כך הפכו האוניברסיטאות לעסק כלכלי כושל

רקטור אוניברסיטת תל אביב וממלא מקום נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופסור דני לויתן אמר ביום חמישי האחרון שאוניברסיטת תל אביב קיצצה עשרות מיליוני שקלים מתקציבה ונערכת לקיצוץ נוסף בהמשך השנה. לדברי לויתן, "אנחנו פותחים את שנת הלימודים בחששות כבדים בגלל אי יכולתנו לקיים את השנה במצב התקציבי שאותו אנחנו יודעים נכון להיום". לויתן הוסיף כי "כלל האוניברסיטאות בישראל מצפות לתוספת תקציבית בסדר גודל של 450 מיליוני שקלים - אם לא נקבל תוספת אנחנו נגיע לאט לאט לעצירה תוך כדי שנת הלימודים".

דבריו של פרופ' לויתן פורסמו מספר ימים לאחר שעיתון "הארץ" חשף שהאוניברסיטה הפסידה עשרות (ויש האומרים: מאות) מיליוני שקלים בעקבות השקעות כושלות ב"תיק המניות" שלה. ההפסד וחילוקי הדעות שקדמו לו סביב מכירת המניות שבידי האוניברסיטה גרמו לקרע בין יו"ר ועדת ההשקעות של המוסד, הבנקאית ליאורה מרידור, לבין חלק מחברי ועדת ההשקעות שחברים בה ארנון טיברג, יו"ר סמל"ת (יבואנית פיאט), אלדד תמיר, מנכ"ל ובעלים של בית ההשקעות תמיר פישמן, ועמוס ספיר, יו"ר חברת הדירוג S&P מעלות לשעבר. יש לציין כי רוב חברי הוועדה החיצוניים התפטרו בעקבות החלטת מרידור. אין זה סוד גם שמרידור היא העומדת מאחורי ההדחה של נשיא האוניברסיטה פרופ' צבי גליל לפני מספר חודשים.

מההפסד במניות וההשקעות הכושלות ומהדחת הנשיא אנו למדים איפה מוקדי הכוח באוניברסיטה הגדולה בישראל: הכוח במוסד האקדמי החשוב, למרבה האבסורד, לא מרוכז בידי המרצים, הסטודנטים והעובדים – הוא בידי בעלי הון ונציגיהם. אלה אשר יכולים גם להדיח את נשיא האוניברסיטה מבלי שהקהילה האקדמית, המורכבת ממרצים, סטודנטים ועובדים משתתפת כלל בהחלטה או נמסרים לה השיקולים שהובילו אליה. מדבריו של פרופ' לויתן ניתן ללמוד שבאמצעות ה"ניהול תאגידי" – קרי ניהול על פי כללי המשחק הקפיטליסטים ניתן להציל את ההשלכה הגבוהה. מצד אחד, כסף (רב) שהולך לטמיון בגלל השקעות כושלות, ומצד שני, האוניברסיטה זקוקה בדחיפות למימון ממלכתי כדי להמשיך ולפעול. לכאורה זו סתירה, למעשה זהו כישלונו של הדגם התאגידי שעיקרו הפיכת האוניברסיטה לתאגיד עסקי.

מזה כשני עשורים שהאידיאולוגיה הניאו-ליברלית הכושלת הגיעה גם לאוניברסיטאות: כך צועדת ההשכלה הגבוהה בישראל בדרכה של ההשכלה הגבוהה בארה"ב - מהציבורי אל הפרטי ומהממלכתי אל התאגידי. לפני שנתיים ביקר בישראל הפרופ' האמריקאי גורדון לייפר החוקר את הפיכת האוניברסיטאות והמוסדות להשכלה גבוהה לתאגידים כלכליים עד כדי שבדרך להפיכתם לתאגידים הם שוכחים שפעם היו מוסדות להשכלה גבוהה. פרופ' לייפר מאוניברסיטת אורגון שבארצות הברית, חוקר ידוע בתחום יחסי עבודה, איננו רק משקיף מן הצד. לייפר איננו יושב ורושם בצער את רשימותיו: מספרים כי במשך שבע השנים בהן כיהן כיו"ר ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטת ייל היוקרתית, הוא עמד בראש חמש שביתות שהקיפו גם את העובדים המינהליים ואת הסטודנטים. הפרופסור הצעיר גם עזר רבות לארגון עובדי ענף הבנייה בעיר לאס וגאס ואף יצא לחצי שנת שבתון כדי לתת כתף להקמת ועדי עובדים בענף המלונאות בהוואי.

לייפר נפגש עם פעילי המכללה החברתית-כלכלית כדי להסביר מדוע האוניברסיטאות בישראל צועדות כל הדרך לעבר הדגם האמריקאי ומדוע הדגם האמריקאי הוא ההיפך ממה שאוניברסיטה אמורה להיות. גם בארה"ב הדרך לעבר הפיכת האוניברסיטאות הציבוריות לתאגידים החלה עם המחנק התקציבי: באיטיות ובהתמדה, החל ממשל רייגן בשנות ה-80 של המאה שעברה, להזרים פחות ופחות כספים ציבוריים לאוניברסיטאות, חרף העובדה שהדרישה להשכלה גבוהה גברה. "הסטודנטים היו ללקוחות, האוניברסיטה לתאגיד העובד על בסיס רווח והפסד והמרצים למקורות מימון", תמצת לייפר את עיקר השינויים.

לדבריו, "זהו הניאו-ליברליזם בהשכלה הגבוהה: אין עבודה מאורגנת, אין מחקר מדעי בסיסי שאינו קשור לחברות עסקיות ויש סגירת חוגים ש'אינם רווחיים'". עד להפיכת האוניברסיטה לתאגיד, סברו בארה"ב כי המוסדות להשכלה גבוהה היו מחוץ לשוק, שהם אמורים היו לשרת את כלל האוכלוסייה ופירות המחקר היו רכוש ציבורי ולאו דווקא פרטי. ועוד: עיקרון החופש האקדמי היה מקודש. "עתה כל המושגים האלה תחת מתקפה ובאוניברסיטאות רבות הם נעלמו הלכה למעשה", הדגיש לייפר. עוד אמר "אילו ג'ונס סאלק שהמציא את החיסון נגד שיתוק ילדים הידוע בשם תרכיב סאלק היה פועל כעת באוניברסיטה, התרכיב היה נרשם על שם התאגיד הקשור במחקר (כי כמעט ולא נותר מחקר שאינו ממומן על ידי תאגידים גדולים), וכמובן כל ילד שהיה מקבל את התרכיב היה משלם תמורתו. היה משלם - במידה ולהוריו היה כסף. אבל סאלק גילה את התרכיב במעבדה אוניברסיטאית והתרכיב הפך במהרה לנחלת הכלל. ממציא החיסון שהציל מיליוני ילדים ממחלה וממוות לא קיבל גרוש מהמצאתו".

לייפר גם סבור שהפיכת האוניברסיטה לתאגיד מתאפשרת על ידי צמצום מתמיד של מרצים מן המניין וגיוס "מורים מן החוץ", שזהו לדבריו "כוח עבודה זול וגמיש, ללא קביעות, ללא ביטחון תעסוקתי והמוכן ללמד שעות רבות מדי תמורת שכר נמוך מדי". מעבר עיקר נטל ההוראה והמחקר מן המרצים אל "כוח העבודה הזול של המורים מן החוץ" יש לו גם השלכות הרסניות לגבי רמת ההוראה והמחקר: "מי שרץ מכיתה לכיתה על מנת להרוויח דולר נוסף כדי לשלם את המשכנתא, איננו מתפנה למחקר רציני ואין לו את הכוחות כדי לשפר את רמת ההוראה שלו". לדבריו, חוקרים צעירים אלה, ללא מעמד באוניברסיטאות, היו לכוח עבודה זול במעבדות באוניברסיטאות המשרתות את התאגידים הגדולים המממנים את המחקרים השונים. כאמור, לייפר איננו מלמד בישראל. אבל דבריו הם תמרור אזהרה למה שיהיה – ולא צריך להיות.

הכותב הוא פעיל במכללה החברתית-כלכלית