דפני ליף: "אני חוששת מקיץ בלי הפגנות"

כמעט שנה אחרי שהציבה אוהל בשדרות רוטשילד והציתה, כמעט מבלי להתכוון, את המחאה החברתית הגדולה בתולדות ישראל, דפני ליף מתכוונת לחזור מחר (שישי) לאותה שדרה ולהקים שוב אוהלים, יחד עם פעילים נוספים. זאת, שבוע לאחר שניסתה באופן ספונטני, להקים אוהל בשדרה ולאחר חודשים שבהם הורידה פרופיל ומיעטה להתראיין.

"בשבוע שעבר זה היה אקט ספונטני, שנבע מכך שקיבלתי שיחה עשירית במספר מחבר שבישר לי שהוא עוזב לחו"ל. זה כואב לי. בסופו של דבר, אתה רואה שהעול הכלכלי על החברים שלך, המשפחה שלך, רק גדל והולך. העול שומר על אנשים במעגל העוני ולא מאפשר לצעירים להתקדם", היא מסבירה בראיון ל-TheMarker.

האם לדעתך השדרה תתמלא שוב באוהלים בעקבותיך?

"אין טעם לעסוק בהערכות. התוכנית היא להגיע לשם במטרה להישאר. להגיע ולטעת אוהל. לא במקרה מישהו הגדיר את זה 'האקט הספונטני הלא מגויס הראשון מאז הקיץ שעבר'. מאוד חשוב להחזיר ללב השיח הציבורי והשיח התקשורתי את המצוקות, שהן אמיתיות וקיימות. יכול להיות שזה יהיה פחות קל, אבל זה לא אומר שזה לא צריך לקרות. אני נחושה".

אנשים ישאלו "מה, שוב אוהלים? שוב ברוטשילד?"

"מאוד חשוב להחזיר את הדבר הזה לנראות במרחב הציבורי. רוטשילד היתה הסמל, והיא עדיין סמל. כיכר הבימה היא סמל. זה לב העניינים. זה המקום שבו זה כואב לחולדאי. בגלל זה התגובה של העירייה (לבקשת האישור להצבת אוהל - א"ש) היתה 'כל מקום חוץ מרוטשילד'".

הפעם זה יהיה פחות קל מבקיץ הקודם. פחות צלמים. אין אישור להקים אוהלים.

"גם בשנה שעברה לא היה אישור משטרה. ולכל אחד יש מצלמה. לכל אחד יש אייפון. הרשתות החברתיות שינו את חוקי המשחק".

שנה אחרי, יש רבים שמאוכזבים מהמחאה או מאשימים אותה במצב הרע במשק.

"אנשים אומרים 'נכשלתם', אבל כשמצליחים אומרים 'הצלחנו'. בסופו של דבר, פעולת מחאה היא מה שציבור אמור לעשות. הוא צריך לבוא ולומר 'אני לא מסכים לזה'. ואם זה מספיק עוצמתי, אמורה לבוא תגובה אפקטיבית מהממשלה. במידה וזה לא קורה, קל להסתכל על הדבר הזה שקוראים לו 'המחאה החברתית' בתור מקור כל הרע. הוא לא. הוא היה נכון. הוא היה במקום. הוא הגיע מתוך מצוקה אמיתית שרק גדלה והולכת. המע"מ עומד לעלות, לחברות בינלאומית נותנים צ'ופרים. יש פה בעיה אמיתית. אין ספק שיש פה ציניות גדולה ותחושת אכזבה מפעולות. זאת בדיוק הסיבה שצריך להמשיך".

בשנה שעברה זה התחיל ממשהו מאוד מוגדר, מבעיית הדיור. הפעם נראה שזה מתחיל מנקודה יותר כללית.

"הדיור הוא סמל. הוא מסמל משהו שאמור להיות בהישג יד. זה היחס בין השכר שלך לבין כמות הכסף שאתה מוציא על קורת גג. כשאנחנו מדברים על יוקר המחיה, על זה אנחנו מדברים. כשאתה כל הזמן בבולמוס של לדאוג לעצמך, אין לך אפשרות לתכנן הלאה. אין לך אופק. אנשים מרגישים שהם לא מצליחים לטעת כאן שורש. תחושת הדחיפות הפעם היא אותה תחושה".

בחודשים האחרונים ניסו כמה מפלגות לנכס את המחאה החברתית. אחרים מיתגו אותה בתור מחאת השמאל. "אין ספק שהאופן שבו אנשים באו ומינפו את המחאה למקומות האלה הוא פסול", טוענת ליף. "מדובר במחאה שלא קשורה לא לימין ולא לשמאל. היא קשורה לרצון של אנשים לחיות בכבוד במדינה הזאת. אני נגד העניין המפלגתי. צריך לשמור על המחאה אזרחית. צריך לתת לשטח לדבר בעד עצמו. אני מאוד מקווה שיגיעו עוד אנשים מכל הקצוות של החברה לקחת חלק בדבר הזה - כי הם חלק".

למה בחודשים האחרונים שמרת על שקט?

"הקמתי את התנועה שלי. במשך חודשים למדתי, תכננתי וחשבתי מה אני רוצה לעשות בתוך הדבר הזה לאורך זמן. התנועה הזו תקום ממש עוד רגע ואז אדבר עליה באופן מסודר".

את לא חוששת מעוד קיץ מתיש של אוהלים והפגנות?

"אני יותר חוששת מקיץ בלי. כבר מזמן שאני לא כאן בשביל הכיס הפרטי שלי. אני כאן כי אני קשורה למקום הזה. אני הרבה יותר חרדה שיש לי יותר ויותר חברים שעוזבים, שאנשים מרגישים בכל יום שנלקח להם עוד קצת ממה שהם מרוויחים. החלום שלי הוא עדיין לעשות קולנוע במדינת ישראל, ויום יבוא ואעשה זאת. אבל קודם כל חשוב לי שהחברה הישראלית תתרומם, שלאנשים יהיה זמן לעצמם, שלא יוכלו רק לעבוד, לישון ולחזור לעבודה. זה מטורף".