"אחוזי הזכאות לבגרות ירדו" כך הכריז היום בעצמו מנכ"ל משרד החינוך הנכנס ד"ר שמשון שושני. שושני מכהן זו הפעם השלישית כמנהל הכללי של המשרד עם התקציב הגדול ביותר אחרי משרד הביטחון. הוא מכיר אותה, יודע בדיוק את תחלואיה ובעיקר דאג היום שנדע מה קרה לה בשש השנים האחרונות - עד לרגע כניסתו לתפקיד.
זה שנים שאנו מתוודעים לירידות ועליות מתונות בשיעור אחוזי הזכאים לבגרות, והאמת? כבר נמאס: בכל שנה אותו התסריט ובכל שנתיים מזכירים לנו שמדובר בכלל בקדנציה של מישהו אחר אך התמונה הקשה שנחשפה בפנינו היום מציפה את הנושא הכאוב מכל: קבוצות קטנות שגדלו ברבות השנים בקצב ריבוי טבעי בלתי נתפס, הופכות אט אט לקבוצות גדולות, גדולות מאוד, מבלי שאיש לא דואג להן באמת. איש לא דואג לשחרר לדור העתיד שלנו את החוט: אתם יודעים, החוט הזה שקישר פעם ולו במעט בין כולנו.
רק כדי לסבר את האוזן, החרדים וערביי מזרח ירושלים בני ה-17 יחדיו, היוו לפני כשש שנים בסה"כ כ-11% מכלל האוכלוסיה בת גילם. היום - הם כבר כמעט 18%. בחישוב פשוט, ניתן לומר שבתוך שש שנים גדל היקפם בתוך קבוצת בני גילם בלא פחות מאשר 65%. ערביי ישראל ניצבים מאחוריהם בתור, נושפים בעורפם בתחרות על תואר "המיעוט הכי גדול במדינת ישראל". לפני שש שנים היוו תלמידי המגזר הלא יהודי בני ה-17 כ-17%, היום הם כבר 21%. לא צריך בגרות של 5 יחידות במתמטיקה בשביל לעשות את החשבון הפשוט הזה: המיעוטים מהווים היום כבר לא פחות מ-40% מהאוכלוסייה בכיתה י"ב.
תמחקו את החיוך
הנתונים על הירידה ברמת החינוך אינם חדשים, אבל מעולם לא הודגש מצב חמור כל כך: אט אט, בסיסטמתיות רשלנית פושעת ובלי ששמנו לב, נפער פה בור עמוק, אולי העמוק ביותר שנראה במקומותינו: המגזר היהודי דווקא רושם עלייה מתונה בשש השנים האחרונות ובלי שהחרדים והערבים יפריעו לו אחוז הזכאות של המגזר עומד על כ-60% - נתון שכנראה קצת פחות נוח לחשוף. מדינת ישראל היא לא 'מגזר יהודי בלי חרדים', כפי שהיה אולי נוח לכמה ממקבלי ההחלטות לחשוב, ואת 60% אחוזי הזכאות העלובים הללו לאיש אסור לזקוף לזכותו.
מי שנמצא עכשיו במגזר ה'רוב' אולי יכול להמשיך ולחייך לעצמו מאוזן לאוזן, ולומר 'צרות של אחרים', אך טעות בידו: הבועה התפוצצה לכולנו בפרצוף היום והזכירה לנו, לפחות לאלה שנמנים על 60 האחוזים שצלחו את הבגרות באזרחות, ש-40% מהאוכלוסייה הם כבר לא ממש מיעוט.
עכשיו כבר ברור שללא הבנת עומקה של הבעיה ומתן פתרון מיידי רחב היקף בקרב מקבלי ההחלטות, נאלץ כולנו לשבת בעוד שנתיים, להחזיק את הראש ולגלות ששוב, נכשלנו. מספיק עוד חוק 'גפני' אחד, הנותן לחרדים עוד פיסת אוטונומיה בחינוך ילדיהם, והפער יעמיק עוד יותר. גם המחסור של אלף הכיתות במזרח ירושלים ודאי לא ייפתר מעצמו. אולי הגיע פעם אחת הזמן להפשיל שרוולים, לשבת יחד עם החרדים וערביי ישראל ולמצוא לפחות, נושא אחד משותף שמהווה יעד לאומי חשוב ומוסכם?
אולי קברניטיה של ישראל יתעוררו ויבינו שכבר מזמן יש לנו כאן שתי מדינות. לא אחת, שתיים. נאום שתי המדינות לשני עמים הגיע רגע אחד מאוחר מדי: אדוני ראש הממשלה, כבר חילקנו את מדינת ישראל, מבפנים.