הישראלים שגרים עם ההורים: "אין לנו ברירה"

בשבוע שעבר חזר אמיר, בן 33, לגור עם הוריו בביתם שבראשון לציון לאחר שנקלע למינוס של כ-40 אלף שקל בחשבון הבנק. אמיר עובד כדי-ג'יי, ולדבריו הכנסתו החודשית נאה ומגיעה לכ-10,000 שקל. עם זאת, עלות המחיה הגבוהה בתל אביב הכריעה אותו אחרי שנים של מגורים בעיר. "השכירות בדירה עם שותף היתה 3,000 שקל בחודש", הוא מספר. "יחד עם הוצאות המחיה השוטפות – אירועים, דוחות חניה, חשבונות – והוצאות הקשורות בעסק, התחלתי לצבור גירעון. הפיתויים בעיר גדולים, וכל כניסה לסופר מסתיימת בכ-120 שקל לפחות. הכסף זלג לי מבין האצבעות. הבנתי שאני חייב לחזור לבית ההורים, לעשות הערכת מצב – ולראות איך אני מסתדר. הייתי די מדוכדך מזה. זו פגיעה באגו. רציתי להצליח בזכות עצמי, ושההורים יהיו גאים בי. לצערי, הבנתי שאין ברירה".

בניגוד לאמיר, ארנון זינגר, בן 33, מעולם לא עזב את בית הוריו שבגבעתיים. את לימודיו האקדמאיים סיים בגיל 30 – ורק בשנתיים האחרונות הוא עובד במשרה מלאה. בשלב זה, כבר יכול היה להרשות לעצמו לשכור דירה, אך בחר להישאר ולגור בבית ההורים כדי שיוכל לחסוך די כסף להון ראשוני ולקנות דירה משלו. זינגר עובד כמהנדס חשמל, אך טוען: "זה לא שכר ההיי-טק שעליו חושבים. הבנתי שאם אשכור דירה, לא יישאר לי כלום לחיסכון, ולכן לא אוכל להתפתח כלכלית. הדירה תישאר תמיד רחוקה ממני. אני מעדיף לקחת משכנתא ל-15-20 שנה מאשר לכלות את כל כספי על שכירות. אני מקווה שכבר בשנה הקרובה אוכל להרשות לעצמי מהלך כזה. אני מצליח לחסוך כיום את מירב המשכורת שלי".

השניים אמנם חשים מעט לא בנוח עם ההתכנסות תחת כנפי ההורים בגיל 30 פלוס, אך הם לכל הפחות יכולים לשאוב נחמה מ"צרת הרבים": 272 אלף צעירים בישראל, בני 25-34 – כך לפי למ"ס (2013) – מתגוררים אצל הוריהם; כרבע מהצעירים בפלח גיל זה. גברים בני 25-35 מתגוררים עם ההורים בשיעורים גבוהים בהרבה (32%), בהשוואה לנשים (18%). כשמתמקדים בפלח הגיל הגבוה יותר, 30-34, מגלים כי המספרים עדיין גבוהים, ומגיעים ל-19% מהגברים ו-9% מהנשים. המגמה נשמרה גם ב-2014: 33% מהגברים בני 25-34 ו-18% מהנשים מתגוררים אצל הוריהם.

נתונים דומים נמצאו גם בסקר שערך המומחה לשיווק וקבלת החלטות, ד"ר עופר צלרמאיר, עבור המועצה לצרכנות ופורסם בשבוע שעבר. הסקר העלה, כי שיעור המתגוררים עם ההורים בגילי 25-34 נע בין 15% ל-35%. ואולם, מה שחידד הסקר הוא שהעזרה ההורית לילדים מגיעה במגוון תצורות ודגמים. חלק מההורים מסייעים באמצעות הכנסת הילדים לביתם, בעוד אחרים מעבירים מכספם ישירות לחשבון הבנק של הילדים או קונים עבורם מוצרים שונים, לרבות מוצרי מזון (רבע מההורים העידו על מתן עזרה מסוג זה).

"הקשר הגורדי שבין ההורים לילדיהם הבוגרים בא לידי ביטוי בכך שהורים מסייעים בכסף לרכישת דירה, נרשמים כערבים למשכנתאות, מאפשרים לילדים לגור בדירה בבעלותם או פשוט מסייעים כלכלית מדי חודש", אומר פרופ' דני גוטוויין, מומחה בהיסטוריה כלכלית-חברתית מאוניברסיטת חיפה. "הדור הצעיר בישראל נסמך על הכנסות הוריו, שנהנו מההסדרים הכלכליים של פעם. אלה איפשרו רווחה וכן ביטחון ויציבות תעסוקתיים, מושגים שכבר כמעט אינם רלוונטיים כיום. הצעירים חיים מציאות אחרת: מציאות של שוק עבודה תזזיתי ואכזרי, הגוזר אליהם חיים נעדרי אופק. ואלה עוד הצעירים הפריווילגים – אלו שיש להם הורים להיסמך עליהם".

מדובר בתופעה גלובאלית. אף כי בארה"ב דובר רבות על בני 25-34 שחזרו לגור בבית ההורים, עקב המשבר הכלכלי העולמי, מתברר שגם בימי פוסט-המשבר הצעירים אינם ממהרים לעזוב את הקן. 15% מהם, כך לפי לשכת הסטטיסטיקה האמריקאית, מתגוררים אצל ההורים. בבריטניה הנתונים דומים לאלה בישראל: רבע מהצעירים העובדים בני 20-34 בבריטניה – גרים אצל ההורים, מה שזיכה אותם בכינוי המפוקפק "הדור שכנפו קטועה" (Clipped Wing Generation).

בעוד בארה"ב הסיבה העיקרית לחזרה לבית ההורים – כך לפי אתר Slate – היא כריעה תחת נטל החובות הסטודנטיאליים, הרי שבבריטניה הסיבה דומה לזו המיוחסת לישראל: קושי לחסוך. "'הדור שכנפו קטועה' מוצא את עצמו, באין ברירה, מתגורר עם אמא ואבא גם בבגרותו, מכיוון שהוא נאבק למצוא בית לעצמו", כתב "גרדיאן" בקיץ 2014. ב-Slate האמריקאי הוסיפו בפברואר האחרון: "יותר צעירים יגורו בבית ההורים מאשר בעבר. הלוואות הסטודנטים שנטלו לא ייעלמו בזמן הקרוב, והצעירים אינם נחטפים למקומות העבודה. כדאי שהורים ישאירו מיטה ספייר בסלון, רק ליתר ביטחון".

אלא שמגורים אצל ההורים בגיל מבוגר גובה מחיר מילדיהם – המשהים את חייהם, עד שיעמדו על הרגליים. "חשבתי שאשאר אצל ההורים חודש, עד שאתאפס כלכלית", מספר אמיר, "אבל עכשיו אני רואה שאיאלץ להישאר שם 3-4 חודשים בתרחיש הקל, ובין חצי שנה לשנה בתרחיש הכבד".

פרופ' גוטוויין מדגיש שהאשמים (בדרך כלל) הם לא הצעירים עצמם. רבים מהם מחושבים כלכלית ומנסים ככל יכולתם לחסוך ולהתקדם בחייהם. השיטה, טוען גוטוויין, סוגרת עליהם: "רוב הצעירים לא מפונקים, בזבזנים או עצלנים. הם פשוט לא מצליחים לחסוך, כי זהו טבעו של השוק. אנשים מתרגלים לרמת צריכה גבוהה, כי הם חיים חיי ארעיות. זו צריכה שאין בה התחייבות. השיטה הקפיטליסטית משרתת את אותו מיעוט קטן שמצליח לשרוד את משטר ההפרטה ולהתקדם בתוכו, ומדכאת את רוב רובו של הציבור. הרוב מצוי בין שכר מינימום (4,650 שקל), לשכר הממוצע (כ-9,000 שקל) – רמות הכנסה עלובות ולא בטוחות.

"זוג צעיר – ממה בדיוק יש לו לחסוך? אחרי שהוא משלם לצהרון, לגן, לביטוחי בריאות ושכר דירה – מה נשאר לו? לבד מעובדי תעשיית ההיי-טק בישראל, שבה מרוויחים טוב, השאר משתכרים מעט. מכיוון שהביטחון התעסוקתי כיום כל כך ירוד, כיצד אנשים יכולים לקחת התחייבויות כלכליות ארוכות טווח?"

אם המדינה רוצה לאפשר לאנשים צעירים לרכוש דירה, טוען גוטוויין, המיקוד לא צריך להיות רק בהגדלת היצע הדירות אלא גם בהגדלת הנגישות של הציבור לשוק המשכנתאות. "המנגנון הנוכחי מפלח, באופן אכזרי, את הציבור הישראלי לשני מעמדות – אלה שיש להם הון ראשוני וביטחון תעסוקתי המאפשרים רכישת דירה, ואלה שאין להם ולעולם לא יהיה להם. המעמד האחד ישקיע את כספו בנדל"ן ויקבל דירה בסופו של תהליך. המעמד השני יעיף כל חודש כסף על שכר דירה. בעוד בעבר, בימי מדינת הרווחה, דיור היה פחות סחורה ויותר שירות – ולאנשים הוצע דיור ציבורי הוגן ומשכנתאות מסובסדות – כיום הכל נתון לכוחות השוק. משבר הנדל"ן של 2008 בארה"ב הוכיח שאם משאירים הכל לידי השוק מקבלים ילדים שתקועים אצל ההורים. יש תחומים שצריך להוציא מידי השוק: בריאות, חינוך, דיור וגמלאות".

מה יהיה על ילדיו של הדור שכיום נסמך על ההורים?

"לדור הזה לא תהיה ברירה אלא להוביל מהפכה. הדור הנוכחי, שנסמך על ההורים, הוא דור שמרן המשתף פעולה עם הסדר הקיים – למרות דיבורים על מחאה חברתית – כי יש לו על מי ליפול. אין לו עניין אמיתי בשינוי המציאות. ילדיו, כמו יוצאי קהילת אתיופיה כיום, יהיו במצב של אין ברירה. להיות או לחדול. הצעירים האלה וילדיי הצעירים של היום, יעמדו מול מציאות שלא נותנת להם שום אופק".