נושאים חמים

של מי הפנים האלה?

חברים ברשתות חברתיות? עובדים במקום עבודה כלשהו ומשתמשים ברשתות שלכם בכדי לקדם את האינטרסים של החברה? בשורה התחתונה אתם מערבבים בין האישי והפרטי לבין מקום העבודה.

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

עידן המדיה החברתית. זה השם שיתאר הכי טוב את התקופה שלנו. חיפוש פשוט בגוגל אחר צמד המילים "רשת חברתית" בעברית יעלה יותר ממיליון וחצי תוצאות. קיימות רשתות חברתיות לכמעט כל נושא שתעלו בדעתכם- בינלאומיות וישראליות, רשתות לבני נוער ורשת המוקדשת לבני 60+ . אפילו רשת חברתית לכלבים כבר יש.

צמיחתה המהירה של המדיה החברתית הובילה לשלל תהליכים ושינויים ואיתם גם ללא מעט סוגיות ובעיות שהדיון בהם נמצא רק בתחילת דרכו וברוב המקרים עדיין אין להן פיתרון.
כזו היא גם סוגיית הבעלות על הכרטיס ברשתות חברתיות. הסוגיה הזו מתעוררת בשלבי כניסה לתפקיד במקום עבודה חדש ובעת עזיבה. ובשני המקרים בסיסה הוא בגבול המטושטש שבין האישי והפרטי לבין מה שנחשב כנכס או בבעלות המעסיק.

תנאי חדש לקבלה לעבודה?

לפני מספר שבועות רעשה רשת התקשורת בארה"ב עקב מקרה שהתפרסם בנוגע למועמד שנתבקש בראיון עבודה למסור את פרטי הכרטיסים שבבעלותו ברשתות החברתיות, כולל הסיסמאות שלהם. אותו מועמד התבשר בחגיגיות שזהו חלק מתנאי הקבלה לארגון ונעשה לצורך אבטחת המידע. ללא שיתוף בפרטים הללו אין אפשרות להמשיך בתהליך הגיוס, כך נאמר לו.

"זהו תנאי בעייתי מחד ולגיטימי מאידך – תלוי את מי שואלים". אומר יואב חיים, מנהל הגיוס ברשתות חברתיות של "דיאלוג" חברת השמה להיי-טק. "חברות תמיד חששו מריגול תעשייתי, מדליפת מידע רגיש, או מהתנהלות לא הולמת של עובדים ברשת, ולכן, זהו ניסיון לצמצם את היכולת של עובד לחשוף מידע שכזה, אבל לדעתי, אין ולעולם לא תהיה דרך לסתום את הפרצות הללו לגמרי. ושנית, אני מאוד מתנגד לריגול של מנהל אחר עובדיו, כי כל עובד הוא קודם כל אדם פרטי. זהות רשתית הפכה לחלק בלתי נפרד מהזהות הפרטית שלנו, וקל נורא לטשטש את הגבול, ולהפוך את החשיפה הזו לתנאי לגיטימי בהעסקה. בעיני זה לא רק פסול, אלא גם בלתי אפשרי לאכיפה".

כרגע עדיין לא ידוע אם זה מקרה חד פעמי ויוצא דופן, או שמא רק קצה הקרחון וחברות נוספות יהפכו את התנאי הזה לחלק בלתי נפרד משלבי הקבלה לעבודה.

למי כל זה שייך בעת עזיבת תפקיד?

אבל, הסוגיה הזו נהפכת למורכבת אף יותר דווקא בשלב עזיבת מקום העבודה.
נניח שאתם מנהלי מכירות שמעוניינים להעלות את אחוזי המכירות שלכם ולשם כך הנכם מפרסמים מידי פעם מידע ופרסומים שונים בפייסבוק. הפייסבוק הוא מקור מעולה ללקוחות חדשים או חוזרים. נניח, לחילופין, שאתם מנהלי גיוס, העובדים בחברת השמה ומשתמשים בפרופיל האישי שלכם בלינקדאין בכדי לפרסם את משרות החברה. הלינקדאין הוא מקור מצוין למועמדים חדשים.
בשני המקרים, בזכות פועלכם המוצלח ברשת, נהנית החברה מלקוחות או ממועמדים חדשים ואתם נהנים מכמות גדולה יותר של מכירות או של מועמדים וכמובן גם ממוניטין שהולך ונבנה.

ועכשיו הגענו לשאלה הקשה: מה יקרה כשתעזבו את מקום העבודה הזה? למי שייכים הקשרים והמוניטין שרכשתם ברשת? האם הם שייכים לכם? או שמא למקום העבודה? מה תעשו אם תתבקשו להשאיר אחריכם את הסיסמאות לכרטיס שלכם בלינקדאין או בפייסבוק?

"הבקשה נשמעת לי לא הגיונית ולא ריאלית" אומרת לאורה יצחק, אחראית פעילות אונליין בחברת ההשמה A-one, המתמחה בהשמת עורכי דין. "פרופיל של אדם במדיה החברתית הוא הנכס שלו. לא יתכן שכשיעזוב את מקום העבודה הוא יצטרך לסגור את הכרטיס. גם לא ברור לי איך ניתן ליישם בפועל כזה דבר. פרטי הכרטיס הם אישיים, הרי אי אפשר פשוט להעביר כרטיס מעובד אחד לאחר".

עודד אברהם שעסק במשך שלוש שנים בתפקיד מנהל מקורות הגיוס בחברת "הוט" סיים לאחרונה את תפקידו. "כשעזבתי זה היה מצב של 'Win-Win' אני צברתי מוניטין בזכות הפעילות שלי בחברה, אבל החברה זכתה בעבודה הקשה שביצעתי במשך כל השנים, עבודה שמן הסתם גולשת גם לחיים הפרטיים ולהיפך". "מעבר לזה, היום אני בתפקיד דומה בחברה חדשה, אך היה לי חשוב למצוא תפקיד בחברה שאיננה מתחרה ישירה של החברה בה עבדתי. אני חושב שזה חלק בלתי נפרד מהאינטגריטי של העובד. אבל, אני כן חושב שבכל תפקיד עובדים רוכשים קשרים ומוניטין וזה לגיטימי ואי אפשר למנוע מהם להשתמש בעתיד בקשרים שהם בנו".

לכל מטבע שני צדדים

לא מעט מעסיקים יטענו שהבעלות על רשת הקשרים ועל המוניטין הללו היא בידי החברה. הם נרכשו בזמן העבודה, על חשבון המשאבים של מקום העבודה ובזכות החיבור למותג או לשירות מסוימים וכמובן בקשר הדוק לשם החברה ולמוניטין שלה.

גם יואב חושב כך "לעניות דעתי, כל מידע שנאסף ונוצר עבור שימוש מקצועי במסגרת העבודה, שייך לחברה. האם מישהו היה רוצה להתחבר לאיזה 'יואב חיים' אלמוני, אילולא עמד מאחורַי השם המוכר 'דיאלוג'?".

טשטוש גבולות

מרבית העובדים עשויים לטעון טענה הפוכה מזו של המעסיקים. הפעילות ברשת נעשית אמנם בשעות העבודה, אבל לא רק. מכיוון שהגבול בין המקצועי לפרטי מטושטש, עובדים רבים, הפעילים ברשתות, עושים זאת גם בזמנם הפנוי, אחרי שעות העבודה, בסופי שבוע ובחגים. והם עושים זאת מבלי לקבל על כך שעות נוספות.

"לאחרונה כתב לי מישהו בצ'אט בפייסבוק בשישי בערב" מספרת לאורה "ואני לא יכולה לומר שזה הפריע לי, ראשית, כי הוא היה מאד מנומס וכתב בקצרה ושנית, כי לא הייתי זמינה בצ'אט אם זה היה זמן לא נוח".

מעבר לזה, אי אפשר להפריד בין הפעילות לבין האופי הייחודי של מי שמבצע אותה, יכולת התקשורת שלו, רמת הנחמדות והשירותיות שלו ועוד ועוד... כל אלה שזורים יחד וזה מה שמביא להצלחה ברשת. הצלחה שמקום העבודה נהנה ממנו, כל עוד אותו העובד ממשיך להיות מועסק בחברה.

יואב: "באחד הפורומים בהם אני פעיל, הכתיבה נעשית תחת כינויים (Nicknames). אני אחד היחידים שם שכותב בשמי המלא. כל המשתתפים שומרים על זהותם האמיתית בדבקות, כנראה בגלל שחלק מהדברים שהם כותבים אינם קלים לעיכול. אני מאוד מתרגש בכל פעם שאחד מחברי הפורום פונה אלי בהודעה פרטית, בשמו האמיתי והמלא, וכותב משהו בסגנון 'ראיתי שאפשר לסמוך עליך', זה מוכיח, שמעל לכל, גם בעידן הווירטואלי והמרושת, אין תחליף לקשר אישי ושהסיבה היחידה לפניה אלי מבין כל אנשי הגיוס, נובעת מכך שסומכים עלי, על האדם שמאחורי איש הגיוס וזה מאוד לא מובן מאליו!"

ולסיום, בכדי לסבך את התמונה עוד יותר, יש לקחת בחשבון שיש עובדים שכבר מגיעים למקום עבודה עם רשת קשרים קיימת ברשתות החברתיות ואותה רשת רק מתרחבת במקום העבודה החדש אך לא נבנית מאפס. איך אפשר אז להבחין בין הקשרים שאיתם הוא הגיע לבין אלו שנוצרו בזכות מקום העבודה הנוכחי?

אז מהי תפיסת מערכת המשפט בסוגיה הזו?

עו"ד גיא רכס ממשרד "איתן לירז ושות'" מסביר כי הנושא הזה עדיין לא נידון עד כה במערכת המשפט הישראלית ועל כן גם לא מסודר ומעוגן בחוזים או במדיניות פורמאלית במקומות העבודה. "יש להפריד בין שני מצבים" טוען גיא "מצב שבו הפרופיל ברשת הוא כלי עבודה מוצהר השייך למעסיק וכל השימוש בו הוא עסקי בלבד, לבין מצב שבו מדובר בפרופיל מעורב המשמש את העובד גם לצרכים אישיים וגם מקצועיים.

במצב הראשון המעסיק יכול לבוא ולטעון, בדיוק על אותו המשקל של זכויות יוצרים או פטנטים, שהפרופיל ברשת הוא בבעלותו. אני לא פוסל מקרים שבהם, אם מצב כזה יגיע לבתי דין, כך גם יפסקו שם.

לעומת זאת, המקרה השני הוא הרבה יותר מסובך ומורכב. קשה במקרה כזה להוכיח שהפרופיל שייך למעסיק, אבל, כן יהיה ניתן לטעון במקרים של ניצול לרעה של הקשרים כמו למשל, פניה יזומה ללקוחות או לספקים של מקום העבודה האחרון. במקרים כאלה יתכן והפסיקה תהיה איסור השימוש באותם הקשרים לטובת המעסיק החדש".
"אגב, בנוגע לפעילות בשעות הפנאי של העובד- זה הרי קורה כל הזמן. כשאתה מקבל, מתוקף תפקידך, מכשיר סלולארי ועונה לשיחות עסקיות ביום שישי בערב, גם אז אתה עושה זאת על חשבון זמנך".

"לפני מספר חודשים ניתן בארץ פסק דין בנוגע לבעלות על תיבת המייל. נקבע כי תיבת מייל אישית הינה שייכת לעובד ולמעסיק אין כל זכות לחטט בה. לעומת זאת, אם מעסיק פותח לעובד תיבת מייל, מותר לו לחטט בה ולעקוב אחריה. על אותו המשקל אני מניח שיכריעו בסוגיית הבעלות על פרופילים ברשתות חברתיות. בכל אופן, אני מעריך שלא ירחק היום וחברות יקבעו נהלים ברורים בעניין הזה.

אז מה הפיתרון?

הדיון בנושא הזה הוא רק בתחילת הדרך. פתרונות ברורים עדיין אין, אבל מה שבטוח הוא שבקרוב מאוד ארגונים יצטרכו להחליט על מדיניות ברורה. אם לא, מערכת המשפט עלולה למצוא עצמה עוסקת ביותר ויותר סכסוכי עובד-מעביד בהקשר הזה.

עד אז, טוב יעשו המעסיקים אם הם לא ישימו את כל "הביצים בסל אחד", כדברי לאורה, ופשוט יחלקו את הפעילות במדיה החברתית בין מספר עובדים בכדי למנוע מצבים של עובד חסר תחליף.

עודד מציע לפעילי המדיה עצמם לשמור על קוד אתי ולא לעבור קווים אדומים.