בנק ישראל צריך לקחת סיכונים בהשקעות בחו"ל?

בנק ישראל פרסם דו"ח נוסף במסגרת עונת פרסומי הדו"חות השנתיים שלו – הפעם מדובר על דו"ח על השקעת יתרות המט"ח של ישראל ב-2013. יתרות אלו הוסיפו לעלות בשנה החולפת והסתכמו בכ-82 מיליארד דולר – בדיוק כפול מהרמה בה עמדו לפני חמש שנים. רמת יתרות זו מייצגת יחס של 32% מהתמ"ג של ישראל, רמה גבוהה מאוד ביחס למדינות אחרות בעולם.

יתרות המט"ח גדלו ב-6 מיליארד דולר ב-2013, בעיקר בשל העמקת היקף רכישות הדולרים בשוק המט"ח – בהיקף של 5.3 מיליארד דולר - במטרה לעצור את הייסוף העיקש בשער השקל. המאבק בייסוף הזה החל לפני כחמש שנים עוד בימי הנגיד הקודם והוא זה שניפח כל כך את יתרות המט"ח שמנהל הבנק. ההפרש בין סך הגידול (6 מיליארד) לרכישות דולרים בשוק (5.3) נובע מהתשואה שהניבו היתרות אותן משקיע בנק ישראל באפיקים שונים.

השקעה זו מתבצעת בעיקרה (88%) באג"ח ממשלתי של מדינות זרות, שנחשבות כמובן לנכס ברמת סיכון נמוכה מאוד. אך במהלך השנים האחרונות בנק ישראל נוקט במודע במדיניות של "גיוון השקעות", גם למניות בחו"ל – שכבר מהוות 6% מהתיק וצפויות לעלות ל-8% השנה- וכן לאג"ח קונצנרי בחו"ל, אפיק חדש עליו הכריז הבנק במסגרת פרסום דו"ח היתרות האמור.

הבנק מצדיק את הפניה לאפיקים מסוכנים כמו מניות ואג"ח קונצרני ברמת התשואות הנמוכה שהוא משיג כיום בנכסים הבלתי מסוכנים, הנובעת כידוע לכל משקיע, מסביבת הריביות הנמוכה בעולם והתשואות האפסיות שמניבות אג"ח ממשלתיות. הבנק השיג ב-2013 תשואה של 0.9% על התיק, וזה לדעת ראשי הבנק לא מספק. בכל זאת, בעולם ההשקעות מקובל לקחת סיכונים כדי להשיג תשואות ובלי סיכון אין סיכוי נכון?

אז זהו שלא. לפחות לא במקרה של בנק מרכזי. זה נכון שכל אחד אחר, בין אם אדם פרטי ובין ארגון, חייב לקחת סיכון כדי לייצר כסף אבל בנק מרכזי פועל אחרת. הרי כיצד התגלגלו לידי בנק ישראל אותם 82 מיליארד דולר? מעבודה קשה? מדיבידנדים מעסק? ממש לא. בניגוד לכל גורם אחר בעולם, כאשר בנק מרכזי רוכש נכס פיננסי בשוק, הוא אינו משתמש לשם כך ביתרות מזומנים פנויות אלא פשוט מדפיס את הכסף יש מאין בלחיצת כפתור.

רק לאחרונה חידדה לא אחרת מאשר הנגידה פלוג את ההבדל המרכזי הזה בין הארגון שבראשו היא עומדת לכל בנק מסחרי או חברה עסקית אחרת. זה היה בהקשר לפרסום דו"ח נוסף של בנק ישראל – הדו"חות הכספיים שלו ל-2013. התוצאות שהשיג הבנק היו, באופן לא מפתיע, מזעזעות. הבנק רשם הפסד נקי של 8.6 מיליארד שקל אשר הביא את הגירעון בהונו העצמי לבור של יותר מ-47 מיליארד שקל.

ההפסדים הענקיים של הבנק נובעים בראש ובראשונה מהרכישות המאסיביות של הדולרים בשוק המט"ח. כי הבנק יכול אולי להדפיס כסף מהאוויר אבל הוא עדיין לא המציא פטנט שמאפשר באמת ליהנות מארוחות חינם. היות והבנק מפחד מאוד שאותם מאות מיליארדי שקלים שהודפסו יש מאין יזרמו לכלכלה ויעירו מרבצו את שד האינפלציה הרצחני, הוא סופג את הכסף המודפס בחזרה באמצעות הנפקת מק"מים לציבור. הכסף שהודפס מוצא את דרכו חזרה לחשבון של בנק ישראל ונמחק מיד, אבל מק"מים משלמים ריבית, גם אם מאוד נמוכה. הוצאות ריבית אלו גבוהות מהתשואה על היתרות ובשילוב שחיקת שער החליפין המתמדת הם יוצרים לבנק את עיקר ההפסד האסטרונומי הנ"ל (על הוצאות השכר המנופחות שגילחו מהקופה כ-1.1 מיליארד שקל נרחיב בפעם אחרת).

בכל אופן הפסדים כאלו לא מפחידים כלל את ראשי הבנק שלנו: "בנק ישראל פועל כדי להשיג את מטרותיו הקבועות בחוק...ולא כדי להשיג רווחים" הצטדקה פלוג עם פרסום הדו"ח, אבל באותה נשימה ניסתה הנגידה לשכנע שעוד יהיה טוב וכי "השינויים בקווים המנחים בניהול יתרות המט"ח (תרגום שלי: הגדלת ההימור על השקעה בנכסים מסוכנים כמו מניות ואגח קונצרני) ... צפויים לשפר את התוצאות הכספיות".

פלוג אולי לא שמה לב אבל מדבריה עולה סתירה פנימית עמוקה. אם באמת בנק ישראל לא צריך לעשות חישובים עסקיים של רווח והפסד כספיים אלא של תועלות מורכבות וארוכות טווח למשק מדוע היא ועמיתיה כל כך מודאגים מהתשואה הנמוכה על תיק היתרות? ואם על הבנק כן לחתור למיקסום תשואות ורווחים, מדוע היא מסרבת להתרגש מההפסדים הכבדים ומהגירעון המטורף בהון העצמי שלו?

הגיע הזמן שבנק ישראל יפתור את הדיסוננס הזה שמעיק עליו כבר הרבה זמן. אפשר להתווכח על מידת ההצלחה של הבנק בהגנה על שער הדולר מול השקל ועל היעילות של דרכי הפעולה הטקטיים שלו. אבל מאבק בייסוף השקל הוא בהחלט במסגרת המנדט של הבנק שאמון גם על תמיכה בצמיחת המשק לצד המחויבות המרכזית שלו ליציבות המחירים. אבל אם כבר הולכים בדרך הזו צריך להפנים בלב שלם שבאמת אי אפשר לנקוט פה בשיקולים עסקיים רגילים של רווח והפסד אלא בשיקולים של עדיפות לאומית.

אם מפנימים את העניין הזה נקל להגיע למסקנה שהמרדף המיותר כמו אחרון הספקולנטים אחרי תשואות בשוק המניות הקוריאני ובאיגרות חוב של קונצרנים צרפתיים וספרדים רק גורם נזק. ייצור היתרות האלו לא עלה לבנק כסף ואין סיבה שיניב כסף. הוא עלה לבנק ולמשק במחירים אחרים – כמו אינפלציה במחירי נכסים ולכן כדאי לחפש את התועלות באפיקים אחרים -יותר יצירתיים וכאלו בעלי חשיבות לאומית לטווח ארוך.

בנק ישראל יכול וצריך להשקיע את הדולרים שהוא רוכש ביצירת נכסים אסטרטגיים פיזיים כמו מאגרי נפט ודגנים לשעת חירום. אנחנו עדיין חיים בשכונה המסוכנת בעולם וחשופים לאיומים קיומיים. לאחרונה גם מדברים הרבה על סכנות של חרמות כלכליים על מדינת ישראל ואפילו חלילה אמברגו מסוגים שונים. מה יותר נכון מלהשקיע את יתרות המט"ח במאגרי סחורות לשעת חירום? זה לא כסף שחוזר לכלכלה המקומית ומניע אינפלציה.

ואם כבר משקיעים בחוב בחו"ל, בין אם ממשלתי ובין אם קונצרני, האם אין זה עדיף להשקיע את הכספים בהלוואות מיוחדות למדינות בעלות חשיבות אסטרטגית עבורנו? חישבו על יוון, איתה אנו מתאמצים לקשור יחסים מיוחדים בעקבות "אובדן" טורקיה. חישבו על ממלכת ירדן הנואשת למזומנים. או חישבו אפילו על משהו גדול יותר מריאל פוליטיק קר: מדוע שלא נשתמש בחלק מהיתרות הגדולות האלה להקמת קרן כספית לסיוע למדינות עניות הנפגעות מאסונות טבע? אני בטוח שרוב אזרחי ישראל יעדיפו ל"הפסיד" מיליארד דולר שילכו לסיוע לנפגעי טייפון בפיליפינים או רעידת אדמה בהאיטי מאשר לראות את אותו המיליארד מתנדף במפולת המניות הקרובה.

ניצן כהן הוא עיתונאי ופרשן כלכלי.