכנס לשוק הקמעונאות, על מנת להימנע מריכוזיות.

הכותב הוא בוגר אוניברסיטת אריאל במדע המדינה ותקשורת, סטודנט לתואר שני בתכנית לדיפלומטיה באוניברסיטת ת"א, מפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו" וחבר בפורום הרעיוני של "התנועה הליברלית החדשה".