תוחלת החיים עולה - שוק העבודה לא מתאים את עצמו

בגיל 40 החליט ד' לעשות תפנית בקריירה ולהגשים חלום ילדות. אחרי קרוב ל-20 שנות פעילות בתעשיית הפיננסים, הוא ביקש לעבור לתחום הפרסום. ללא היסוס הגיע לראיון עבודה עבור תפקיד בתחתית הפירמידה, כשהשכר רחוק מהסטנדרטים שאליהם הורגל. ד' ומשפחתו ידעו כי ייאלצו לרדת ברמת החיים עבור הקריירה השנייה, והיו מוכנים להרפתקה הזו. אלא שאז הסתבר לד' שנותר לו לצלוח את החשדנות הארגונית. 'מה, תבוא להיות ג'וניור?" שאלו אותו המראיינים, שפשוט לא הצליחו להבין מדוע ירצה אדם במעמדו להתחיל שוב מאפס בתחום שהוא בכלל לא מכיר.

אבל ד' היה כבר כמה צעדים לפניהם - בעידן שבו לא מופרך לדבר על תוחלת חיים ממוצעת של 100 שנה (מומחים מסוימים קובעים כי כל תינוק שנולד כיום יחיה בממוצע עד גיל 100) - ניהול של שתיים או שלוש קריירות לאורך החיים יהיה כורח המציאות.

ד"ר יעקב בן שאול, גרונטולוג (חוקר הזדקנות) ומחבר הספר "מגה-חיים", מסביר שהכל מתחיל ונגמר בתפישה השגויה של המושג זקנה. "זקנה היא תקופת חיים קצרה מאוד, בין 5 ל-8 שנים, שבה אדם חווה דעיכה פיסיולוגית ומנטלית עד המוות", הוא אומר. "ככל שתוחלת החיים עולה, התקופה הזו מתקצרת, וכך אם אנשים חיים עד גיל 80 פלוס, הרי שאדם בן 60 ו-70 אינו זקן.

"בגילאי 50-80 אנשים חווים מחזור חיים שני. לפיכך, נשיא המדינה, שמעון פרס, עוד לא הגיע לגיל זקנה. ב-1942 יצחק שדה, אז רמטכ"ל 'ההגנה', כונה 'הזקן' והוא בן 52. שר הביטחון אהוד ברק בן 70, ואף אחד לא קורא לו 'זקן'. כל האקסיומות של הפסיכולוגיה התעסוקתית לא רלוונטיות יותר. מקצועות משתנים, קריירות מתחלפות - ולכן עובדים צריכים ללמוד כל הזמן מיומנויות ותחומים חדשים, מתוך נקודת מוצא שלא יחסר להם זמן".

ריבי בלר (62), מנכ"לית עמותת "והדרת" לקידום מעמד הגיל השלישי, חוותה על בשרה את הקושי הטמון בפרישה מעבודה. היא בחרה לצאת לפרישה מוקדמת מקרן ההון סיכון שבה עבדה, כי חשבה ש"הגיע הגיל לפרוש". "גיליתי שלצאת לפנסיה בגיל 60 זו בדיחה", היא מספרת. "יצאתי מנקודת הנחה שאחרי שאפרוש אשב בבתי קפה ואעשה פילאטיס כל היום, אבל הקונצפט הזה מוצה מהר מאוד. זה פשוט לא בריא למי שאוהב ורגיל להיות עסוק ויצרן. עבודה היא חלק מההגדרה העצמית שלנו.

"בארגונים רבים, בעיקר ציבוריים, מלחיצים אנשים לפרוש. למרצים באוניברסיטאות ולרופאים אומרים ללכת הביתה בגיל 70, ואז מתלוננים שיש מחסור ברופאים. למה להפריש אנשים?" היא שואלת.

ניתוח המאפיינים של מבקשי עבודה הרשומים בעמותת "והדרת" מעלה כי 20% ממחפשי העבודה הם בני 50 פלוס ו-70% הם בני 60 פלוס, ומחציתם אקדמאים - כלומר, מדובר במועמדים בעלי כישורים, שלמעשה כבר "לא נספרים" בשוק העבודה. בלר מספרת שמעסיקים רבים פונים לעמותה בבקשה לקלוט עובדים מבוגרים, אולם הביקוש לעבודה כמובן עולה בהרבה על ההיצע.

בן שאול מוסיף שכאשר הוא שואל עובדים בסדנאות פרישה אם הם רוצים לפרוש, הם משיבים בחיוב, אבל מוסיפים שמצבם הבריאותי מצוין ושהם מרגישים צעירים מגילם. "אומרים להם שהם זקנים, ואנשים משתכנעים שהם באמת כאלה. ככל שאדם לומד וככל שהוא פעיל יותר, כך הוא ירחיק מעליו את המחלות הגנרטיביות. המוח פועל בדיוק כמו כל שריר אחר. גיל הפנסיה הוא דבר לגמרי מלאכותי", אומר בן שאול. בלר מוסיפה שצריך למצוא שם חדש לגיל 60 פלוס: "זו בוודאות לא זקנה. הייתי אומרת שזה 'הגיל החדש'".

הרצון של מבוגרים לעבוד אחרי גיל הפנסיה (ובוודאי שלפניו) אינו מיתרגם למספרים. מנתוני הלמ"ס עולה כי רק 30% מבני ה-65 פלוס בישראל השתתפו בשוק העבודה ב-2011, לעומת 81% בקבוצת הגיל 45-54 - כלומר, מבוגרים רוצים לעבוד, אך המעסיקים מתעניינים בהם הרבה פחות.

"אולי בקרוב נחיה עד 120, אבל שוק העבודה ממשיך לסגוד לנעורים", אומרת ברברה סבירסקי, מנהלת מרכז אדוה לחקר החברה הישראלית. "הם מייצגים דבר מושך ורענן, בעוד שיש הרבה עבודות שהניסיון והיציבות טובים להן. אנשים מבוגרים שסיימו עם גידול הילדים פנויים לעבוד יותר. התובנות האלה עוד לא מחלחלות מספיק לעומק".

העובדה ששוק העבודה הישראלי כיום דוחה מעליו בני 50 פלוס הוא מתכון לצרות, שיוצרות לפני הכל אובדן כלכלי משמעותי. לכך יש להוסיף גם השלכות כבדות על הנפש. "המצב הקיים, שבו אנשים שכוחם במותניהם יושבים בבית ולא יכולים להתפרנס, יוביל לכך שגורם המוות המוביל בעולם יהיה דיכאון", מזהיר בן שאול. "קראתי לתופעה הזו 'נרטיב חסום'. אנשים שהיו רגילים ליצרנות לא שואבים סיפוק מלהתנדב פה ולהתנדב שם. זה לא מרווה אותם. אז יש מי שפותח עסק כקריירה שנייה, אבל לא כולם נולדו להיות אנשי עסקים".

אז מה הפתרון בעצם? ארגונים צריכים להיערך למצב שבו אדם בן 50 יגיש קורות חיים למשרה שאנחנו ממתגים כ"משרה לבן 25?" אנשים יהיו מסוגלים להתחיל מאפס?

"למה לא? מנטלית אין שום בעיה שאדם בן 50 יתחיל מחדש. אם אדם מסתכל קדימה ויוצא מנקודת הנחה שהעתיד פתוח, אז אין לו בעיה ללמוד מאפס. אם מסיבה סובייקטיבית הוא מניח שהעתיד סגור ואוטוטו נגמרים החיים, אז הוא מסדר לעצמו נרטיב פרישה. בעבר היתה נפוצה תיאוריית ההתנתקות - זה טוב שאדם פורש כי הוא מתנתק מחייו ונערך למוות. אבל אנחנו לא מתים בגיל 65. גם עבר זמנו של מודל 'אבא עשיר אבא עני' שאמר 'תעשה הרבה כסף ותפרוש בגיל 40'. מי שלא עובד, מתנוון".

הארכת תוחלת החיים דורשת, אם כן, עיצוב מחדש של מה שחשבנו על "שלבי החיים". ההיררכיה הניהולית תתהפך על פיה, צעירים ינהלו מבוגרים וההיפך, אנשים ידלגו לא רק בין כמה קריירות אלא (כנראה) גם בין כמה מערכות נישואים, וסבתות ייחשבו צעירות לצד האימהות שלהן, שיהיו עדיין בין החיים. גם הירושות ייעלמו מהעולם - אנשים פשוט ישרפו את כספם עד סוף חייהם.

השינוי בשוק העבודה צריך להגיע משלושה כיוונים: מעסיקים, עובדים וממשלה. "עובדים צריכים לחשוב בכל רגע נתון על אפשרויות להתפתח, למשל תת-הכשרות", אומרת בלר. לדבריה, "בשלב מסוים כבר אי אפשר להתקדם לגובה, אבל אפשר להתקדם לרוחב, ואת האפשרויות האלה צריך לבדוק. כדאי להיות מודע לעובדה שכל אחד מאיתנו ימשיך לעבוד שנים רבות אחרי הגיל שבו פרשו הוריו".

"כפי שישראל נערכה לקליטה של מיליון עולים ממדינות בריה"מ לשעבר, כך היא צריכה להיערך להתרחבות של שוק העבודה", אומר בן שאול. "כשדובר על העלאת גיל הפרישה לנשים, האוצר דיבר על אקטואריה - חסר כסף בקרנות הפנסיה. לא היה ניסיון להסביר איך אפשר לפתח את שוק העבודה ולגוון אותו, כדי שלמעסיקים ולעובדים יהיה כדאי להמשיך לעבוד. הנושא הזה חייב להיות חלק מתוכנית אסטרטגית של הממשלה"