המהדורה העברית של הספר "בגדי הבנקאים החדשים" הושקה השבוע באחד ממעוזי הקפיטליזם המקומי הבורסה של תל אביב. את הספר חיברו פרופ' ענת אדמתי מאוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית ופרופ' מרטין הלוויג מבון שבגרמניה (תרגום מאנגלית: דורון אדמתי), והוא אחד הספרים הפרובוקטיביים ביותר שפורסמו בעקבות המשבר העולמי שפרץ ב-2008. אדמתי והלוויג מצביעים על כשלים חמורים במערכת הבנקאות האמריקאית והפיקוח עליה ועל מערכת השקרים והטיוח המונעת טיפול של ממש בכשלים. הספר גם מציע פתרון נועז ושנוי במחלוקת: הגדלת ההון העצמי של הבנקים במאות אחוזים מהמקובל היום. אפשר להסכים עם טיעוני הספר או לחלוק עליהם, אבל אי אפשר לדבר על בנקאות במאה ה-21 בלי לקרוא את בגדי הבנקאים החדשים.
הספר זוכה לפופולריות רבה בקרב חוגים המקדמים את הגברת הרגולציה על מוסדות פיננסיים ומותחים ביקורת על הקשרים הגלויים והסמויים בין האליטה העסקית, ראשי המנהל הציבורי והמערכת הפוליטית. אדמתי והלוויג מקנים תוקף מחקרי ואקדמי לטיעונים הנשמעים לעתים קרובות כסיסמאות פוליטיות ריקות מתוכן.
אדמתי (58) באה מכאן. היא נולדה בקרית גת, מוסמכת המחלקה לסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, השלימה תואר שלישי בתחום חקר הביצועים באוניברסיטת ייל בארצות הברית והיום היא פרופסורית למימון וכלכלה באוניברסיטת סטאנפורד בקליפורניה.
בעקבות המשבר הפיננסי ב-2008, החלה אדמתי לבדוק את הכשלים במערכת הבנקאות האמריקאית והחליטה לפעול כדי לשכנע את הרגולטורים לשנות את השיטה. היא פרסמה מאמרים בעיתונות, הופיעה בכנסים והחלה בכתיבת הספר, בשיתוף עם פרופ' הלוויג, המנתח את הסיבות לכשלים החוזרים במערכת.
כמעט כל האשראי שנותנים היום הבנקים לציבור ולממשלה אינו שייך לבנק. 91-95% מהכסף הוא הלוואות שנוטלים הבנקים ופיקדונות לקוחות. המערכת פועלת יפה לאורך שנים רבות: הבנקים מקפידים לגבות את ההלוואות שהם נותנים, ומסוגלים לעמוד באשראי שהם עצמם נוטלים מהמפקידים. אבל לעתים קורות תקלות: הלווים נקלעים למשבר, הבנקים מתקשים לגבות את הכסף, המפקידים חוששים לגורל כספם ומתדפקים על דלת הבנק, הבנק אינו מצליח לעמוד בהתחייבויותיו והמפולת היא בלתי נמנעת. זה קרה בארצות הברית ב-1929, זה קרה בישראל ב-1983 ובארצות הברית ואירופה ב-2008.
קריסת בנק אינה דומה להתמוטטות של חברה רגילה. כאשר חברה רגילה קורסת, סובלים העובדים ובעליה, המאבדים רכוש ומקור הכנסה. כשבנק גדול אינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו הולכים לאיבוד כספיהם של מיליוני מפקידים, הנושאים עיניהם לממשלה שאמורה היתה לפקח על הבנק ולמנוע את המפולת. זו הסיבה שבמקרים רבים מעדיפה הממשלה, כל ממשלה, לשלם מיליונים רבים מכספי משלם המסים, כדי להציל את הבנק.
אדמתי והלוויג מסבירים שהשיטה הקיימת מתמרצת את הבנקאים, ובעיקר את מנהלי הבנקים הענקיים במערב, לקחת סיכונים גדולים ולסכן יותר ויותר את כספי הלקוחות שלהם: ככל שהם לקוחים סיכונים גדולים יותר, גדלים רווחי הבנק והבונוסים שמקבלים המנהלים. אם הסיכון מתממש והבנק קורס, מתייצבת הממשלה לחלץ אותו, כפי שעשתה ממשלת ארצות הברית במשברים הגדולים. הממשלה מצידה, שבויה בידי מנהלי הבנקים העשירים ורבי ההשפעה, ואף קובעת חוקים ותקנות המסבסדים במישרין ובעקיפין את עלויות האשראי של הבנקים, והמעודדים אותם להסתמך עוד ועוד על אשראי במקום על ההון העצמי 95% הכסף עליו הם מהמרים בהלוואות מסוכנות אינו של הבנקים, אלא של מפקידים שאין להם השפעה על התנהלות הבנק.
אדמתי והלוויג סבורים שהמצב יתוקן כאשר הבנקים יאולצו להשתמש בהונם העצמי לחלק גדול יותר מההלוואות, ותחוסל המערכת המעודדת את הבנקים להגביר את ההסתמכות על הלוואות. הספר מבסס את הטיעונים בעובדות ומספרים, ומתמודד עם מרבית הביקורת שהושמעה על גישתם של אדמתי והלוויג. אך הוא אינו חף מנקודות תורפה.
אם תתקבל עמדתם של המחברים, יחוייבו הבנקים להגדיל את הונם העצמי במאות מיליארדי דולרים. התהליכים יהיו מלווים בהפסקה או קיטון חד בחלוקת דיבינדים, וכתוצאה מכך עלולים משקיעים רבים להיקלע מצוקה. גם הנפקות מניות במאות מיליארדי דולרים עשויות לזעזע את המערכות. בשיחה איתי השיבה אדמתי שאין חשש לזעזוע, מכיוון שההון שיושקע במניות הבנקים ישוב לשוקי ההון כאשר הבנקים יחזרו להשקיע אותו בניירות ערך מסוגים שונים.
בעיה נוספת שהמחברים אינם מספקים לה תשובה מלאה היא אחריותם של המנהלים. הגדלת ההשקעה של בעלי המניות בבנקים תעביר לבעלי המניות חלק גדול יותר מהסיכון הכרוך בפעילות הבנקאית, אבל אין כל ערובה לכך שהשינוי בחלוקת הסיכון תשפיע על שיקולי מנהלי הבנקים. בארצות הברית, כמו בחלק מהבנקים בישראל, נשלטים הבנקים על ידי מנהלים, ששיקוליהם אינם בהכרח זהים לאלה של בעלי המניות.
הבנקאים הגיבו, כצפוי, בזעם ובביקורת על הטיעונים של אדמתי והלוויג. רבים מהם מזהירים מפני קריסת מערכות ומשבר עולמי עמוק, אם ייושמו המלצותיהם של אדמתי והלוויג. הרגולטורים והפוליטיקאים, שלעולם אינם עושים צעדים אמיצים כל עוד עומדות בפניהם אפשרויות אחרות, מגמגמים. אבל אחדים מהם מפגינים פתיחות. סגן יו"ר הבנק המרכזי של הרצות הברית, סטנלי פישר, ציטט אותה בנאומו הראשון לאחר שנבחר לתפקידו. יו"ר הבנק, ג'נט ילן, משוחחת איתה על בסיס קבוע. אדמתי מרצה את משנתה בכנסים מקצועיים, לפחות חלק מהרעיונות של אדמתי עשויים לחלחל בעתיד למערכי הפיקוח על מערכת הבנקאות העולמית. אבל בתל אביב אמרו השבוע לאדמתי, שרק המשבר הבא ייאלץ את העולם להקשיב לה. והוא יבוא.