נושאים חמים

הלחץ במקום העבודה: המחלה של המאה ה-21

הגוף קורס, התפוקה לא מה שהייתה, וימי ההיעדרות מהעבודה נערמים והולכים, אבל אלה הם רק חלק מהמחירים שאנחנו משלמים על לחץ בעבודה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
סטרס (ShutterStock)
לחץ (צילום: shutterstock)

"איזה כיף שאנחנו יכולים ב-3 לפנות בוקר לנסוע לקנות לחם או חלב בסופרמרקט שפתוח 24/7. זה אולי יעלה קצת יותר מלחם וחלב בסופר רגיל, אבל זה שווה את החצי-אירו או אירו הנוספים. אבל האם באמת תוספת העלות מסתכמת בזה? האם אנחנו חושבים על הקופאים שעובדים שם ב-3 לפנות בוקר כדי שנוכל לקנות לחם וחלב בכל שעה ביממה, כמה הם באמת עולים לנו?"

כך שואלת בשיחה עם "גלובס" קרלוטה בלסטרה, אנליסטית מדיניות ב-OECD, החוקרת את נושא האיזון בית-עבודה במדינות החברות בארגון. "המחירים שאנחנו משלמים על אותו קופאי שמגיע בלילה, על חוסר האיזון בין עבודתו לחייו הפרטיים ועל הלחץ שהוא מצוי בו הם גבוהים לאין שיעור".

גבוהים עד כדי כך שארגון הבריאות העולמי הגדיר בהזדמנויות שונות בשנים האחרונות את הלחץ שמקורו בעבודה "המגפה של המאה ה-21". לפני כשנה עלה לרגע הנושא למודעות, בעקבות שני מחקרים - האחד של האיחוד האירופי והאחר בארה"ב - שהצביעו על העלויות הגבוהות של כל הלחץ הזה - לא רק ללחוצים עצמם אלא גם למעסיקים ולמדינה.

ממצאים של חברת ComPsych האמריקאית, חברת הייעוץ הגדולה בעולם בתחום משאבי האנוש, מראים שאחוז העובדים שמרגישים "לחוצים מאוד" במקום עבודתם הכפיל את עצמו בעשור האחרון ועומד היום על 64%. מחקר כוח העבודה של האיחוד האירופי הראה ש-56 מיליון אירופאים סובלים מפגיעה מנטלית בגלל לחץ בעבודה, ומחקר שלישי של מכון הלחץ האמריקאי הראה ש-30% מהעובדים סובלים מכאבי גב או מכאבי ראש כרוניים בגלל לחץ בעבודה. כל המחקרים, אגב, מציינים שרמת הלחץ, וההשלכות שלו, צפויים להתגבר בשנה הבאה. "הסטטיסטיקה לא פוסחת על אף אחד", טוענת בלסטרה, "העובדים ומשפחותיהם, המעסיקים ומשפחותיהם, המובטלים ומשפחותיהם - כולם נכללים בה".

מדינות רבות, שממשלותיהן כבר הפנימו את היקף הבעיה, ביצעו מחקרים שמטרתם לאמוד את עלות הנזקים. בישראל לא נעשה מחקר כזה, אף שכפי שנראה בהמשך, יש עדויות לכך ששיעור האנשים ה"לחוצים מאוד" מעבודתם הוא גבוה ביחס לעולם. יש מדינות שאף הגדילו לעשות וחוקקו חוקים שמטרתם להגן על העובדים מפני לחץ גבוה מדי בעבודה. כך, למשל, צרפת וגרמניה אוסרות על מעסיקים לשלוח מיילים לעובדיהם לאחר שעות העבודה, נורבגיה מקנה לעובדים זכות לתבוע את המעסיקים במקרה שנפגעו מעומס לחץ, ובתי משפט בבריטניה כבר פוסקים פיצויים של עשרות ומאות אלפי לירות שטרלינג לטובת עובדים שנפגעו בעקבות לחץ בעבודתם.

עם זאת, "הנחיות וחוקים של המדינה אינם מספיקים", אומרים ב-OECD. "ההתערבות צריכה להיות גם ברמת הארגונים. הם צריכים להפחית את לחץ עובדיהם, וגם להעמיד לרשותם כלים שיעזרו להם להתמודד עם העומס. ארגונים צריכים להבין שזה משתלם להם לעשות זאת". ואכן, יש ארגונים שמנסים להתמודד עם הבעיה, ונעסוק בכך באחת הכתבות הבאות.

מה זה לחץ: הבעיה היא לא רק שעות נוספות

אחת החוקרות החלוצות של לחץ ושחיקה בעבודה, כריסטינה מסלאך, הגדירה לחץ "מצב של חוסר איזון, שבו העבודה דורשת ממך יותר ממה שאתה יכול לתת ומספקת לך פחות ממה שאתה צריך".

ד"ר דרור דולפין, רופא פסיכיאטר בכיר במרכז לבריאות הנפש גהה של שירותי בריאות כללית, החוקר את נושא השחיקה בעבודה, מרחיב ומסביר ששחיקה כתוצאה מלחץ בעבודה יכולה להיווצר מכמה סיבות, ובהן עומס עבודה, חוסר ודאות, פחות מדי משאבים ומיומנות לביצוע העבודה, חוסר הכרה מצד העמיתים או המעסיק, דילמות אתיות, וכמובן התעמרות, או "התנכלות תעסוקתית" - מצב שבו מופעל על אדם אחר לחץ או שיש כלפיו יחס פוגעני שגורם לו מצוקה הפוגעת בתפקודו ובבריאותו.

"קיימת בארץ נטייה לחשוב שלחץ בעבודה קשור רק לשעות עבודה, אך זה לא נכון", טוען דולפין, "אדם יכול היות בביתו ולהמשיך לעבוד בראשו, כלומר הוא לוקח את העבודה איתו הביתה, איתו ללילה ואיתו לסוף השבוע". מבחינה פיזית, "עובד שנשחק מעודף לחץ יחוש תשישות, דיכאון או חרדה, עד כדי כך שהוא לא ירצה להגיע למקום עבודתו, או יגיע אבל לא באמת יהיה שם", אומר דולפין.

הגוף פשוט קורס אם הוא נחשף לאורך זמן ללחץ אינטנסיבי בעבודה", מוסיפה פרופ' שרון טוקר, חוקרת שחיקה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. לדבריה, מבחינה אבולוציונית הגוף שלנו תוכנן כך שיהיה מוכן להגיב בשעת לחץ, לדוגמה במפגש עם חיית טרף - הלב מזרים דם לגוף עם חמצן וסוכר, האישונים מתרחבים, השרירים מתקשחים והדם נקרש מעט.

"הבעיה היא שהיום הגוף שלנו נחשף בצורה ממושכת ללחץ מעבודה ולא ממפגש רגעי עם אריה", היא אומרת, ומפרטת את ההשלכות הבריאותיות: למשל, חשיפה ממושכת ללחץ גורמת בעיות גב, מיגרנות, סוכרת ואף מחלות לב. בעיות פוריות גם הן שכיחות בקרב אנשים הנמצאים בלחץ מתמיד, וזאת משום שמבחינה אבולוציונית לא כדאי להביא ילדים בשעת סכנה.

מדוע הלחץ גבר? "משום ששוק העבודה השתנה, משום שהמעסיקים רואים לנגד עיניהם רק את שורת הרווח ולא את צורכי העובד, ומשום שאין הגנה על העובדים בתחום הזה", אומר דולפין. מעסיקים מחויבים היום לוודא שהגב לא נסדק מעומס משקל והאוזניים לא נפגמות מעומס רעש, אבל הם אינם מחויבים לוודא שהמוח לא נפגע מעומס לחץ, הוא מסביר, "אבל המוח הוא איבר כמו כל איבר אחר, ולכן גם הוא צריך פעם בכמה זמן להסתגר ולהתארגן מחדש. בעולם העבודה המודרני זה כמעט בלתי אפשרי".

לחץ בעבודה (גלובס)

המחיר: כ-30 מיליארד שקל בשנה בישראל

המוסד האמריקאי ללחץ (AIS) העריך שארה"ב משלמת על הלחץ של עובדיה יותר מ-300 מיליארד דולר בשנה, פי שניים מההערכה שניתנה לפני עשור. בשנת 2002 העריכה הנציבות האירופית שלחץ שמקורו בעבודה עולה לה כ-20 מיליארד אירו, ואולם ב-2014 עדכנה הסוכנות האירופית לבטיחות וגהות את העלות השנתית ל-62-93 מיליארד דולר בשנה.

באוסטרליה, הערכת העלות מסתכמת בכ-15 מיליארד דולר בשנה, בבריטניה - 9 מיליארד דולר, בגרמניה - 33 מיליארד דולר ובדנמרק - 2.5 מיליארד דולר. בישראל, כאמור, לא נעשה חישוב של עלות הלחץ מעבודה, אך בכיר במוסד לבטיחות וגיהות בעבודה האירופי אמר ל"גלובס" כי באופן גס ניתן לאמוד את עלות הלחץ בכ-2%-3% מהתמ"ג. לפי כלל זה, ישראל משלמת 6.2-9 מיליארד דולר בשנה על הלחץ של עובדיה (23.5-34 מיליארד שקל).

הפסיכולוג התעסוקתי איתן מאירי, מחבר הספר "המגפה השקטה במקומות העבודה", חישב שהתעמרות בעבודה לבדה עולה למשק הישראלי יותר מ-2 מיליון ימי עבודה בשנה, המיתרגמים לעלות הגבוהה מ-1.5 מיליארד שקל. לפי נתוני ההסתדרות הרפואית, 25% מהעובדים בישראל עוברים התעמרות במקום עבודתם, ומחקר אחר שהוגש למשרד הכלכלה באוקטובר 2016 ע"י ד"ר יריב איצקוביץ ופרופ' סיביל היילברון מהמכללה האקדמית כנרת, מדבר על יותר מ-40% שחוו התעמרות לאורך הקריירה שלהם.

"התפוקה של עובדים לחוצים היא נמוכה יותר משל עובדים שאינם לחוצים, הם יוצאים מוקדם יותר מהעבודה, ולוקחים יותר ימי מחלה", אומרת ל"גלובס" חוקרת במכון האמריקאי הממשלתי לבטיחות וגיהות בעבודה (NIOSH), ג'ני ניגאם. המכון האמריקאי ללחץ מעריך שמיליון עובדים בכל יום נעדרים מהעבודה בגלל סיבות שקשורות ללחץ. הבכיר מהסוכנות האירופית מוסיף ומספר שבשנת 2012 נלקחו בבריטניה יותר מ-10 מיליון ימי מחלה בגלל סיבות שקשורות ללחץ, וכי מומחי בטיחות מעריכים את הלחץ כסכנה הגדולה ביותר בארגונים, הרבה יותר מפציעות או אלימות (ראו גרף). עוד הוא טוען שעובדים לחוצים נפצעים פי חמישה מעובדים שאינם לחוצים - דבר המיתרגם לכספי פיצויים שעל החברה להוציא. לפי המחקר הישראלי שהוגש למשרד הכלכלה, מי שחווה התעמרות בעבודה מועד פי 3 להיות מעורב בתאונה.

עובדים המצויים בלחץ עושים גם טעויות רבות יותר מאלו שאינם לחוצים, והטעויות, לדבריו, עשויות לעלות לחברה עשרות אלפי דולרים ואף מיליונים. "בסופו של דבר, עובד לחוץ שנשחק מתפטר, ובמקרה זה הארגון צריך להעסיק עובד חדש ולהכשיר אותו, דבר שכמובן עולה הרבה מאוד כסף", הוא טוען.

כמה כסף? תלוי. עלות החלפת עובד זוטר יכולה להסתכם בכמה אלפי דולרים בודדים, בעוד שהחלפת עובד בכיר בארגון עשויה להגיע גם למאות אלפי דולרים (ראו גרף). הבכירים מציינים את עלות הפרסום לחיפוש מועמדים, בדיקת קורות החיים, ראיונות והכשרה. לעובד חדש, הם מזכירים, לוקח זמן עד שהוא מגיע לתפוקה של העובד שעזב, לפעמים גם עד שנתיים. "גם לא ניתן לדעת איך עזיבתו של העובד משפיעה על יתר המועסקים בארגון", טוענים בסוכנות האירופית.

"אולי הם אומרים לעצמם, 'אם הוא עוזב יש לכך סיבה', ואולי גם הם יתחילו לפזול לעבר מקומות עבודה אחרים. קשה מאוד לאמוד כמה בדיוק עולה החלפת עובד, אך כמעט בטוח שהעלות הרבה יותר גובה מכפי שהארגון חושב".

ויש גם העלויות שמשלמים העובדים עצמם. על פי הערכות הסוכנות אירופית, הוצאות הבריאות של עובדים לחוצים גבוהה בעשרות אחוזים משל עובדים שאינם לחוצים, לפעמים גם עד 200%. מעבר להוצאות הבריאות, אותו עובד לחוץ יתפטר או ייצא מוקדם לגמלאות וכך גם ישלם תוספת על ביטוח החיים שלו. באוסטריה, למשל, 42% מעובדי הצווארון הלבן יוצאים לגמלאות מוקדם מהמתוכנן בגלל לחץ בעבודה, "וכמובן הם מרוויחים פחות", מסכם הבכיר.

העלויות הנעלמות: פחות מעורבות אזרחית והתנדבות

העלויות הכלכליות והבריאותיות הן רק חלק מהעלויות של לחץ במקום העבודה, טוענת בלסטרה ומסבירה שהלחץ משפיע על תחומים רבים אחרים בחיים. לדוגמה, על חיי המשפחה. "ילדים זקוקים לזמן עם הוריהם, זמן איכותי עם הוריהם, ואדם שנשחק בעבודה פשוט לא יכול לספק להם את זה", היא אומרת ומוסיפה שגם מעורבות פוליטית, התנדבות בקהילה ואיכות הסביבה נפגעות - תחומים שלרוב לא מובאים בחשבון כלל.

"אדם שלחוץ במקום עבודתו ומרגיש שהוא נחנק מחוסר זמן, יקדיש פחות זמן לפעילויות אחרות שהן מחוץ לשעות העבודה, פחות סביר שימלא את מחויבותו האזרחית להצביע בבחירות או יקדיש זמן לפעילות התנדבותית ולמחשבה על איכות הסביבה. בסופו של דבר זה עולה הרבה כסף. אם אין מתנדבים, המדינה צריכה להקצות כסף מקופתה, ואם לא שומרים על הסביבה, המדינה צריכה להשקיע כסף ולעשות זאת. ניתן ללמוד הרבה על רמת הלחץ של התושבים במדינה לפי המדדים הללו".

לאור הדברים האלה, הצצנו במחקר "החיים הטובים" העדכני ביותר של OECD (מאי 2016), כדי לבחון היכן ממוקמת ישראל ביחס ל-38 המדינות שנבדקו, והנה התוצאות: ישראל מדורגת בעשירייה האחרונה במדד "המחויבות האזרחית", בעשירייה התחתונה במדד "המעורבות הקהילתית" ובמקום האחרון במדד "איכות הסביבה". במדד "איזון נכון בין עבודה לחיים", נמצאת ישראל במקום הרביעי מהסוף.

מדד "איזון עבודה-חיים", נסביר, משקלל כמה נתונים ובהם כמה עובדים יותר מ-50 שעות בשבוע (בלסטרה: "יש ראיות לכך שעבודה מעבר ל-48 שעות בשבוע מזיקה לבריאות ולרווחה שלך"), כמות הזמן המוקדשת לפנאי, מספר האימהות שמצליחות לשלב בחייהן עבודה ועוד. רק קוריאה, מקסיקו וטורקיה מפגרות אחרי ישראל.

קרי אקסטון, האמונה בין היתר על דוחות "החיים הטובים" ב-OECD, סיכמה זאת היטב כשאמרה ל"גלובס", בהססנות מלווה בהתנצלות, יש לומר: "לא מדובר בחדשות טובות כל כך עבור ישראל". היא אף הגדילה לבדוק ברישומיה, וסיפרה שהמחקר האחרון שערכה ישראל על איזון בין עבודה לפנאי היה לפני יותר מ-25 שנה, בשנת 1991. "זה חבל, משום שמדובר באחד הנושאים החשובים ביותר לרווחתם של התושבים", אמרה.

הרופא לא מסתכל לכם בעיניים? זה בגלל שהוא שחוק

לעובדים שחוקים לא רק חסר זמן, עם הזמן הם מפתחים ציניות, אדישות ודה-פרסונליזציה, כלומר מאבדים את הממד האנושי, אומר דולפין ומוסיף שאחד הסממנים של עובדים שחוקים הוא החרדה מפני יום העבודה והקושי במפגש עם אנשים. לכן הם פונים לפתרונות קלים יותר מבחינתם - פתרונות ביורוקרטיים. "רופא שלא מסתכל בעיניים שלכם, בקושי בודק אתכם, מזין כמה הערות במחשב ושולח אתכם החוצה אחרי כמה דקות - הוא לא אדם רע, אלא עובד שכבר נשחק במקום עבודתו", הוא אומר.

דולפין מדבר מניסיון. "בשנה הראשונה, כשהיו מגיעים אליי מטופלים רציתי להשקיע בכל אחד מהם כמה שיותר זמן, אז הייתי יושב עם מחברת במקום מחשב, ובסוף היום נשאר עד מאוחר להזין את כל הפרטים למחשב. היו נותנים לי מחמאות, אומרים לי 'כל הכבוד', 'אין כמוך'. אך עם הזמן דברים התחילו להשתנות. פתאום כשחולה מגיעה אליי ב-2 בלילה אני שונא אותה בתוכי על כך שהיא לא חיכתה לקבל התקף חרדה בבוקר, פתאום אני שמח כשמתבטלים לי תורים. הייתי אכול אשמה. הרגשתי כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. הרי הגעתי למקצוע כדי לעזור לאנשים. מה פתאום עכשיו אני שמח כשמתבטלים לי תורים? אך כך מרגישים המוני אנשים במקום עבודתם. זה לא מרוע, זה מחשיפה ממושכת ללחץ שמסתיימת בשחיקה נפשית".

דולפין מוסיף שאותו רופא אדיש שמקדיש חמש דקות בקושי למטופל שולח אותו גם לסדרת בדיקות יקרות, חלקן הגדול לא רלוונטיות, "מה שעולה למערכת הבריאות הרבה מאוד כסף".

שוטר ותיק מתאר גם הוא את תהליך השחיקה, כיצד היה להוט בשנים הראשונות לעבודתו "לשמור על העיר שלי" אך בתום 12 שנה בתפקיד, התחיל "לעגל פינות" כדבריו. "לא משהו רציני, בקטנה. עדיין עבדתי היטב, אבל העדפתי לשתות קפה בבוקר ולא לצאת לעבוד". הוא מוסיף כי חבריו לעבודה, לעומתו, "עיגלו פינות הרבה יותר". איש יחסי ציבור שעזב לא מזמן את תפקידו הסביר זאת באמירות כמו "שתו לי את הדם" ו"כל מה שרציתי הוא שיניחו לי".

לדברי דולפין, ישנם מקצועות עם פוטנציאל שחיקה גבוה יותר מאחרים, ואלה דווקא מקצועות שהעוסקים בהם בחרו מתוך תחושת שליחות ורצון להשפיע. אותם עובדים, הוא אומר, מוכנים לעבוד קשה, לעבוד יותר, ו"לתת מעצמם יותר מכפי שהם באמת מסוגלים". ואכן, מחקר שערך ארגון הרופאים האמריקאי, AMA, גילה ש-50% מהרופאים נמצאים במצב של שחיקה בגלל לחץ בעבודה".

דרישות מעוותות יוצרות עובדים שחוקים

פרופ' נתנאל לאור, פסיכיאטר, פילוסוף ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת ייל, מתייחס לשחיקה בהיבט רחב יותר, תרבותי. הוא קושר בין שחיקה בעבודה לשחיקה במנגנון הטלת הספק של עובדים - מנגנון חיוני במקצועות רבים. הוא מספר על מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד, המראה שהיכולת שלנו להטיל ספק בטענות היא מוגבלת הרבה יותר מכפי שאנחנו חושבים, ושהטלת ספק דורשת מאמץ רב יותר מקבלת הטענה כפי שהיא, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במידע מוטעה, מוטה או כשמדובר בחצאי אמיתות. לדבריו, מאחר שהמציאות שלנו נשלטת היום יותר מתמיד על ידי גורמים המעוניינים להטות את תפיסתה בהתאם לאינטרסים שלהם, מנגנון הספק נשחק עוד יותר.

"הרעיון הנפוץ בתרבות הפוסט-מודרנית, שהאמת היא יחסית, הפך לאידיאולוגיה ולמכשיר בידי מערכות ההון, השלטון והעיתון", הוא טוען. במשים ולא במשים, הוא מסביר, המערכות הללו מסלפות את המציאות ושוחקות את יכולת הביקורת והטלת הספק של הפרט. גם מקומות עבודה מרבים לכונן מציאות מסולפת, באמצעות הטיות, עיוותים ושקרים, וכך נשחקים כישורי הלמידה של העובדים והם נוטים להסכים עם הנאמר להם. "הסכנה היא בכך שהעובד מנושל מתפקידו המקורי והופך להיות שה מובל ללא חשיבה עצמאית וביקורתית. כאשר הסקרנות והביקורתיות נשחקים, נחזה בהשלכות רבות והרסניות: אצל הרופא אובדת החמלה, אצל החוקר נעלמת הסקרנות ואצל העיתונאי הביקורתיות. והאדם הפרטי, אם לא הפך ציני, ייוותר מוכה תימהון".

פרופ' לאור מדגים את טענתו באמצעות מערכת הרפואה. "אחד השקרים הנפוצים ברפואה קהילתית הוא שעליה להיות זמינה ונגישה", הוא אומר, "אבל האמת היא שאם הרפואה הזאת תהיה חסרת גבול, המערכת תפשוט רגל. חוסר הגדרה ברורה של טיפול רפואי ציבורי סביר, בתוך דרישה למתן טיפול רפואי על פי סטנדרטים גבוהים או אופטימליים, מוביל לבלבול ולתסכול של נותני השירות ולשרירותיות של מנהלים, המחלחלת גם לרמת נותני השירות, עד להרשאה סמויה להתחמקות מאחריות אישית וחברתית".

לדבריו, ההיאחזות ב"זמינות ונגישות" כאידיאולוגיה שיווקית שוחקת את נותן השירות הרפואי משום שהמערכת באה בדרישות שלעובד בה אין אפשרות למלא אותן: מצד אחד להתייעל ומצד אחר לטפל. "קשה לשרוד במערכת סמכותנית ביורוקרטית רפואית שאינה מאפשרת ביקורת פתוחה ללא שחיקה יומיומית, הולכת וגוברת, ביכולת שלנו להכיר בטעות וללמוד ממנה. מראש ועד זנב ניכרת השחיקה בנותני השירות והצרכנים".

החלום האמריקאי רחוק מהעובד הממוצע, אפילו בארה"ב

"כמה נחמד הוא החלום האמריקאי: לקום בבוקר, לעבוד קשה, להרוויח כסף ולחיות טוב. אבל האם הגענו לשם? האם אנחנו שמחים?" שואלת קרלוטה בלסטרה, חוקרת ב-OECD, ועונה בשלילה. "לא רק שלא הגענו לשם, אלא שאנחנו גם סובלים מהדרך".

בשנה שעברה ביצעו חוקרים מקנדה מחקר מעניין: הם בדקו באילו מדינות עובדים המשתכרים שכר ממוצע יכולים להגשים את "החלום האמריקאי" במדינתם. ה"חלום האמריקאי" הוגדר על ידי החוקרים כך: בעלות על בית בסדר גודל בינוני, משפחה עם שני ילדים, החזקת רכב אחד ויציאה לבילוי אחת לתקופה בקולנוע או במסעדה. החוקרים שקללו בכל מדינה ומדינה את המשכורת הממוצעת, מחירי הנדל"ן, מחירי כלי הרכב, החשמל, האינטרנט, המזון ועוד. למרבה האירוניה, הם הגיעו למסקנה שבאף מדינה עובד עם שכר ממוצע לא יכול לממש את החלום במדינתו. גם לא בארה"ב עצמה.

אירוני אף יותר שתושבי ארה"ב אפילו לא הכי קרובים בין המדינות להגשמת החלום האמריקאי, אלא דווקא ערב הסעודית. שם, עובד המרוויח שכר ממוצע נזקק לתוספת שכר של 74 דולר בחודש כדי לעמוד בחלום הזה במדינתו. המדינה השנייה היא עומאן, והשלישית היא ארה"ב, שבה נזקק עובד עם שכר ממוצע לתוספת של 842 דולר בחודש כדי להגשים את החלום. ישראל, אגב, נמצאת הרחק מאחור. לטענת החוקרים, עובד בעל שכר ממוצע נזקק לתוספת של 121% (לשכר ממוצע של כ-9,500) כדי לממש את החלום האמריקאי בישראל.

"האבסורד הוא שהנפגעים העיקריים בדרך לאותו חלום הם אלה שכלל לא בחרו בו, אלא אלה שאין להם ברירה", טוענת בלסטרה. "הם אותו עובד בסופר שמקבל תוספת תשלום על עבודה ב-3 לפנות בוקר, אבל הוא לא עושה זאת מתוך בחירה, אלא כי הוא חייב. והוא, מצדו, מצוי בלחץ מתמיד לגמור את החודש. האם כך אנחנו רוצים להיראות בתור חברה? האם לזה התכוון המשורר? האם אלו הם הערכים שאנחנו רוצים שינחו אותנו? אני מקווה מאוד שלא".