זיוף הריביות בלונדון משעמם? הוא ישפיע על כולם

שערוריית זיוף הריביות, שזכתה לכינוי "ליבור-גייט", הגיעה לכותרות הראשיות של כמעט כל עיתון ואתר חדשות המכבד את עצמו ברחבי העולם. למרות זאת, רבים נרתעים מכל כתבה שבכותרתה מופיעה המילה "ליבור", וחושבים שלשערורייה הזו יש למעשה מעט מאוד נגיעה לחייהם. 5 כלכלנים, משקיעים ועיתונאים, מסבירים מדוע השערוריה הזו עוד עשויה להתפשט ולהתברר כמשפיעה מאוד על חיי כולנו, אפילו שלכאורה מדובר בפרשה שנוגעת לבנק בריטי ולריביות בלונדון.

"בריטניה גועשת משערוריית הליבור, אך עד כה בארה"ב מתעלמים ממנה בגדול – בין היתר כיוון שאמריקאים חושבים שהשערוריה מוגבלת לצד השני של האוקיינוס האטלנטי. ככלות הכל, 'ליבור' הוא קיצור של 'ריבית בין-בנקאית בלונדון', והבנק המרכזי בפרשה בינתיים הוא ברקליס הבריטי. זו הנחה שגויה. יותר ויותר מתברר כי מלבד ההשפעה הגדולה של ברקליס עצמו בארה"ב, גם בנקים אמריקאים היו מעורבים ככל הנראה, ומאותה סיבה - להרוויח יותר כסף", כותב ב"גרדיאן" רוברט רייך, פרופ' למדיניות ציבורית בברקלי ולשעבר שר העבודה האמריקאי בממשל קלינטון.

למעשה, ריבית הליבור משמשת כבסיס להרבה מאוד עסקות פיננסיות וכלים פיננסיים בעולם. כמו שלמדנו בעת קריסת ליהמן ברדרס, העולם שלנו מתבסס כה רבות על אשראי ועל מערכת בנקאית בינלאומית עם אלפי קשרים פנימיים, שגם קריסה של בנק אחד בארה"ב יכולה להכות גלים ולהשפיע על הכלכלה ברחובות תל אביב.

רייך ממשיך להסביר כי הבנקים למעשה ניסו להרוויח על חשבון הציבור. "ישנן למעשה שתי שערוריות ליבור - ושתיהן צפויות לפגוע בארה"ב. הראשונה נוגעת לתקופה שלפני המשבר הפיננסי, בסביבות 2007, כאשר ברקליס - וככל הנראה בנקים נוספים - דיווח על ריביות נמוכות מעלויות הבנק האמיתיות, על מנת להסתיר את בעיותיהם. לו היו הרגולטורים האמריקאים יודעים זאת אז, הם היו עשויים לפעול מוקדם יותר להפחתת השלכות המשבר הפיננסי ב-2008.

אך למעשה השערורייה השנייה חמורה יותר, החלה כבר ב-2005, ונוגעת לניסיון לבצע מניפולציה בליבור באופן שיבטיח כי ההימורים של הבנקים על נגזרים יהיו רווחיים. מדובר במסחר לפי מידע פנים בקנה מידה אדיר. הוא הופך את הבנקים למנצחים, ואת כל היתר למפסידים ופראיירים", כתב רייך.

גרנט ויליאמס, מנהל תיק השקעות בקרן הגידור וולפס אינווסטמנט מנג'מנט וכותב בלוג ההשקעות הפופולרי 'Things That Make You Go Hmmm...', לוקח את הדברים צעד אחד קדימה, וטוען כי המניפולציה בליבור היא רק קצה המזלג של הקונספירציות הבנקאיות. "זה נראה כמו משהו שאי אפשר להסתיר דבר כזה מהציבור, אבל מתברר שאפשר, והמסקנה ברורה - לא ייתכן כי ברקליס ביצע מניפולציה בליבור לבדו. כדי להבטיח רמה מסויימת במחיר הליבור, לפחות 13 מבין 16 הבנקים הקובעים את הריבית צריכים היו להיות מעורבים. כפי שחבר טוב שלי אמר זאת השבוע: במקרה הטוב זה קרטל, במקרה הגרוע זו הונאה בהיקף חסר תקדים", הוא מסביר.

ויליאמס ממשיך וטוען כי למעשה, כל המגזר הפיננסי ידע על השערורייה, אבל אף אחד לא הניד אצבע. "במשך 5 שנים, הרבה אנשים בתוך המגזר הפיננסי שמעו שמועות על מניפולציה כזו, אך מדובר היה בשערורייה נוספת שכרוכה באנשים רבי עוצמה ואינטרסים, עד כי ברור היה שיטאטאו אותה מתחת לשטיח. עזבו גדולים מכדי ליפול - זה פשוט היה קונספירציה עמוקה מכדי להוכיח".

הולמן ג'נקינס ג'וניור, כתב פיננסי מוביל ב"וול סטריט ג'ורנל", מוסיף לתיאוריית הקונספירציה, וטוען כי כלל לא סביר שהבנקים המרכזיים לא ידעו על המניפולציה בריביות. במקום זאת, לטענתו, הם לא יכלו להרשות לעצמם חשיפה של שערורייה נוספת בקנה מידה שכזה בתקופה בה העולם עוד לא התאושש מהשערורייה שהובילה לקריסת ליהמן ברדרס.

"בואו לא נשלה את עצמנו: הבנקים המרכזיים ברחבי העולם נאבקו בקריסת האמון במערכת הפיננסית באמצעות הורדת ריביות על מנת לעודד הלוואות קמעוניות. מאמציהם היו יורדים לטמיון אם הליבור הייתה מזנקת בשל פאניקה לגבי נזילותם של הבנקים הגדולים", כותב ג'נקינס. "הרגולטורים התעלמו מהחוקים שלהם עצמם כדי להציל את הבנקים", הוא טוען. "מה שאפשר ללמוד מכך אינו שכל הבנקאים הם חלאות לא מוסריות, אלא פשוט שמוסדות אנושיים לרוב נעדרים כוונות רציונליות".

מנגד, דיוויד זברוס, מחברת ההשקעות ג'פריס גרופ, מציין כי קשה להאשים את הבנקים המרכזיים בזיוף ריביות. "כל הבנקים והבנקאים המרכזיים, נמצאים בעמדה של קביעת ריביות. זה מה שהם עושים למחייתם. זו הסיבה שכולנו עוקבים אחריהם. יש להניח שהם לא היו מרוצים מכך ששיעורי ריביות - הליבור, ריביות על הלוואות מסחריות, ריביות על משכנתאות וכו' - אינם משתפים פעולה עם שיטות המניפולציה המסורתיות והלגיטימיות שלהם.

לכן הם יצרו שלל תכניות לא שגרתיות בשיא המשבר. אך העובדה שהנהלת ברקליס מאשימה את הבנק המרכזי של בריטניה במניפולציה של שיעורי הריבית היא מגוחכת. רשויות החקיקה העניקו לבנקים מרכזיים מונופול על ריביות. הם לא העניקו סמכות שכזו ל-16 בנקים מסחריים אוליגופולים.

כל הדברים האלה מובילים אותנו בחזרה לשאלה שמטרידה כלכלנים ומשקיעים רבים מאז חשיפת הפרשה, שאלה שפגעה במניות ברקליס ובנקים נוספים על רקע אובדן האמון בהם: אם ברקליס שיקר לגבי עלויות ההלוואה שלו, לגבי אילו עוד דברים הוא מוכן לשקר?

ג'ונתן וייל, פרשן בבלומברג, מדגיש כי עצם השאלה יכולה לערער את כל המערכת הבנקאית. "הנזק העיקרי שגרם ברקליס לעצמו כאשר הגיש נתונים מזוייפים במשך שנים, הוא בנכס החשוב ביותר של בנקים - אמון. בייחוד בכל הנוגע לדיווחים הפיננסיים שלו. האמינות של ברקליס נעלמה בן לילה. גירעון האמון נראה לעין בשווי השוק של ברקליס - 20.6 מיליארד ליש"ט (32 מיליארד דולר). ברקליס נסחר למעשה בשווי של כ-37% מסך נכסיו, מה שמעיד כי מרבית המשקיעים חושבים שמרבית 55.6 מיליארד הליש"ט שבמאזניו הם בדיוניים".