השורה התחתונה מבהילה: עלותו השנתית של משק בית בישראל לרשות המקומית שבה הוא מתגורר גבוהה ב-4,000 שקל ועד 13 אלף שקל בהשוואה לארנונה שהוא משלם. מנגד, בעלי העסקים בעיר (משרדים, מסחר, תעשייה ועוד) מעבירים לקופת הרשות תשלומי ארנונה הגבוהים עשרות מונים מהארנונה למגורים, והם גם אינם דורשים בתמורה גני ילדים, בתי ספר, טיפת חלב וכיוצ"ב.
אי לכך, עם כל הרצון הטוב לפתור את מצוקת הדיור ולהציף את ערי ישראל בדירות, "היתרונות הפיסקליים הברורים של ארנונה עסקית לעומת ארנונה ממגורים יוצרים תמריץ שלילי לרשויות המקומיות להוספת אוכלוסייה לשטחן ולהגבלת היצע הקרקעות הזמין לבנייה למגורים". זו המסקנה העגומה שאליה מגיעים אנה אייזנברג ויורי שרמן, במחקר שנערך במכון גזית גלוב לחקר נדל"ן במרכז הבינתחומי בהנחיית פרופ' צבי אקשטיין, דיקן בית הספר לכלכלה, וד"ר אפרת טולקובסקי, מנהלת המכון.
המחקר של אייזנברג ושרמן בדק את המחיר למ"ר בעסקאות שדווחו בין השנים 2000 עד 2013 לרשות המסים, הן למגורים והן לנדל"ן עסקי, והגיע ל"תוצאה מפתיעה": בעוד שמחיר מ"ר בנוי המיועד למגורים בעיריות המשתייכות למגזר היהודי עלה בשנים 2006-2013 ב-40%, מחיר מ"ר בנוי המיועד לעסקים כמעט ולא השתנה. גם במקומות שבהם נרשמה עלייה במחיר הנדל"ן העסקי הפער היה עצום: במחוז ת"א, למשל, מחירי הדיור למ"ר עלו ריאלית מ-2003 עד 2011 ב-80%, בעוד שבאותה התקופה מחירי הנדל"ן העסקי למ"ר עלו ריאלית ב-24% בלבד.
הכתבה המלאה - במוסף הנדל"ן שיחולק הערב (א') למנויי "גלובס".