"מההיבט הכלכלי ההסכמים הצליחו"

"היתה אופוריה גדולה", נזכר נשיא התאחדות התעשיינים בימי אוסלו, דן פרופר. "האופוריה היתה לא רק אצלנו, אלא גם בעולם סביבנו. זמן קצר אחרי ההסכמים התכנסה ועידת קזבלנקה, שנועדה להתניע את השלום הכלכלי באזור, ולקשור את הקשרים בין מנהיגי העסקים בישראל ובמדינות האזור. בפעם הראשונה, באופן רשמי ולעיני המצלמות, נפגשנו במרוקו עם אנשי עסקים ממדינות שאז, וגם היום, אפשר היה רק לדמיין פגישה איתם. תעשיינים ואנשי עסקים ממדינות ערב חיבקו אותנו".

פרופר מציין כי האירוע במעמד המלך חסן, יצחק רבין ושרים משתי הממשלות היה מרגש. "הגיעו מאות אנשי עסקים מכל מדינות ערב, מערב הסעודית וממדינות המפרץ וצפון אפריקה. הם הציעו מיד להתחיל לקשור קשרי מסחר ואפילו שותפויות. אני זוכר שהחתן של המלך חסן לקח אותי לצד והתייעץ אתי עם מי מאנשי העסקים הישראלים הוא יכול לעשות עסקים. זה היה שינוי עצום, שהשפיע על התוכניות העסקיות של הרבה מאד חברות ומפעלים".

למפגשים שהתקיימו באוסלו ומאוחר יותר בעשרות מקומות אחרים במזרח התיכון ואירופה, היה המשך פורה. התחושה שמפת המזרח התיכון משתנה והגבולות נופלים, הפכה את ישראל ממדינה מוקצה לשותפה מלהיבה לאלפי עסקות.

השלום המזרח תיכוני השתלב עם תהליכים כלכליים וחברתיים לא פחות חשובים, שהזניקו קדימה את המשק: היו אלה ימי הפריצה הגדולה של ההיי-טק הישראלי, והמדינה החלה לקצור את הדיבידנדים הגדולים של גל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר. העולים החדשים השתלבו במהירות במוסדות המדע, חברות ההיי-טק והביוטכנולוגיה, התרבות ותחומי החיים האחרים.

מערכת היחסים החדשה עם העם הפלסטיני צפנה גם בעיות וסכנות כלכליות, שבהן היה צריך לטפל בזהירות במסגרת ההסכמים. לשם כך נבנתה מערכת הסכמים כלכליים, שנחתמו במסגרת "שיחות פריז", שאותן הובילו שר האוצר, אברהם (בייגה) שוחט, ומנכ"ל משרדו, דוד ברודט, בליווי אנשי משרד החוץ.

המנהיגים משני הצדדים ניסו ליצור מערכת נפרדת שתאפשר לפלסטינים לשלוט בכלכלת הרשות. על פי התוכנית הרשות היתה אמורה להפוך בתוך שנים ספורות למדינה, תוך שמירה על הגבולות הפתוחים שנותרו עם ישראל. ברור היה שהמערכות הנפרדות צריכות להיות מתואמות היטב, כדי למנוע ניצול של הבדלי מיסוי וחופש מעבר בין הרשות לישראל.

"היה ברור לנו שאי אפשר להקים מערכת מכס נפרדת לשטחים, כי אז יהיה אפשר להבריח מוצרים דרך המערכת המקבילה", אומר שוחט. "לכן נקבעה מעטפת מס אחידה ומשותפת לרשות ולישראל ונקבע משטר מס אחיד".

שוחט מציין עיקרון חשוב נוסף שקבע כי ישראל תגבה מע"מ על כל המוצרים, גם עבור מוצרים המיוצרים ברשות, ותעביר לרשות הפלסטינית את חלקה וההיפך: הרשות תגבה מע"מ עבור כל המוצרים המגיעים לשטחה ותעביר לישראל את חלקה במע"מ על המוצרים והשירותים הישראלים.

"במסגרת המו"מ הסכמנו גם לבקשת הרשות לפטור כמה מוצרים בסיסיים ממס, כמו למשל חומוס, והתנינו את ההסכמה בכך שהם ישמשו לצריכה עצמית ברשות ופלסטינים לא יעשו מהמוצרים הפטורים ממס עסק ליצוא", אמר שוחט.
בהסכמים נקבע כי עד שלרשות יהיה מטבע משלה, יהיו השקל והדינר הירדני המטבעות החוקיים ברשות.

בעיה נוספת שנדונה בשיחות פריס היתה הזכויות הפנסיוניות של תושבי הרשות שעבדו בישראל וצברו זכויות בקרנות הישראליות. אנשי האוצר הודיעו כי ישראל אינה מעוניינת לספק את השירותים לעובדים, ולכן כל הזכויות נפדו והועברו לניהולו של בנק השקעות אמריקאי.

סעיפים אחרים קבעו גם את חלוקת המים בין ישראל ושטחי הרשות והסדירו את מערכת אספקת החשמל, שעל פיה מחויבת ישראל לספק חשמל לתושבי הרשות.

אחד הנושאים שלא הוסדרו באופן מלא הוא מערכת הגבייה עבור החשמל שמספקת חברת החשמל הישראלית לשטחי הגדה. ישראל עמדה בהסכמים וספקה חשמל לשטחים, אך מתקשה לקבל את התמורה לחשמל עקב בעיות גביה. החוב של הרשות לחברת החשמל בשטחי הגדה והרצועה נאמד ביותר מ-2 מיליארד שקל, ולישראל אין זכות לקזז אותו מתקבולי המסים שהיא צריכה להעביר לרשות.

"אנחנו ביקשנו אפשרות קיזוז, הפלסטינים התנגדו, והם דרשו להבטיח את ההכנסה שלהם ללא קשר למצב הביטחוני וליחסים בין הרשות וישראל. אנחנו הסכמנו וככה זה נקבע", אומר שוחט. "לישראל אין כל זכות על כספי המסים המגיעים לרשות כי הכסף לא שלה. לכן כששרים או ראש הממשלה מודיעים שלא יעבירו כסף לרשות הם מדברים שטויות, כי אין אפשרות חוקית לעשות זאת", אומר שוחט.

ב-21 השנים שחלפו מאז הסכמי אוסלו ידעו יחסי ישראל והרשות עליות ובעיקר מורדות, אבל מערכת ההסכמים הכלכליים בין ישראל והרשות נותרה על תילה ומתפקדת ברוח ובלשון בה נכרתו ההסכמים. "ניתן לומר שמההיבט הכלכלי ההסכמים הצליחו, מפני שהם מתקיימים עד היום, ומאפשרים להתנהל במבנה ייחודי שבו הרשות פועלת ללא גבולות מוגדרים וללא מדינה", מסכם שוחט.

לפחות בשנים הראשונות להסכם, נראה היה שהוא מביא ברכה ושגשוג לשני הצדדים. שוחט זוכר היטב את המספרים: "ב-1991 היה כל יבוא ההון לישראל 160 מיליון דולר. ב-1996 הסתכמו ההשקעות הזרות ב-5.5 מיליארד דולר". חלק מהזינוק מיוחס גם לתעשיית ההיי-טק שהתפתחה ותרבות האקזיטים שהחלה להכניס למדינה מאות מיליוני דולרים בשנה.

אבל גם חברות ענק מסורתיות הגיעו לישראל, או הגבירו את פעילותן בישראל. חברת הענק פולקסוואגן הקימה בנגב, בשותפות עם כיל, מפעל מגנזיום ענק, חברת המכוניות הקוריאנית יונדאי הגיעה לראשונה לישראל והפכה בתוך שנים ספורות למשווקת מכוניות מובילה, וחברת אינטל החלה במגעים לקראת הקמת מפעל גדול שיעסיק אלפי עובדים בקריית גת.

בהקשר זה יש לזכור שהסכמי אוסלו נחתמו אמנם ב-1994, אולם הם היו שיאו של תהליך שלום איטי, ולעתים מנומנם, שהחל שלוש שנים קודם לכן, והביא לשינוי האווירה הבינלאומית ובמזרח התיכון. כבר ב-1991, בעקבות השיחות הישירות שהחלו עם הפלסטינים במדריד, החלו רוחות השלום לנשב ואנשי העסקים הבינלאומיים היו הראשונים לחוש באווירה. חברות מכוניות יפניות, שנכנעו בעבר לחרם הישראלי כבשו את שוק הרכב הישראלי, נסטלה השוויצרית החלה ברכישה הדרגתית של חברת המזון אסם, וקרנות השקעה בינלאומיות חיפשו הזדמנויות בשוק ההיי-טק הצומח. צמיחת התוצר העסקי זינקה מ-3.6% ב-1993 ל-8.6% ב-1996.

שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה ואחד האנשים הקרובים ביותר ליצחק רבין, מציין את חשיבות השינוי במערכת היחסים עם ארצות הברית, שתרמה לשיפור הכלכלי. הסכמי השלום ומהלך העבודה עליהם, קירבו מאוד בין רבין לנשיא ארצות הברית ביל קלינטון. להתקרבות האישית והמדינית, היו כמובן גם השלכות כלכליות.

"לאחר ההסכמים הסכים קלינטון למכור לישראל מחשבי-על, שנחשבו לאמצעי בעל ערך אסטרטגי, והדבר תרם מאד לפיתוח תעשיית ההיי-טק בישראל", אומר שבס. "באמצעות הסיוע שהתקבל מארצות הברית עברו כל היחידות הטכנולוגיות של צה"ל, שהמפורסמת שבהן היא יחידת המודיעין 8200, לרמה אחרת לגמרי של השקעות ופעילות. את התוצאות של ההשקעות האדירות האלה אנחנו רואים עד היום בתעשיית ההיי-טק הישראלית, כשבוגרי היחידות האלה יצאו לשוק האזרחי עם כל הידע והכישורים שרכשו".

רבין, שמעולם לא נחשב ל"ראש ממשלה כלכלי", הבין את השינוי הנדרש בסדר עדיפויות. הוא הפעיל את משרד ראש הממשלה, שברגיל עוסק בתיאום משרדי, כמנוף לפיתוח כלכלי מתואם. המנכ"ל שבס הפך לאיש מרכזי במשק: "התחיל גל גדול של ביקורים מכל העולם. חברות הענק שלא ראינו בעבר אצלנו הגיעו לביקור. בכל נסיעה בינלאומית נערכו פגישות עם ראשי המגזר העסקי והתעשיות הגדולות שביקשו להשקיע בישראל".

רבין עמד בראש מפלגה "סוציאליסטית" אבל הוא ראה את תפקיד הממשלה ביצירת תנאים לצמיחה כלכלית, ללא התערבות ישירה במשק, ולכן הוא דגל בהפרטה. הסכמי אוסלו והעניין המחודש של המשקיעים הזרים נתנו תנופה גדולה למדיניות ההפרטה של החברות הגדולות. הכנסות המדינה מהפרטה הגיעו ב-1997 לשיא של 2.4 מיליארד דולר, סכום דומה להכנסות מהפרטה בכל ארבע השנים 1991-1994.

אנשי עסקים רבים, כמו איש הטקסטיל, דב לאוטמן, מנכ"ל טבע, אלי הורביץ, דן פרופר, ברונו לנדסברג ואחרים ראו עצמם בתפקיד כפול: הם חיפשו הזדמנויות להרחיב את עסקיהם ולהיבנות מהשלום, אבל גם כמקדמי השלום, האחראים לביסוסו באמצעות קשרים עסקיים.

השלום הקר עם מצרים הפשיר לפתע ומפעלי טקסטיל ישראליים העסיקו אלפי עובדים במצרים. בסמוך לגבול הרצועה, החלו פלסטינים וישראלים לפעול להקמת אזור תעשייה משותף, שבו יוקמו מפעלים בבעלות פלסטינית בשיתוף ישראלים. היוזמה הזו לא צלחה. לדברי פרופר, שהיה בין מקדמי המיזם בתוקף תפקידו כנשיא התעשיינים, היוזמה טורפדה בהוראתו הישירה של יו"ר הרשות, יאסר ערפאת, שהחל לסגת מההסכמים זמן קצר לאחר שנחתמו.

אם בצד הישראלי גרמו הסכמי אוסלו להאצת הצמיחה שהיתה גבוהה גם קודם לכן, בצד הפלסטיני התחוללה מהפכה של ממש. אנשי עסקים פלסטינים שעזבו את ארצם ופיתחו עסקים בחו"ל, גילו מחדש את פוטנציאל הצמיחה במולדת.
ההשקעות הזרות בשטחי הרשות זינקו מקרוב לאפס ל-450 מיליון דולר בשנת 1996. בנוסף, זרמו לשטחים מיליארדי דולרים באמצעות סיוע חוץ מוגבר מהאיחוד האירופי והמדינות התורמות, וכן הכנסות ממסים שממשלת ישראל החלה להעביר באופן מסודר.

ב-1997 נפתחה בשכם הבורסה הפלסטינית, שהתבססה על זירת מסחר אלקטרונית. בשיאה נסחרו הבורסה מניות של 36 חברות פלסטיניות, ובראשן חברת התקשורת פלתל. כמו בבורסות המתקדמות בעולם, היה המסחר בשכם אלקטרוני.

לא רק המגזר הפרטי חש ברווחה הפתאומית. לאחר שנים של הזנחה הופנו תקציבי עתק לחינוך. שכר הלימודים השתפר והריטואל הקבוע של שביתה ואיומי שביתה לקראת פתיחת שנת הלימודים כמעט נעלם.

כמו כן הופנו מיליארדי שקלים לשיפור תשתיות התחבורה. ההשקעה בכבישים הוכפלה פי 2.2 וכמעט כל אזרח יכול היה לחוש בשינוי: כבישים מהירים נסללו בנגב וזמן הנסיעה בין המרכז לפריפריה הדרומית התקצר פלאים.

תקציב הביטחון, לעומת זאת, לא ירד. השלום אמור היה להביא גם לירידה בנטל הוצאות הביטחון – אבן הריחיים הקבועה של תקציב המדינה.

"לרבין היתה מודעות לבעיות הכלכלה והוא הבין את הצורך בצמיחה. הוא ידע לרסן את הוצאות הביטחון", אומר שוחט, "אבל לא היה ניתן לקצץ בתקציב מפני שההסכמים הצריכו השקעה גדולה במערכות ובהקמה של כבישים עוקפים בשטחים. נטל תקציב הביטחון ירד בגלל הצמיחה הגדולה שהביא תהליך השלום וההסכמים. הצמיחה של המשק הגיעה בעקבות ההסכמים לקצב של 7.5% לשנה, חלקו של תקציב הביטחון בתקציב ירד וזה איפשר לנו להגדיל את ההשקעות בחינוך ובתחבורה".

הצמיחה המהירה אפשרה לשוק העבודה לקלוט ללא קושי גם את תוספת כוח האדם הגדולה שהגיעה במסגרת העלייה מרוסיה ומדינות חבר העמים. שיעור האבטלה צנח מ-10% ל-6.3% ב-1995. בניגוד למצב היום, שבו נקלטת מרבית תוספת כוח האדם לשוק העבודה בשוק הציבורי, נקלטו כ-80% מהעובדים החדשים והמובטלים במשק בסקטור העסקי.

"הצמיחה הושפעה מהעלייה מרוסיה, ומהריסון שהצלחנו לקיים בהוצאות הביטחון, אבל מנוע הצמיחה הגדול והסיבה האמתית לשגשוג היו השלום וההשקעות הגדולות שבאו בעקבותיו. כל מי שמונה סיבות אחרות לכך מטעה אותך" מסכם שוחט.

שש שנים לאחר חתימת ההסכמים, פרצה האינתיפאדה השנייה. המשק המשגשג ביותר בעולם המערבי הורד לברכיים, המיתון העמיק, מקורות האשראי למימון פעילות הממשלה עמדו להיסתם, ורק ערבויות בסך 9 מיליארד דולר שהעניקה ארצות הברית הצילו את המדינה מאסון כלכלי.